ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בלקו"ש ח"ו ע' 63 מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע מ"ש רש"י (וארא ז,ג) על הפסוק "ואני אקשה את לב פרעה וגו'", וז"ל : מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נח"ר באומות לתת לב שלם לשוב, טוב שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי כו'". עכ"ל. ומפרשו שכוונת רש"י שבתחלה היה לפרעה בחירה, רק לאחר ש"הרשיע והתריס כנגדי", נענש בזה גופא שניטל ממנו הבחירה, (כמבואר ברמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ג, ובארוכה בשמונה פרקים שלו פ"ח).
ואח"כ מקשה כ"ק אדמו"ר וז"ל:"הן אמת ש"אני הכבדתי גו'" הוא עונש שהתחייב ע"ז כש"הרשיע והתריס כנגדי" בבחירתו, אבל היות ואח"כ סו"ס הי' אנוס, איך אפשר להענישו על מה שעכשיו "מאן אתה" - דבר שאין לו בחירה בזה".
ובהערה 43 כותב וז"ל: "בנוגע להעונש יש לתרץ .. שהוא ע"ד הדין (ב"מ מב, א. רמב"ם הל' נז"מ פ"ב הט"ו, הל' שכירות פ"א ה"ד) דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. [וגם להמ"ד (ב"מ שם,וש"נ) שתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, לא יוקשה עליו ממה שנפרע מפרעה (וכן סיחון וכנענים וכו' המנויים ברמב"ם הל' תשובה פ"ו שם) - כי י"ל, דשאני בנדו"ד, דמכיון שמה שנאנס אח"כ זה עצמו היא מחמת פשיעותו שבתחלה, א"א לו לפטור את עצמו בטענת אונס]". עכ"ל
ומוסיף אח"כ בשוה"ג וז"ל :"ואף שכל תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא כשהאונס בא מחמת הפשיעה (והיכא שבא שלא מחמת הפשיעה ס"ל לכו"ע דפטור- תוס' ב"מ מב, סע"א. רמב"ם הל' שכירות פ"ג ה"י) - היינו דוקא כשהמעשה שאירע באונס בא מחמת פשיעותו, משא"כ בנדו"ד שהאונס גופא (מה שאין לו בחירה) הוא מחמת פשיעותו, וה"ז בדוגמת הזורק חץ, שאף שלאחרי שיצא החץ מידו אין בידו להחזירו, אין שייך לפטרו מטעם אונס, מכיון שהוא עצמו גרם לזה (ולהעיר מנ"י ב"ק כב,א) ועצ"ע". עכ"ל.
ז.א. שישנם ב' אופנים בתחילתו בפשיעה וסופו באונס:
א) דאם לא הי' נעשה הפשיעה לא היה נעשה האונס, כמו המעשה בב"מ (שם) שפשע במה שהניח המעות במקום שיוכל לישרף, אבל היה שמור שם מגניבה, ולבסוף נגנב, שזהו אונס, שבנדון זה באם לא היה מניח המעות שם (הפשיעה), לא היה נגנב (האונס), אבל האונס לא בא כהמשך ישר להפשיעה, לומר שהפשיעה גרמה שייעשה האונס.
ב) שהפשיעה גופא היא הסיבה שנעשה האונס, כמו מי שזרק חץ, שמה שאח"כ יש כאן אונס, במה שאינו יכול להחזירו, ה"ז לפי שעשה הפשיעה, וכ"ה בפרעה שמה שמתחלה פשע ולא שלח את בנ"י, זה גופא גרם שאח"כ ייאנס, ולא יוכל לשלחם.
[ולכאורה צריכים להוסיף, שפרעה ידע שבבחירתו למאן לשלח את בנ"י אפשר שייענש בזה שה' יקשה את לבו ויטול את בחירתו, כי אל"כ יש מקום לומר שמה לי שהאונס גופא בא מחמת הפשיעה, ס"ס אין האונס נגרר אחר פשיעתו, כי אולי אילו היה יודע שעי"ז יגרום האונס לא היה פושע, וא"כ שוב הוה אונס (להמ"ד שתחלתו בפשיעה וסופו באונס, פטור),
וכמו בהדוגמא שמביא במי שזורק חץ, שבאם הזורק לא ידע שע"י שיזרוק החץ אין בידו להחזירו אח"כ, כ"א חשב שיכול להחזירו, אין פשוט כ"כ (למ"ד זה) שבודאי יהיה נק' מזיד וכיו"ב. ולכן מסתבר לומר שפרעה ידע שע"י פשיעתו עכשיו אפשר שייענש שה' יטול בחירתו, ואעפ"כ פשע, שאז פשוט שהאונס הוא בכלל הפשיעה, ולכ"ע חייב בסוג כזה של תחלתו בפשיעה וסופו באונס].
