בלקו"ש חל"ו (ע' 153 ואילך) מבאר כ"ק אדמו"ר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד באם הותרה הכלאים שבבגדי כהונה בכל זמן שנמצאים במקדש, או דוקא בשעת העבודה. ואח"כ מבאר ע"פ פנימיות הענינים דתלוי בב' הסיבות לאיסור כלאים, דהראב"ד ס"ל דטעם איסור כלאים הוא משום ערבוב רוח הטובה עם רוח הרעה, ולכן כש"הקדושה כל כך גדולה שם עד שאין כח כלל לסט"א" בטל כח הסט"א ונתגלית שרשה שבקדושה, אבל הרמב"ם ס"ל דטעם האיסור הוא מפני עצם הערבוב של כחות נפרדות, גם אם שניהם קדושים, וההיתר הוא דוקא כשיש גילוי נעלה ביותר של בחי' "עושה שלום במרומיו".

ולכן הראב"ד ס"ל שהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא מצד קדושת המקדש, שמצדה אין שום ענין של סט"א כלל, ולכן מותרים כ"ז שנמצאים במקדש, משא"כ להרמב"ם הוה דוקא בשעת העבודה, שאז דוקא הרי הם בביטול כעומדים לפני המלך. עיי"ש בארוכה.

וצריך להבין, דהרי לפי ביאור זה בהראב"ד נמצא דאין ההיתר תלוי כלל בבגדי כהונה, כ"א בהמקדש מצ"ע [ההיפוך לגמרי מכמו שנתבאר בתחלת השיחה ע"פ נגלה דלהראב"ד הוה דין בבגדי כהונה שלא נאמר בהם איסור כלאים]. ואינו מובן, דהרי פשוט שזר העומד במקדש, או כהנים בבגדיהם הפרטיים, אסורים בלבישת כלאים, ובאם אכן הוה ההיתר רק מצד קדושת המקדש עצמה, ואינו תלוי כלל בבגדי כהונה מצ"ע, הרי מאי נפק"מ בין בגדי כהונה לשאר בגדים.