הנה האבנ"ז יו"ד תמ"ט דן בא"ד באות ו' אם שמירת המקדש הוא עבודה או לא (ונפק"מ אם מותר בטמאים או לא) מדייק מפשטות דברי הרמב"ם פ"ג מה' כלה"מ דחשבו בכלל עבודת הלוים מכלל דהוי עבודה. וכותב דמסברא לולא דברי הרמב"ם, היה אומר ד"משמר לאו עושה מעשה דמי" לאו עבודה הוא אבל כבר "הורה זקן" דעבודה הוא. וכן מוכיח עוד מהא דהגמ' הוכיח כ"א מקומות שמירה מפסוק בדברי הימים והרי שם כתיב "ואלה מחלקות השוערים (השומרים) לשרת בבית ד'" יוצא דהוי עבודה.

וכן מוכיח גם מדברי הרמב"ם פ"ח מהביה"ח הל"ח וכפי שדייק המשל"מ שם דרק הכהנים הישנים לא היה ישינים בבגדי המקדש משא"כ השומרים שלא ישינים שמירתן היה בבג"כ והרי יש ביניהם האבנט שהיה כלאים והרי לדעת הרמב"ם אסור ללבוש האבנט דכלאים שלא בשעת עבודה, אלא מוכרח שהיה עבודה ולכן מוכרח להיות לבוש בבג"כ.

וכן מוכיח מדעת התוס' מנחות מ"א דבג"כ במקדש בין לשרת בין שלא לשרת אין בהם משום כלאים אבל במדינה יש בהם משום כלאים, והקשו דהרי היו מקפלים אותם ולא היו מניחים תחת ראשיהם משום כלאים, ולכאו' - הרי שכבו חוץ מהעזרה (שאין יושבים בעזרה), אלא וודאי שהשמירה עצמה היא עבודה ובעי בגדי כהונה (ולכן דומה בזה הר הבית למקדש כיון דיש היתר בזה).

אבל לאידך מדייק מדברי הרא"ש שאינו סובר כן: שהרי סובר דהשומרים היו קטנים ובמילא מוכח דלאו עבודה דקטן לאו בר עבודה הוא (אבל אם הוא מצוה בעלמא יכולים להבין ששייך חלות מצוה גם בקטן (ודן בזה שם) אלא ודאי שלאו עבודה הוא. (אלא שתמה שם שהרי קטן לאו בר שמירה הוא כמבואר בפוסקים בענין שימור של מצה)). את"ד.

והנה הרבי דן בענין מצות שמירת המקדש (בחי' ביאורים הל' ביהב"ח סי' י"ז ע' פ"ז) ובאמצע הדברים מביא בתחילה שיש לבאר מצות השמירה בב' אופנים: א- שהוא פרט בענייני המקדש, ובחפצא של המקדש שהוטל על הכהנים להיות שומרי המקדש או הוא פרט בעבודת הכהנים והלוים והוא חובת גברא ממצות הכהנים והלויים.

והנה בהע' 18 מביא השקו"ט אם שמירה הוא עבודה או לא (מהאבנ"ז ומהמשכנות לאביר יעקב והרגוצבי ועוד). אבל בהע' 19 כותב הרבי "אבל אין מוכרח שיהיה תלוי אם שמירתה עבודה אי לאו". ולכאו' כוונתו בזה, דגם אם אינו עבודה יש לחקור האם השמירה הוא פרט בחפצא דמקדש או דילמא הוא מצות הגברא של הכהן (אף שאינו עבודה).

ובהמשך הדברים שם מבאר בהגדרת המצוה שענין השמירה הוא ענין (לא רק דבר או עבודה הנעשה בשביל הבית, אלא) הוא ענין בבית עצמה, דענין השמירה של כבוד ענינה שלא יסיחו דעתם מהמקדש (הרא"ש בתחילת מס' תמיד) וזהו ענין בבית עצמו שלא יסיחו דעתם ממנו, וביום (שלא היה שמירה) היה נעשה שלילת היסח הדעת ע"י עבודת התמיד דבזה היה היפך היסח הדעת של המקדש ובלילה שאין שם עבודות נצטוו לשמרו כדי לא להסיח דעת ממנו.

ונראה בזה, דלפי ביאור הרבי אין ראיה מהרמב"ם והתוס' שסוברים דהשמירה היא עבודה - דאפשר דאין זה עבודת הגברא (שאין עבודה בלילה ועוד ועוד) אלא שהוא דין בבית וחפצא דמקדש דבעי שיהיה הבית מושמר ולא יהיה היסח הדעת, וגם ענין זה הטל התורה על הכהנים, וכיון דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם לכן בעי בגדיהם ואין איסור כלאים בזה, אבל אין הכוונה משום דהוי גדר עבודת הגברא.