והנה ע"פ חילוק הנ"ל בלקו"ש יש לבאר דברי התוס' בב"ק (ה,ב. ד"ה כי), דהנה בגמ' שם איתא "וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד .. ", היינו שאם לא היו כתובים בתורה כל האבות נזקין, רק בור ועוד אחד, היינו למדים מעצמינו כל שאר האבות נזיקין במה הצד מב' אלו. וכתבו התוס' וז"ל: וא"ת מבור ואדם נמי היכי אתו, מה לבור ואדם שכן מעשיו גרמו לו. וי"ל דאתו מבור ואדם ישן, או נופל מן הגג ברוח שאינה מצויה דחייב, כדאמר לקמן בסוף פרק שני (כז,א.) עכ"ל. היינו שב' אופנים אלו באדם נקראים שאין מעשיו גרמו לו, ומזה יש ללמוד לשאר הנזיקין.
והקשה בספר פרחי כהונה, מדוע נקרא אדם ישן שאין מעשין גרמו לו, והרי לעיל (ד,א) מקשה בגמ' לשיטת רב שמבעה שבמשנתנו זה אדם, איך זה מתאים עם הסיפא "הצד השווה שבהן שדרכן להזיק", וכי אדם דרכו להזיק. ומתרץ שאיירי באדם ישן, וע"ז מתאים לומר שדרכו להזיק "כיוון דכייף ופשיט אורחי' הוא" [ופרש"י:דכייף ופשיט - את רגליו, אורחיה הוא - לשבר כלים שבצד מרגלותיו].
וכתבו התוס' ע"ז (ד"ה כיוון) וז"ל: בירושלמי (פ"ב ה"ח) יש דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים, אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן, פטור, דהם גרמו לו, וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה, הראשון פטור והאחרון חייב, עכ"ל. לפי"ז מוכרח לומר שמ"ש תוס' כאן שנלמד שאר האבות מ(בור ו)אדם ישן, הכוונה למי שהשכיב עצמו אצל כלים (דאל"כ אינו חייב), וא"כ מדוע זה נק' אין מעשיו גרמו לו, דלכאו' זהו בדומה למי שנפל מן הגג ברוח מצוי', שמוכח מתוס' שנק' מעשיו גרמו לו, שהרי הביאו דוגמא לאדם שאין מעשיו גרמו לו מ"נופל מן הגג ברוח שאינה מצויה", הרי שאם נפל מן הגג ברוח מצויה היה נקרא מעשיו גרמו לו (כי אם אינו כן, אלא שגם זה נק' אין מעשיו גרמו לו, מדוע כתבו התוס' "נופל מן הגג ברוח שאינה מצויה דווקא", כפשוט) - והמשכיב עצמו אצל כלים הוא לכאו' ממש כמי שעומד על הגג ונפל ברוח מצויה, כי כמו בנפל מן הגג ברוח מצויה ה"ז מעשיו גרמו לו, כי המעשה שעשה, מה שעלה על הגג במצב שיפול ברוח מצויה, הוא הגורם להנזק, (אלא שלפועל נפל מן הגג נגד רצונו, מ"מ היות שע"י רוח מצויה יפול, ה"ז נק' שמעשיו גרמו להנזק) כמו"כ מי שהשכיב עצמו אצל כלים, שמצוי שהוא ישברם בשינתו [וכהלשון בגמ' "כיוון דכייף ופשיט אורחי' הוא"), ג"ז צ"ל נק' מעשיו גרמו לו. ואיך כתבו התוס' שאדם ישן נק' אין מעשיו גרמו לו?
