א. בלקוטי שיחות כרך כז עמ' 90-91: "תורה קובעת שה"נגע" עצמו אינו פועל טומאה, אלא פסק ואמירת הכהן (איש החסד) "טמא אתה" פועל שהמצורע יהיה טמא".

ובהערה 31: "ראה מצורע (יד, לו) בנגעי בתים, ובפרש"י שם: שכל זמן שאין כהן נזקק לו אין שם תורת טומאה (וראה מפרשי רש"י בפרש"י שם, לה; תויו"ט לנגעים פי"ב מ"ה ולהעיר מרמב"ם הל' תרומות פ"ז ה"ט").

והנה מדברי כ"ק נמצינו למדים: א. הכהן פועל הטומאה ב. כשם שהוא בנוגע לנגעי בתים כך הוא גם בשאר נגעים שה"נגע" עצמו אינו פועל טומאה, הנה ה'קרבן אהרן' (על התו"כ) הקשה (עמ"ש בגור ארי' עה"פ שם): דלא דק בזה, שהכהן אינו עושה אותו נגע, אבל הטומאה עושה בו וקודם שיבא הכהן נגע הוא [ואמנם התוספות יו"ט נדחק לתרץ, עי"ש]

ועד"ז בשו"ת שאילת יעב"ץ שאלה קלח האריך בענין נגעים בכלל "צריך לעיין טובא בהאי ענינא איך הוא דבר זה שהטומאה והטהרה בידי כהן . . אי אפילו בסימני טומאה מובהקין, או דילמא דווקא במנוגעים בשואל, אז תלוי בכהן להורות על פיו דווקא . . אבל בסימנין מובהקין לטומאה, מכי חזא להו אפי' ישראל, מיטמא מאותה שעה ואילך".

והאריך שם בהבאת ראיות והסיק "שאין אנו צריכים לכהן אלא להורות במסופק, כי אז הטהרה תלויה בכהן אבל בברור לנו שהנגע טמא, אין הדבר תלוי בו".

אמנם גם השאילת יעב"ץ הרגיש שישנו קושי מנגעי בתים והוא כותב: "ולא תותיב עלואי, מהא דתנינן גבי טומאת בתים . . דמשמע מהא דאפילו בנגע ודאי אינו מיטמא קודם שיבוא הכהן, דשמא שניא [שונה] היא טומאת נגעי בתים דחידוש הוא שחידשה תורה". ומשמע מדברי השאילת יעב"ץ שאין ראיה מנגעי בתים שכן דווקא שם חידשה תורה שהכל תלוי בכהן.

בדברי חז"ל (מפרשי התורה והמשנה ונו"כ הרמב"ם) מצינו כמה הסברים וגישות לענין זה: התוספות יו"ט (שצויין בהשיחה) סבור הי' בתחילת דבריו כמ"ש בהשיחה: "שבכל הנגעים הדין כך, שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן" אבל הוא עצמו מסתפק בכך וממשיך: "ואפילו את"ל דאין הדין הזה, אלא בנגעי בתים. וכן הרמב"ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים י"ל דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן . . לכך הקפידה התורה ביותר כו'". גם הענף יוסף (ויק"ר יז, א) כותב במפורש: "וכל זה הוא דוקא בנגעי בתים, אבל בשאר נגעים וודאי לאיש חוטא הוא ויכול לומר נגוע".

ויתירה מזו במעשה רקח על הרמב"ם פי"ד ה"ד כתב שמלשון הרמב"ם "כשיראה נגע בבית, ומדלא כתב כשיראה נגע סתמא משמע דבנגעי בתים דוקא נוהג דין זה" ומבאר טעם הדבר "כדי שלא יטמאו הכלים . . דאם יגזור ויאמר נגע נראה לי . . כיון דשוויה נפשיה חתיכה דאיסורא במה שאמר נגע ודאי נראה לי תו לא מצי כהן להתיר לו הפנוי דהא איהו העיד דהויא טומאה ודאית" אלא שגם להמעשה רוקח עצמו פשוט שטומאת הנגעים בכלל נפעלת ע"י כהן "שאין הטומאה והטהרה תלויה בו אלא בכהן וכמ"ש רבינו פ"ט דין ב'". וראה גם להלן.

ב. באותו דין דנגעי בתים (שצויין בהשיחה לפרש"י דווקא) עיין ברמב"ם הל' טומאת צרעת פי"ד ה"ד ומקורו במשנה נגעים פי"ב מ"ה - ש"אפילו [תלמיד] חכם שיודע ודאי שזה נגע - לא יגזור ויאמר: נגע נראה לי בבית, אלא אומר לכהן כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופנו את הבית כו' ואח"כ יבוא הכהן ויכנס ויראה הנגע" - הקשה הרא"ם: "ולא ידעתי טעם בזה, דמה הפרש יש בין "כנגע נראה לי" לבין נגע? בשלמא אם היה הדבר תלוי בידו לטמא או לטהר הו"א שצריך לומר כנגע המורה על ספק ולא נגע המורה על הוודאי, מפני שאם יאמר אותו בלשון ודאי כבר נטמא כל מה שבבית . . אבל כיון שאין טומאת הנגע וטהרתו תלויה אלא בכהן . . למאי נפק"מ"?

