ר"מ במתיבתא ליובאויטש דשיקאגא.
ידוע הקושיא עמש"כ (מגילה ט"ז, ב. וברש"י עה"ת בראשית כ"ח, ט. לז, לד) שעבור כ"ב שנה שלא קיים יעקב כיבוד אב בהיותו אצל לבן, נענש שלא כיבדו יוסף כ"ב שנה בהלקחו למצרים - והלא יצחק ורבקה שלחוהו לשם, וא"כ הרי הליכתו לשם היה ענין של כיבוד (ועכ"פ א"א לומר שהיותו שם היה ענין של היפך הכיבוד)?
[ועיין בשפ"ח (בראשית לז, לד הנ"ל), שמביא מרבינו בחיי "שי"ל כי דעתם היה שיקח לאה ויחזור מיד, אבל הוא נתן עיניו ברחל מחמת יפיה וכו'". אמנם עיין ברש"י לה, ח, "לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם ומתה בדרך", דמשמע שלא נשלחה עד אז, שהיתה בשעת החזרה אחר הכ"ב שנה. וצ"ע] .
והנה בשיחת פ' וירא תשכ"ה (לקו"ש חכ"ה ע' 324 ואילך) הק' כ"ק אדמו"ר על הסיפור דאברהם והמלאכים - דלכאו', היות שבאמת לא היו המלאכים צריכים לאכול, נמצא דבאמת לא קיים אברהם הכנסת אורחים במה שהאכילם וכו', וא"כ ק' דנמצא דבאמת לא הותר לו לעזוב הקב"ה (דהרי אין כאן "הכנסת אורחים" שגדולה יותר מקבלת פני השכינה)? ועוד כמה קושיות עד"ז.
ונקודת התירוץ ע"ז: שהיות שקודם מ"ת לא פעלו המצות בעולם (כ"כ), לכן לא הי' נוגע (כ"כ) ה"נפעל" של המצות, אלא דהעיקר פעולת המצוה שע"י האדם. וא"כ עד"ז בהכנסת אורחים דאברהם שלא היה נוגע באם המלאכים באמת הרויחו ע"י פעולתו, כ"ז שפעולתו בהכנסת אורחים היתה בשלימות. (עיי"ש לאריכות ההסבר בזה).
ואואפ"ל דבסברא זו יש לתרץ ג"כ קושייתנו דלעיל: דבכיבוד או"א של קודם מ"ת, הרי העיקר שהי' נוגע היתה פעולת הכיבוד, וזה אכן לא היה אצל יעקב בכל אותן שנים. ואע"פ דמצד "תוכן" הענין, הרי באמת זה היתה רצונם, אבל קודם מ"ת הרי זה לא היה יכול להחליף ה"פעולה" הנצרכת בכיבוד או"א בפועל.
וליתר ביאור:
בענין כיבוד או"א מצינו הסברא ד"רצונו של אדם זהו כבודו", והוא בירושלמי (פאה פ"א ה"א, וקידושין פ"א ה"ז) דמסופר לגבי אמו של ר' ישמעאל שרצתה לרחוץ רגליו ולשתות המים, והוא לא הניחה, עד שאמרו לו חכמים "הוא רצונה הוא כיבודה".
והנה בבבלי בהסוגיא דכיבוד או"א (קידושין לא, לב) לא הובא סיפור זה וגם לא סברא זו (רק בתוס', שם, לא,ב, עיי"ש). אלא דקרוב לזה מצינו בגמ' שם (לא,סע"א) יש מאכיל לאביו פסיוני (עוף חשוב) וטורדו מן העולם (שנענש עליו שמראה לו צרות עין וכו' - רש"י), ויש מטחינו בריחיים ומביאו לחיי העוה"ב וכו'. ופרש"י: שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה וכו'.