ותירץ ששונה אדם שהשכיב עצמו אצל כלים ממי שנפל מן הגג ברוח מצויה, כי שם ה"ז קרוב לודאי שיפול, ולכן הוה נפילתו כמו המשך ישר מעלייתו להגג, משא"כ מי שהשכיב עצמו לישון אצל כלים אינו המשך ישר משכיבתו, כי מוכרח שישבור הכלים (אף שנק' "אורחיה הוא", כי פשוט שהרבה פעמים כן הוא, מ"מ לא אמרינן שכאלו קרוב לודאי שישבור הכלים, כי הרבה פעמים אינו נעשה כן), ולכן מי שנפל מן הגג ברוח מצויה ה"ז נק' מעשיו גרמו לו, ומי ששכב אצל כלים ושברם ה"ז נקרא אין מעשיו גרמו לו.
והנה תירוץ הנ"ל יומתק ע"פ מ"ש בלקו"ש דלעיל לחלק בין ב' אופנים בתחלתו בפשיעה וסופו באונס, שיש אופן שהאונס הוא מחמת הפשיעה (ובזה נחלקו האם חייב או פטור), ויש אופן שהפשיעה גופא גרמה האונס, שבזה כו"ע מודי שחייב - עד"ז הוא בנדו"ד, שכשנפל מן הגג ברוח מצויה, היות שקרוב לודאי שיפול, הרי האונס - מה שנפל מן הגג נגד רצונו - הוא המשך אחד עם עמידתו אצל שפת הגג, שהוא הפשיעה, היינו שהפשיעה גרמה האונס (באופן ישיר), כאופן הב' דלעיל, משא"כ כששכב אצל הכלים, היות שאינו מוכרח לשברם, אין לומר שהפשיעה גרמה את האונס, אף שאם לא היה משכיב עצמו שם, לא היה בא האונס - ה"ז כאופן הא' דלעיל.
ואף שבנדו"ד אין נוגע לגבי החיוב תשלומין, באיזה אופן הוא נעשה, כי אין החיוב בא מחמת הדין של תחלתו בפשיעה וסופו באונס, כי ב"אדם" הדין הוא שחייב אף אם היה כולו באונס, שהרי "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד" (ב"ק כו,א), ובסנהדרין (עב,א) מוסיף "בין באונס בין ברצון" - מ"מ לגבי אם נקרא " מעשיו גרמו לו" ה"ז קשור עם המושג של "תחלתו בפשיעה וסופו באונס", כי לפועל נעשה ההיזק באונס (נגד רצונו) בב' הדינים, בין כששבר כלים בשינתו, ובין בהזיק כשנפל מן הגג, וכדי לומר שזה נקרא "מעשיו גרמו לו", ה"ז לפי שאומרים שאונס זה הוא אכן המשך ישר ממעשיו שעשה ברצון, נמצא שזהו גדר אחד עם גדר תחלתו בפשיעה וסופו באונס בשומר, ששם מה שחייב ע"ז (להדיעה שחייב) ה"ז לפי שאומרים שהאונס הוא המשך הפשיעה, ואי"ז נק' אונס, וכמו"כ בנדו"ד שאומרים שזה נק' "מעשיו גרמו לו".
ולכן, כמו ששם ישנם ב' אופנים בנוגע לההמשך של האונס מן הפשיעה, שבאופן הב' ה"ז המשך ישר, ולכו"ע אמרי' שהאונס הוא גדר א' עם הפשיעה וחייב, עד"ז בנדו"ד אפ"ל בנפל מן הגג ברוח מצויה, שהנפילה (האונס) הוא המשך א' ישר למעשיו (הפשיעה), היות וכאילו מוכרח ליפול, ונקרא מעשיו גרמו לו, משא"כ כשהשכיב עצמו אצל כלים, אף שגם בזה ישנו המשך של האונס (שבירת הכלים) עם הפשיעה (השכיבה), מ"מ היות ואינו מוכרח שישבור הכלים, אי"ז המשך ישר, כ"א כאופן הא' הנ"ל, ולכן זה נקרא אין מעשיו גרמו לו. [אבל בין כך ובין כך ה"ה חייב, כי, כנ"ל, ב"אדם" הדין הוא שחייב גם על דבר שכולו אונס, אלא שנפק"מ לגבי ההגדרה של "מעשיו גרמו לו"]
Download PDF