ומבאר הרבי בענין זה עוד: מבואר במשנה וברמב"ם דאיש הר הבית היה מחזר על כל משמר ואם ניכר שמישהו ישן חובטו במקל כו', דכיון שענין השמירה הוא היפך ההיסח הדעת, נמצא דבזה עצמו דהאיש הר הבית היה הולך שהמשמר אינו מסיח דעת "ה"ז היפך היסח הדעת ביתר שאת - תוכן מצות שמירת המקדש". והיינו: דענין מה שהיו הולכים סביבו אינו רק ענין לראות שאחרים שומרים המקדש אלא זה עצמו הוא חלק ממצות שמירת המקדש, דבזה עצמו ישנו היפך היסח הדעת שזהו תוכן ענין השמירה.

ומוסיף עוד לבאר, דאיתא במשנה דרובין שומרים בבית אבטינס וכמה ראשונים ומפרשים בכוונת המשנה וגמ' דהיו פחות מי"ג שנה. וכמה הקשו ע"ז1, דהרי אין קטנים "בני מיעבד מצוה", ואיך הניחו להם לעשות המצוה ובפרט להנ"ל דענין השמירה הוא היפך היסח הדעת הרי קטנים אין להם דעת? אבל פי הנ"ל מובן: היות שה"איש הר הבית" היה מחזר על כל משמר הרי"ז "כגדול עומד על גביו" ומוצאים כמה עניינים דצריך מחשבה דמהני מעשה קטן בצירוף מחשבתו של גדול העומד ע"ג, ובפרט כאן שאין צורך למחשבה וכווונה בפועל אלא מה שאין מסיחין דעתם מן המקדש ומתבטא זה בציור דשמירת המקדש מספיק בזה שהגדול הולך סביב המקדש ומחזר על כל משמר ומשר.

והנה המפרשים דנו בקושיא, וכמוזכר בהע' בהשיחה:

המנ"ח מצ' שפח כו' דן בענין זה בהמשך למובא לעיל שאין שמירה עבודה ולכן כשר בכל הפסולים לעבודה (אלא שיש גזה"כ שיהיו כהנים ולויים) ובמילא כשר גם בחש"ו הגם דלאו בני מצוה נינהו עיקר המצוה הוא על ב"ד של כהנים או על הב"ד של ישראל דהמקדש ילכו סביביו שומרים מהכהנים והלוים א"כ כיון דשמרינן אותו מקיימים המצוה, דמצוה זו היא על כל ישראל, ובכ"ע קיימו כל ישראל המצוה זו, וממשיך בזה לבאר מה שכשר ב"רובין" כיון דבזה מקיים המצוה והוא כמו במצוה אכילת קדשי קדשים דמניחים לעשות לקטנים אף שאינם בני מצות.

ולכאורה כוונתו, דהעיקר במצוה זו הוא הנפעל שיהיה המקדש נשמר ולכן בענין זה כשר גם ע"י קטנים דסו"ס הבית נשמר. ולכן בקדשי קדשים יכולים הם לאכול כיון שהמצוה הוא שיהיה הקדשים נאכלים ובזה מקיימים המצוה גם הקטנים.

אבל לפי הבנת הרבי אין לומר כן: דאף אם המצוה הוא במקדש שיהיה נשמר ולא בהגברא שיהיה שומר המקדש, מ"מ, הרי תוכן המצוה הוא שמירה שהיא היפך היסח הדעת והרי אין קטנים בני דעת!

הצפע"נ במתנ"ע ע' 54 לומד דהא דנאמר דפחות מ"ג יכול לשמור תלוי אם הוי עבודה או לא, ותולה בזה גם אם היה שמירה ביום או לא. דאם אומרים דהוי עבודה צריך להיות ביום ופסול בקטן אבל נאמר דלא הוי עבודה יכול להיות בלילה וע"י קטן. ודבר זה גופא תלוי אם משמר הוי מעשה או לא, דאם הוי מעשה נראה דהוי עבודה ואם לאו לא הוי עבודה.

אבל הרבי סובר דאינו תלוי זה בזה, דגם אם נאמר דהוי עבודה יכול להיות כשר בקטן ולא יצטרך שמירה מיוחד ביום כיון דזה נעשה ע"י הקרבת התמיד ולאידך גם אם נאמר דלא הוי "עבודה" יהיה פסול שמירת קטן כיון דלאו בני שימור נינהו! וגם אם אינו "כעושה מעשה" מ"מ הוי דין בחפצא דמקדש שיהיה שמור שלא יסיחו דעתם ממנו.

1) ויש לעיין בדברי המשכנות לאביר יעקב שכתב אריכות גדולה בזה צויין בהע' 18 שם ולראות איך דברי הרבי בשיחה בעווארענט דבריו כו'. לא עיינתי בזה.