בגליון תשצב עמ' 19 הקשו "משתתפי שיעור השבועי..." עמ"ש בלקו"ש חל"ו (ע' 153 ואילך) דשם ביאר כ"ק אדמו"ר שטעם הראב"ד שכהנים מותרים ללבוש כלאים גם שלא בשעת העבודה הוא משום שקדושת המקדש מבטל האיסור דכלאים, עיי"ש. וע"ז הקשו, דאם ההיתר נובע כולו מצד המקדש - שקדושת המקדש מבטל כליל הסט"א דכלאים - הרי הי' צ"ל מותר שם כלאי בגדים גם לזר וגם לכהן בבגדיו הפרטיים.

והנה, לכאורה זה דבר פשוט אשר גם אם נאמר שקדושת המקדש מבטל כלאים, בהכרח לומר שזה קשור באיזה אופן שהוא עם העבודה שנעשה במקדש, ובעניננו, אשר כיון שהבגדי כהונה פועלים ענין הכהונה והעבודה בביהמ"ק (כמבואר בהשיחה בארוכה), במילא יש להם חלק חשוב בביטול כלאים.

- במלים אחרות, מכיון אשר ענין המקדש הוא (כל' רבינו בדעת ר' ייסא (לקו"ש חכ"א ע' 261)) "אז אידן זאלן האבן א מקום קבוע צו דינען דעם אויבערשטן, בלשון הרמב"ם 'בית ... מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות...'", וכיון דהראב"ד לא פליג ע"ז, הרי ככלל הידוע, סובר ג"כ כהרמב"ם בזה, אשר עיקר ביהמ"ק הוא עבודת התחתון (בניגוד לדעת הרמב"ן וכו'), הרי א"א לומר שהמסובב (מקדש - ויכולתו לבטל איסור כלאים) יהא יותר חזק מהסיבה (עבודה - בבגדי כהונה שפועל ענין הכהונה והעבודה, כנ"ל).

אלא דגם לפי"ז עדיין צ"ב למה לפי דעת הראב"ד מותר כלאים לכהנים גם שלא בשעת העבודה, דלכאורה ממנ"פ.

ולכאורה, הביאור על הנ"ל מבאר כ"ק אדמו"ר בעצמו בסה"ש תש"נ, (ח"א ע' 370, הערה 57) - מקור השיחה בלקו"ש. וזלה"ק שם:

משא"כ לדעת הראב"ד (סוף הל כלאים, הל' כלי המקדש פ"ח הי"ב) ש"במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר", יש לומר, שמצד קדושת המקדש בטל ממנו הגדר דכלאים ונחשב מין במינו.

ועד"ז י"ל בציצית - לדעת מהר"י אבוהב בביאור לאו"ח (הובא בכסף משנה הל' ציצית שם ה"ח) ש"מותר ללבוש ציצית בלילה, פירוש, אפילו שהי' בו כלאים, בזמן שהי' תכלת, דכיון דהותר בזה הטלית [ההדגשה במקור. הכותב] כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה הותר". עכלה"ק.

והיינו, שלפ"ד אלו שכלאים מותרת בציצית גם בלילה, הטעם ע"ז הוא שההיתר דכלאים בציצית מתפשטת על הבגד גם שלא בשעת חיובו כיון שהתחיל בהיתר (- וע"ד "כיון דדש דש" -), ועד"ז בכלאים בבגדי כהונה לדעת הראב"ד. וזהו כנ"ל, דגם כשההיתר נובע מחמת קדושת המקדש, מ"מ הרי"ז קשור עם העבודה בה.