בלקו"ש חכ"ט (שיחה ב' לפ' תבוא עמ' 155) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שאף שישנם כמה דברים שאיסורם בכל שהוא, כמו ע"ז (רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"א ה"א; הל' ע"ז פ"ז הט"ו, פ"ז ה"ז), או בנוגע לאיסור הוצאה בשבת, שכו"כ דברים איסור הוצאה שלהם הוא בכ"ש (רמב"ם הל' שבת פי"ח ה"כ), מ"מ לא כל הדברים שוים, כי גדר איסור "כל שהוא" יש ללמוד בב' אופנים:

א. שזהו שיעור באותו האיסור - ז.א. שישנם איסורים ששיעורם בגרוגרת, בכזית וכו', וישנם איסורים כאלו ששיעורם בכל שהוא.

ב. ה"ז איסור שאין לו שיעור, ולכן האיסור הוא בכ"ש - שאינו בגדר שיעור (וראה שם בהערה 34 הנפק"מ).

ומבאר שבזה חלוק גדר כ"ש באיסור הוצאה בשבת מגדר כ"ש באיסור ע"ז: בנוגע להוצאה בשבת, היות ובד"כ יש שיעור לאיסורו, הרי מובן שדברים אלו שאיסורם בכ"ש, ה"ז לפי שבדברים אלו "כל שהוא" הוא ג"כ שיעור [לפי שבדברים אלו גם כ"ש חשוב מצ"ע, וע"ד "פלפל כ"ש, עיטרן כ"ש, ריח טוב כ"ש וכו'", או לפי "ש"מצניעין אותם לגניזה", שבנ"א מחשיבין (מצניעין) גם כ"ש מדברים אלו],

משא"כ בנוגע לעיר הנדחת וע"ז בכלל, שע"ז נאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", אין גדר ואיסור כ"ש בזה לפי שגם "כ"ש" הוא גדר של שיעור; כ"א לפי שבאיסור ע"ז אין שיעור - "מאומה", ובלשון הרמב"ם (הל' מאכא"ס שם ה"ב): "כיון שאיסור זה משום עכו"ם הוא אין לו שיעור, ונאמר בעבודת כו"מ ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", ע"כ תו"ד בלקו"ש.

והנה בהמשך לזה יש לבאר סוגיית הגמ' בשבת (צא, א) וז"ל הגמ': "בעא מיני' רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא . . וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין, והאי משלימו לביצה, ["שנחה אצלו והשלימו, וע"י הנחה זו נטמא" - פרש"י], מאי, מדמצטרף לענין טומאה [כי "לטמא טומאת אוכלין . . כביצה בענין" - פרש"י] מיחייב נמי לענין שבת, או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן", עכ"ל הגמ'. ומפרש רש"י (ד"ה 'מאי') תוכן האיבעי', וז"ל: "מדחשיב הך זריקה לענין טומאה, חשיב נמי לענין שבת כאילו הוא כגרוגרת ומיחייב או לא", עכ"ל. כלומר: אף שאין בהאוכל שזרק שעור כגרוגרת, וגם הוא לא החשיב הכזית הזה, מ"מ מסתפק שאולי חייב לפי שזהו זריקה חשובה לענין טומאה, ה"ז זריקה חשובה גם לענין שבת.

וצלה"ב: פשוט הוא שכל גדר השעורים בדיני הוצאה בשבת ה"ה מטעם חשיבות. כלומר: הרי ידוע שהשעורים שישנם בשאר הדברים (כמו באיסורי אכילה וכיו"ב) אינם משתנים מדבר לדבר, משא"כ השעור בהוצאה משתנה מדבר לדבר, כמבואר בארוכה בפרק כלל גדול, בפרק המוציא יין, ובפרק אמר ר"ע, והטעם ע"ז כי אי"ז בגדר שיעור מצ"ע, כ"א כל דבר החשוב, חייבים על הוצאתו, וחשיבות הדברים משתנה מדבר לדבר, ולכן השעור משתנה. ובלשון הרשב"א כאן: "אינו דומה שיעור שבת לשאר האיסורים, דאילו פיגול ונותר וחלה לא חייבה התורה בהם אלא כשעור אכילה דהיינו כזית . . אבל הוצאת שבת בחשיבותא תליא מילתא, וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו, ועל כן אין שעור הוצאה לכל הדברים, אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב, עד שהעלו הענין שאפילו מה שאינו חשוב לכל, ואין מצניעין כמוהו, והצניעו, המצניע חייב".

וא"כ מה הספק כאן (כשזרק כזית תרומה לבית טמא ונצטרף עם עוד אוכל בבית ונטמא טומאת אוכלין), האם חייב על ההוצאה, הרי לפועל "חשיב הך זריקה", וא"כ צ"ל פשוט שחייב, כי על כל זריקה חשובה חייבים, ומהי הסברא שלא יתחייב על זריקה חשובה זו.