וביישוב הדבר והסברת טעם דין זה ישנם כמה שיטות:

א) הרא"ם בשם רבותיו ("אבל שמעתי מרבותי") תירץ שאכן אין כאן הבדל הלכתי ("שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו") ואין זה "אלא מפני דרך ארץ בלבד", בחינת מחז"ל (ברכות ד, א) "למד לשונך לומר איני יודע" [ועד"ז כ' התפארת ישראל שם: כדי לחלוק כבוד להכהן שיפסוק הוא את דינו].

התורה תמימה כתב בדומה לתירוץ זה אבל ב'אותיות של הלכה': "כדי שלא ייראה כמורה הלכה בפני הכהן, דכן משמע לשון נגע, נגע ודאי, וזה צריך להכהן להורות ולהחליט".

ב) הגור ארי' תירץ: ד"טעם הדבר הזה משום "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן - לא נגע הוא, ואיך יאמר 'נגע נראה לי בבית'"?

ג) התוספות יו"ט פי': כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו . . הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן [חיזוק לפירוש זה מצוי, לכאורה בנוסחאות חז"ל שהובאו בתו"ש ויקרא עמ' ריג ס"ק קסד: "מכאן שאין פותחין פה לשטן"].

ד) במעשה רקח לרמב"ם: אם יגזור ויאמר נגע . . שווייה נפשיה חתיכה דאיסורא . . תו לא מצי כהן להתיר לו [אבל ראה להלן אות ו].

ה) בענף יוסף למד"ר: "נגעים בהם לטובה אם לא חטא, ולחטאים לרעה, ולזה אמרה תורה שלא יאמר נגע שמכוון שהוא לרעה אלא כנגע שלא ידע אם הוא לרעה אם הוא לטובה כנ"ל".

ו) בחומש מאזניים לתורה (להר"ז סורוצקין) כתב: "לפי שאדם קרוב אצל עצמו וכנוגע בדבר, אסור לו להכריע בדבר הנוגע לעצמו כ"כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (שם פ"ב משנה ה'): לא אמרו "כל הנגעים כהן רואה" אלא "אדם" והיינו שהוא חכם האומר לכהן שוטה אמור טמא או טהור, ואעפ"כ נגעי עצמו אינו רואה אפילו לומר לכהן אמור טמא, וכן אין לו לומר נגע, אלא כנגע [אבל ראה לעיל תירוץ ג].

ז) העירני בני הת' משה לוי יצחק שי' עפמ"ש בלקו"ש ח"י עמ' 26 (ואילך) "כשהנידון הוא בלשון הבאה בתור פסק הלכה, אזי צריך ה"פסק" להיאמר בלשון היותר ברורה - אפילו אם לשון זו היא "דבר מגונה" בכדי שההלכה תהי' פסוקה וברורה לגמרי"

והנה מכיון שהתורה קבעה שבטומאת נגע נקבע הפס"ד רק ע"י כהן לכן רק לכהן מותר לפס"ד "נגע", משא"כ החכם מצד איסור לדבר בלשון שאינה נקי' אינו יכול לומר נגע (ומקסימום לומר כנגע).

[ומעין המבואר בלקו"ש חכ"ז שם עמ' 91, ולהעיר שדברי כ"ק אדמו"ר מתאימים עם מ"ש הגור ארי' דובר שקרים וכו'.]

ח) בתוספות יו"ט כתב: שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה [ואולי הכוונה ע"ד ה'מעשה רוקח' דלעיל].

ג. בגוף הביאור שבהשיחה במעלת הכהן שעליו הטילה התורה לטמא כו' שכן נמנה הוא על אנשי חסד שיבדקו היטב קודם שיוציאו מישהו מכלל ישראל כו' יש לבאר המעלה והחידוש בביאור זה על מה שמצינו בחז"ל (מדרש תדשא אות טז נדפס באוצר המדרשים) "כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן כו' כך יקבלו טרחותיהן" (ועד"ז בעוד כמה מדרשים כשהמטרה היא להדק את הקשר שבין העם והכהנים).

הנה פשוט שכל הביאורים האחרים הם צדדיים, ואינם קשורים בעצם קביעת הפס"ד והיחס של הכהן ליהודי, שקשור באישיותו של הכהן איש חסד, משא"כ לביאור כ"ק ה"ז קשור בעצם ענינו של הכהן וכו'.

ואולי י"ל עוד: הטעם בחז"ל שנועד לקשר בין הכהנים ובנ"י שלכן הטומאה וטהרה תלוי' בכהנים, יש בו הגבלה מסויימת, שהרי כהנים ע"ה לא מקבלים תרומה וכו' (ראה פיה"מ לרמב"ם חלה פ"ד מ"ט, רדב"ז על הרמב"ם תרומות פ"ו ה"ב, כהנ"ג יו"ד סימן סא הגה"ט סקמ"ט, - שזהו לכתחילה ולכו"ע מתנות כהונה שצריך לשמרן בטהרה אינן ניתנים אלא לת"ח - ראה משנה חלה שם; חולין קל, ב ובתוד"ה 'מנין'; רמב"ם שם שו"ע יו"ד סי' א סעי' ז; רמ"א יו"ד שלא סעי' יט) וממילא מה הקשר בינם לבין ראיית הנגעים.

משא"כ לטעמו של כ"ק זהו ענין שלמעלה מהשכל ולכן גם כהן ע"ה שהבקי בנגעים אומר לו אמור טמא וכו' על ידו נקבע הפס"ד, שהענין נקבע ע"י כהן שהוא בעצם מצד שרשו שבנפש כו' איש החסד וכו'.