בלקו"ש ח"ל בשיחה הא' לפרשת וירא (עמ' 61 ואילך) מקשה כ"ק אדמו"ר זי"ע על שיטת הבבלי דס"ל שג' מדות דביישנים רחמנים וג"ח הם ג' סימנים בבנ"י (ולא ג' מתנות כגי' הירושלמי) וסימן זהו דבר הטבוע מצד עצם נפשו, א"כ מדוע מביא גבי הסימן דרחמנים הפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" שמורה ע"כ שמדת הרחמים אצל בנ"י אינה טבועה בעצם נפשם אלא מתנה מהקב"ה "ונתן לך".

וז"ל (אות א) "בשלמא גבי בושה . . אבל בנוגע לרחמים, הרי זהו טבע נפשם של בני אומה זו, שירשו מאברהם אבינו, וכמפורש בחז"ל "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו", שבפשטות נקט זרעו של א"ע משום שאברהם אבינו הי' רחמן בטבעו. וכמבואר במהרש"א ש"נקט במילתי' זרעו של אברהם דבאברהם מפורש מדת הצדקה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'" - וא"כ מקשה כ"ק אדמו"ר - "והבבלי הביא את הכתוב ד"ונתן לך רחמים גו'" (שמשמעו שהמדובר במדת הרחמים שהיא מתנה מלמעלה)". ע"כ.

ולא זכיתי להבין מה הקושיא דהרי הפסוק ד"למען אשר יצוה את בניו וגו'" - שאותו מביא המהרש"א כראי' לדברי הגמ' (במגילה) דאברהם הי' רחמן - מובא בבבלי (ביבמות) בתור ראי' לסימן הג' שהוא גומלי חסדים. וא"כ מובן היטב מדוע הביא הפסוק דזהו מתנה, כי לדעת הגמ' ביבמות אין כלל ראי' שהי' אאע"ה רחמן, ומהי הקושיא מהגמ' במגילה ומדברי המהרש"א שהרי הם לומדים פסוק זה גבי רחמנות, וצ"ע.