גם צלה"ב: מדוע כתב רש"י "מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת. כאילו הוא כגרוגרת וחייב", והרי אם זה חשוב אין צריכים גרוגרת, שהרי זהו כל תוכן תחלת פ' המצניע (וגם מפורש כן לעיל עה, ב), שאם מישהו מחשיב האוכלין, חייב גם אם אי"ז כגרוגרת, וא"כ הו"ל לרש"י לכתוב "מדחשיב . . חשיב נמי לענין שבת כאלו הצניעו לזרע שחייב כל שהוא", כי זהו דמיון יותר קרוב, שהרי גם בנדו"ד אי"ז כגרוגרת, ואעפ"כ יש סברא שיתחייב מטעם חשיבות, וה"ז כמו המצניע לזרע שחייב בכל שהוא מטעם חשיבות.

ואף שלכאו' כתב כן רש"י מטעם המשך לשון הגמ'. דהנה להצד של האיבעי שאינו חייב בנדו"ד, הלשון בגמ' הוא "או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן" שמזה משמע שלהצד שאכן חייב, ה"ז לפי שהוא כמו גרוגרת, ולכן כ' רש"י ש"חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא גרוגרת".

אבל זה גופא צריך ביאור - וכי לענין שבת מוכרח להיות כגרוגרת כנ"ל, והרי אפשר להתחייב גם בכ"ש, אם החשיבו (ע"י שמצניעו לזרע וכיו"ב), ומה הפי' "כל לענין שבת כגרוגרת בעינן"?

ולהעיר, שאין הכוונה כאן להקשות על הגמ' מזה שישנם הרבה דברים בהוצאה שחייבים בכ"ש, כמו "פלפלת כל שהוא, ועטרן כל שהוא, מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן" (לעיל צ, א), וא"כ איך כתבה הגמ' "כל לענין שבת כגרוגרת בעינן", וגם מזה שבכלל ישנם הרבה דברים שאף שאינם בכ"ש, אבל גם אינם כגרוגרת, ואיך כתבה הגמ' ש"כל לענין שבת כגרוגרת בעינן" - אי"ז קשה, כי פשוט שכוונת הגמ' כאן היא בנוגע אוכלין המדובר כאן, שבזה מפורש לעיל (עו, ב) "המוציא אוכלים כגרוגרת חייב", וע"ז מתאים לומר ש"כל לענין שבת - היינו באוכלים - כגרוגרת בעינן". אבל הקושיא הנ"ל על הגמ' היא מזה שגם באוכלים גופא אפ"ל חייב בכ"ש, אם מחשיבו (ע"י שמצניע לזרע וכיו"ב), וא"כ גם על אוכלים אין לומר "כל לענין שבת כגרוגרת בעינן".

אמנם ע"פ הלקו"ש הנ"ל י"ל בזה. ובהקדים דלכאו' מהו חידוש הרבי שהשיעור דכ"ש בהוצאה דשבת הוא שעור של כ"ש, והרי פשוט הוא, שהרי כל הטעם שאכן חייבים בכ"ש ה"ז לפי שבדברים אלו גם כ"ש חשוב הוא, כנ"ל, וא"כ פשוט שאי"ז לפי שלא איכפת לן כמה יש כאן, כ"א להיפך, לפי שגם כ"ש חשוב הוא, וא"כ מובן בפשטות שהכ"ש הזה ענינו שזה ג"כ שיעור, ומהו חידוש השיחה?

אלא הפי' הוא שגדר "שיעור" הוא גדר בהחפץ, בכמות הדבר, והי' מקום לומר שבדברים אלו שגם כ"ש חשוב הוא, וחייב, אי"ז לפי שאפשר להגדיר "כל שהוא" כ"שעור" בהחפץ, כ"א שזה גורם שפעולת ההוצאה היא פעולה חשובה, ולכן חייב. וע"ז קמ"ל הרבי בהשיחה שזהו אכן "שיעור" בהחפץ.

וי"ל נפק"מ בין אם זהו רק פעולה חשובה לגבי אם זהו שעור בהחפץ האם צ"ל עכ"פ קצת ממשות להאיסור, כי באם אין בזה שום ממשות כלל, אאפ"ל ע"ז שיש כאן "שעור" של כ"ש משא"כ באם אי"ז "שעור" בהחפץ, כ"א דין בהפעולה (שה"ז פעולה חשובה), אז אפילו אם אין בזה שום ממשות כלל, ה"ז אסור, כי עכ"פ הפעולה היא חשובה, [כלומר: באם זהו בגדר "מאומה", שאי"ז בגדר שיעור כלל, כע"ז, פשוט שאצ"ל שום ממשות כדי להתחייב, אלא אפי' אם זה מטעם חשיבות, ג"כ מסתבר שאצ"ל שום ממשות, כי באם הפעולה היא חשובה, ה"ז מספיק להתחייב, משא"כ אם זהו בגדר "שעור", מסתבר שצ"ל קצת ממשות להחפץ [אבל צע"ק בזה, כי אינו מביא נפק"מ זו בלקו"ש. אף שבהערה 34 מביא נפק"מ אחרת].

