בלקו"ש ח"ז ע' 188 ואילך מבאר פלוגתתם דר"י ור"ש בכ"מ דאזלי לשיטתייהו בפירוש וגדר "השבתה", האם פירושו ביטול "עצם הדבר", דזהו פירוש "שביתה" – ביטול המציאות, או דגם ביטול "צורת ואיכות הדבר" נקרא השבתה, ויעוי"ש דפליגי: א. בפירוש תיבת "והשבתי חי' רעה וגו'", בגדר ביטול החיות רעות לע"ל. ב. בפירוש תיבת "תשביתו שאור מבתיכם", בגדר ביעור חמץ. ג. בפירוש תיבת "וביום השביעי תשבות", בגדר מלאכה שאצל"ג ודבר שאינו מתכוין בשבת – עיי"ש בארוכה.

והנה בנוגע למלאכה שאצל"ג נחלקו בשבת דף עג, ב, דר"י מחייב ור"ש פוטר, ובנוגע דבר שאינו מתכוין נחלקו בשבת דף מא, רע"ב, דר"י מחייב ור"ש פוטר, ומבאר בלקו"ש שם דאזלי לשיטתייהו בפירוש "תשבות" דכתיב גבי שבת, דהנה במלאכה שאצל"ג ודבר שאינו מתכוין נתבטל "צורת המלאכה", אבל עדיין יש כאן "עצם המלאכה" ולכן ר"י לשיטתי' ס"ל ד"שביתה" היינו דוקא כשנתבטל כל מציאות ועצם המלאכה, ולכן מחייב מלאכה שאצל"ג ודבר שאינו מתכוין, אכן ר"ש לשיטתי' ס"ל ד"שביתה" היינו גם כשנתבטל צורת המלאכה, ולכן פוטר מלאכה שאצל"ג ודבר שאינו מתכויין עיי"ש.

וראה בהערה 19 שכתב בתוך הדברים וזלה"ק: "ומה שלפי מסקנת הש"ס [שבת דף מב, א – המעתיק] "בדבר שאינו מתכוין סבר לה [שמואל – המעתיק] כר"ש, במלאכה שאצל"ג סבר לה כר"י" – אף שב' הפלוגתות דר"י ור"ש תלויים הם בפי' "תשבות" – י"ל בב' אופנים, א. שהפטור בדשא"כ הוא (לא מטעם "תשבות" כ"א) מקרא אחרינא כבפנ"י שבת (מב, רע"א). או לפי שאינו שייך חיוב דאינו מתכוין וא"צ ע"ז לקרא כלל (ודלא כבהערה הקודמת).

ב. שפי' "תשבות", אליבא דשמואל הוא ביטול התומר, אלא שס"ל שבמלאכה שאצל"ג, מכיון שהוא מכוון אף שכוונתו היא למלאכה אחרת), יש בה גם צורת מלאכה". עכלה"ק.

ונראה להעיר ולהביא ראי' לאופן הב' "שפי' תשבות אליבא דשמואל הוא ביטול החומר", ע"פ מש"כ בלקו"ש שם לעיל מיני' בהערה 9 וזלה"ק: "וזהו גם ביאור פלוגתת ר"י ור"ש בענין חמץ שעבר עליו הפסח (פסחים כח, סע"א ואילך), כי לאחרי שעבר עליו הפסח נתבטל ממנו התואר, אבל נשאר עצם החמץ (צפע"נ קונט' השלמה ע' 65)" עכלה"ק.

והיינו דר"י ור"ש פליגי בפירוש תיבת "תשביתו שאור מבתיכם", וכמו שמבאר בלקו"ש שם (בפנים), דלר"י הכוונה בזה – ביטול ו"השבתת" מציאות ועצם החמץ לגמרי, שלכן ס"ל לשיטתי' ד"אין ביעור חמץ אלא שריפה" (פסחים רפב"י), אכן לר"ש גם ביטול צורת ואיכות החמץ – במובן הרחב של צורה ואיכות, שכולל אכילה והנאה – ג"כ נקרא "השבתה", ולכן לדעת חכמים, ובכללם גם ר"ש אפשר לבטל החמץ גם ע"י ש"מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", ואזלי לשיטתייהו גם בדין חמץ שעבר עליו הפסח, דר"י אוסר בהנאה כי "נשאר עצם החמץ", אכן ר"ש מתיר כי "נתבטל ממנו התואר" [וראה בכ"ז גם לקו"ש חט"ז ע' 88-89, ע' 134-135, ובהנסמן שם].

והנה בפסחים דף כט, ב, נחלקו רב ושמואל בפרטי דיני איסור חמץ, ומבואר להלן בגמ' דפלוגתתם תלוי' בפלוגתת ר"י ור"ש בדין חמץ שעבר עליו הפסח, דרב ס"ל כר"י ושמואל ס"ל כר"ש, ועד"ז מבואר להלן בגמ' דף ל', א.

ומכאן ראי' קצת לאופן הב' הנ"ל בשיטת שמואל בדבר שאינו מתכוין "שפי' תשבות אליבא דשמואל הוא ביטול התואר", דהרי חזינן בדין חמץ שעבר עליו הפסח דס"ל כר"ש דמותר בהנאה כי "נתבטל ממנו התואר", וגם ביטול צורת ותואר החמץ נקרא "השבתה", וע"כ ס"ל לשיטתי' בדבר שאינו מתכוין כר"ש דפטור, דהרי נתבטל צורת המלאכה, וג"ז נקרא "שביתה" וכמוש"נ, ומה שבמלאכה שאצל"ג סבר לה כר"י היינו משום (כמ"ש בהמשך ההערה שם) "שס"ל שבמלאכה שאצל"ג . . יש בה גם צורת מלאכה".

ומענין לענין יש להעיר גם על שיטת רב דאזיל לשיטתי' בכ"ז, דהרי ס"ל כנ"ל בדין חמץ שעבר עליו הפסח כר"י, דחייב, והיינו משום כי "נשאר עצם החמץ", ו"השבתת" החמץ הוא ביטול כל מציאות ועצם החמץ לגמרי וכמש"נ.

והנה יעויין בשבת דף , דס"ל לרב בדבר שאינו מתכוין כר"י דחייב, וי"ל דאזיל לשיטתי' שפי' "תשבות" היינו "שביתה" מעצם המלאכה, ובדבר שאינו מתכוין נתבטל צורת המלאכה אבל עדיין יש כאן עצם המלאכה, ולכן אינו נקרא שביתה וחייב, וכמש"נ בלקו"ש שם בדעת ר"י.

[וראה גם ירחון "התמים" גליון כ"ז ע' 8-9 מה שנתבאר בזה].