ונראה לומר, דחילוק יסודי יש בין ב' הסברות, דהרי להסברא ד"רצונו של אדם זהו כבודו", נמצא, דגוף הפעולה של בזיון ה"ה - לאדם זה - פעולה של כבוד, דמכיון שרצונו הוא בפעולה זו, א"כ הר"ז כבוד; משא"כ להבבלי, הרי אין הפירוש שהפעולה של "מטחינו" ה"ה פעולה של כבוד, אלא שמ"מ מביאו לחיי עוה"ב מצד "תוכן" הענין שהוא עושה שמהנה את אביו. (ובאמת כן מפורש ברש"י הנ"ל ש"מכבדו בדברו דברים טובים ונחומים וכו'", והיינו שהכיבוד הוא בהדיבורים, ולא בהמעשה של בזיון).
והביאור בזה י"ל (היינו מדוע באמת לא הוזכר בקשר לכיבוד או"א (בהסוגיא בבבלי) האי סברא דרצונו של אדם זהו כבודו - ): דהנה "כבוד" פירושו בפשטות פעולות חיצוניות שמראות על כבוד להמתכבד (וע"ד הענין ד"כבוד" שבת בניגוד ל"עונג" שבת). אלא, דיש גם "תוכן" הענין, והוא, ד(בד"כ) פעולות אלו הן להנאת ורצונו של האדם המתכבד.
וי"ל ד(להבבלי), כשהאדם רוצה בדבר שהוא היפך הכבוד, אז - אע"פ שאפשר שאין כאן משום "בזיון" להאדם בעשיית פעולה זו, מ"מ - לא נתהפך "פעולה" זו להקרא פעולה של כבוד, דה"תוכן" אינו מהפך הפעולה עצמה - וא"כ אאפ"ל ד"זהו כבודו".
ונחזור לענינינו: דלהנ"ל מובן דאע"פ שרצונם של יצחק ורבקה היה שאכן ילך יעקב לחרן (וישהה שם) , מ"מ לא נתהפך פעולה זו (של העדר שימושם כ"ב שנה) לפעולה של כבוד. ונמצא, ד"פעולת" כיבוד או"א חסר לו כל אותן השנים. והרי להמבואר לעיל - משיחת כ"ק אדמו"ר - קודם מ"ת מה שנוגע הוא רק הפעולה (ולא "תוכן" הענין שנפעל), ונמצא דהיה חסר כאן כל ענין הכיבוד עצמו. ודו"ק.
ויש לקשר* זה עם הסוגיא בב"ב (הנלמדת עכשיו בהישיבות): בדף ג,ב מסופר שרב אשי סתר את ביהכ"נ שבשכונתו (היות והיה דורש תיקון), והכניס מטתו לשם ולא הוציאו עד שנגמר הבנין (ועשה זאת בכדי לזרז את הבני').
והקשו בתוס' מהדין דאסור לישן בביהכ"נ, ותירצו, דבאמת לא הכניס מטתו לתוך ביהכנ"ס אלא בסמיכות לו. וכן הוא בכמה ראשונים. אמנם בנמוק"י מביא שיטה, דכשהוא לצורך ביהכ"נ אז מותר לישן גם בתוך ביהכ"נ. וכן הוא גם בהגהות אשר"י, והובא בהגהות מיימוני ועוד.
ויש לבאר פלוגתתם - ע"פ הנ"ל - דתלוי, באם כשעושים פעולה של בזיון לצורך - לרצונו - של הביהכ"נ, הרי הפעולה עצמה כפעולה של כבוד, או לא: דהנמוק"י ודעימיה סב"ל דהוה פעולה של כבוד, ולכן [אפי' באם היה מקום בסמוך שהיה יכול להכניס שם מטתו, מ"מ] י"ל שהיה מותר לו להכניסו לביהכ"נ משום ש"זהו כבודו". משא"כ התוס' ודעימיה סב"ל שאינו "פעולה" של כבוד, ולכן היה צריך להכניסו במקום אחר (היכא דאפשר?) ולא לישן בביהכ"נ, אף כשהוא לצרכו.
*) וראה לקו"ש חכ"ה בשיחה לש"פ וישב חנוכה. וראה מ"ש בזה בקובץ הערות וביאורים גל' תקכה עמ' 12. המערכת.
Download PDF