[ומצינו חילוק בכ"ש בין יש בזה קצת ממשות לבין אין בו ממשות כלל - בכסף משנה על הרמב"ם (הל' חו"מ פ"א ה"ז). וראה צ"צ פס"ד יו"ד סס"ו (עמ' 298) ובהערות כ"ק אדמו"ר שם (עמ' 854), ואנצק' תלמודית כרך טז עמ' תרטז.]

אמנם כ"ז הוא בדברים אלו שכל אדם חייב ע"ז בכ"ש, כמו פלפלת וכיו"ב, שזהו השעור של דבר זה, אבל יש לעיין איך הוא בנוגע אוכלים שאכן השעור הכללי הוא כגרוגרת, אלא אם יחיד מצניעו לזרע וכיו"ב הרי המצניע (לבד) חייב בכ"ש האם גם בזה אמרינן שאי"ז רק שע"י שמצניעו וכו' נעשה פעולת ההוצאה שלו אח"כ כפועלה חשובה, כ"א שיש כאן אצלו "שיעור" הוצאה, או אין לומר שזהו "שעור", שהרי (אולי) אין לומר "שעור" ליחיד, ומה שיש כאן הוא רק שזה מחשיב הפעולה, ולכן חייב.

והנפק"מ למעשה יהי', האם כשמצניע לזרע צ"ל קצת ממשות בזה כדי להתחייב, ואין מספיק כ"ש ממש - שאם הוא בגדר "שעור" כ"ש, צ"ל בזה קצת ממשות, ובאם זהו רק פעולה חשובה, מספיק כ"ש ממש.

וי"ל עוד נפק"מ - בנדון שיהי' מציאות שברור שאין המאכל חשוב, ורק שהפעולה של ההוצאה היא חשובה, האם יהי' חייב: אם הטעם מדוע כשמצניע לזרע וכיו"ב חייב בכ"ש הוא רק לפי שעי"ז נעשה פעולת ההוצאה לפעולה חשובה, אז גם בנדון כזה חייב. משא"כ אם מצניע לזרע וכיו"ב חייב בכ"ש לפי שעי"ז יש בהמאכל "שעור" של כ"ש, אז באם ברור שאין בהמאכל "שעור" של "כ"ש כי לא החשיבו כלל, אלא שהפעולה היא חשובה, יהי' פטור.

ונדון כזה הוא אם "זרק כזית תרומה לבית טמא . . וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה . . מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת", כי זהו מציאות שהאדם לא החשיב הכזית תרומה, אלא שבפועל יש כאן פעולה חשובה של הוצאה, וכלשון רש"י "מדחשבי הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת" - וזה יהי' תלוי בהנ"ל: אם במצניע לזרע וכיו"ב הפעולה החשובה מספיקה לחייבו, חייב ג"כ בנדון דידן, אבל אם במצניע צ"ל "שעור" כדי לחייבו, יהי' פטור בנדו"ד, כי בנדו"ד אין כאן "שעור" בהמאכל, גם לא "שעור" של כ"ש, כי לא החשיבו.

וזהו ב' צדדי האיבעי: "מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת", שהיות וזו פעולה חשובה (מטעם שזה מועיל לענין טומאה) ה"ז מספיק לחייבו, "או דלמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן", היינו שכדי להתחייב צ"ל "שעור", והיות והוא לא החשיב החפץ, אין לחייבו בשום אופן, רק אם יש בו השעור הכללי דגרוגרת.

וזהו כוונת הלשון "כל לענין שבת כגרוגרת בעינן" - לא שבכלל אא"פ להתחייב בשום אופן אחר, כ"א שבנדון שאין האדם הפרטי מחשיב חפץ זה, אא"פ להתחייב בשבת כ"א כשיש בו כגרוגרת, שאז אי"צ להחשיבו כלל, ואפי' אם להאדם הפרטי הזה גם גרוגרת אינו חשוב, אעפ"כ חייב, כי זהו שעור כללי.

ומזה מובן שלהצד השני, שאכן חייב, הפי' הוא שאף שאי"ז בדומה להנדון שמצניע לזרע וכיו"ב, שאז חייב בכ"ש, כי שם יש בהחפץ "שעור" כ"ש עכ"פ, מטעם שמחשיבו, משא"כ בנדו"ד אין כאן שום שיעור כי האדם הזה לא החשיבו, מ"מ ה"ז דומה לגרוגרת, שג"כ לא החשיבו ואעפ"כ חייב.

ולכן כתב רש"י "מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כאילו הוא כגרוגרת", ולא כ' כאילו הצניעו לזרע וכיו"ב, כי אינם דומים כנ"ל.