בלקו"ש ח"ו יתרו (ב) הובא הפלוגתא בין ר"י ור"ע אם בשעת מ"ת ענו ישראל על הן הן ועל לאו לאו או שענו על הן הן ועל לאו הן. וכמו"כ אם היה הענין דרואין את הנראה ושומעין את הנשמע או אם היה הענין דרואין את הנשמע ושומעין את הנראה.

ומסביר כ"ק אדמו"ר שעבודת ר"י היא עבודת הצדיקים, שעבודתם היא המשכה מלמעלה למטה, ושיומשך הגילוי לתוך המטה כמו שהוא בגדריו - רואין את הנראה ושומעין את הנשמע - וכמו"כ במצות, שעל הן עונין הן ועל לאו לאו. ואילו ר"ע הרי עבודתו היא עבודת הבע"ת שענינו הוא היציאה ממציאותו ולכן בשבילו תכלית העלי' הוא ששמעו את הנראה וראו את הנשמע ובמצות שענו על הן הן ועל לאו הן, היינו שעיקר ה"דערהער" אינה בהמצוה כמו שהיא בפרטי' בפועל, אלא ההרגש של הביטול לבעל הרצון וכו' ע"ש.

ובלקו"ש חט"ו שיחה ב' לפ' לך מבאר שבכדי שהגילוי דמ"ת יתייחד עם האדם צריך להיות ב' הכנות, א) שלימות עבודת המטה (עבודת האבות) שלימות מציאות ועבודת הנבראים, ב) ההכנה דגלות מצרים, דהיינו עבודת האדם היפך טבעו ויציאה ממציאותו, שבזה הוא נעשה כלי לתורתו של הקב"ה. ועפ"ז י"ל דר"י ור"ע פליגי באיזה מב' ההכנות האלו הוא עיקר ההכנה, דלר"י - עבודת הצדיקים - עיקר ההכנה היא הענין דעבודת האבות, שלימות עבודת הנבראים, אלא שישנה מניעה, והמניעה היא שהמטה, הנברא, אינו יכול להגיע להבורא, והאופן להסיר מניעה זו הוא ע"י ביטול הנבראים, אבער ווי נאר דאס ווערט דערגרייכט ובאים להענין דמ"ת עצמו הרי סדר העבודה הוא על הן הן ועל לאו לאו היינו שהעבודה צריך להיות בתוך גדרי הנבראים כמות שהם. ואילו לר"ע הענין דגלות מצרים והיציאה ממציאותו אי"ז רק הכנה מוכרחת אלא שזהו שלב נוסף ועלי' בהעבודה, היינו שתחלה הוא עבודת האבות, שלימות עבודת הנבראים, ואח"כ עולים, וזה נעשה סדר העבודה, להעבודה דיציאה ממציאותו, ולכן כשמגיעים למ"ת עונין על הן הן ועל לאו הן.

ומבואר בחסידות החילוק בין ר"ע ואברהם אבינו, שר"ע חיפש מס"נ, "מתי יבא לידי ואקיימנו", ואילו א"א היה כל ענינו לפרסם אלקות ואם היה צריך לזה מס"נ היה מוכן גם לזה, אבל לא שחיפש מס"נ. וע"פ הנ"ל י"ל שענין זה הוא בשבילנו שעלינו ללמוד ולהתנהג כא"א, אבל מצד ר"ע עצמו הרי זה שעמד תמיד בתנועה זו הוא משום שזהו סדר עבודתו, היינו העלי' מלמטה למעלה, ולכן חיפש וביקש תכלית ושלימות עבודה זו, היינו מס"נ, מתי יבא לידי ואקיימנו.

וענין עבודה זו דמלמטה למעלה יש בו ב' ענינים, א) ענין העלי' וההעלאה דהתחתון למעלה, שמים קדמו לארץ, ב) ענין העלי' והיציאה ממציאות וגדרי התחתון. ועפ"ז יש לבאר מה שמבואר שהטעם שב"ה מקילים הוא משום שב"ה ענינם העבודה דמלמעלה למטה, וב"ש מחמירים משום שענינם העבודה דמלמטה למעלה. דבשלמא לב"ה מתאים זה שעבודתם הוא מלמעלה למטה, היינו שהקדושה תרד ותתפשט בתוך גדרי התחתון ולכן הם מקילים אז וואס מער תרד ותתפשט הקדושה בהתחתון. אבל איך מתאים זה שב"ש מחמירים עם זה שעבודתם הוא מלמטה למעלה, הלא מצד עבודה זו ענינם להעלות התחתון למעלה וא"כ למה יחמירו לאסור התחתון היינו שיהי' אסור וקשור וכו' ולא יוכל לעלות למעלה? אך ע"פ הנ"ל מובן, דמכיון שתכונת העבודה דמלמטה למעלה הוא היציאה מגדרי התחתון היינו שמרגיש את פחיתות התחתון, אין חוצה לארץ כדאי לך, אשר משום זה עומד בתנועה דיציאה מהתחתון ולכן נוטה להחמיר, היינו שהתחתון הוא תחתון וקשור ואסור וכו' (ורק שכאשר אכן מתעסק ומעלה התחתון הנה דוקא סוג עבודה זו מעלה את התחתון למעלה למדריגתו ונעשה תולדותיו כיוצא בו - ראה לקו"ש חכ"ה שיחה ב' לפ' תולדות).

וע"פ הנ"ל יומתק מה שמבואר בלקו"ש חכ"א שיחה ב' לפ' שמות בהענין "שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם" שמסביר שם שהענין דואחרי כן יצאו ברכוש גדול יכול להתפרש ולהתקיים בא' משני אופנים א) שהוא בעיקר עונש למצרים ע"ז ש"ועבדום וענו אותם", או ב) שהוא שכר לישראל על שעבודם. ומסביר שמכיון שמצד עצם הענין יכול להיות בא' מב' האופנים (ובהערה 30 מסביר שמצד הקב"ה העיקר הוא שהענין ייעשה בפועל ולא כ"כ איך זה נרגש אצל בנ"י) לכן דוקא מצד טענת אברהם שהענין דואחרי כן יצאו ברכוש גדול צריך להיות קיים בהם, היינו שאינו אודות העונש למצרים אלא בעיקר זהו השכר לישראל, לכן צריך להיות באופן דוישאילום וגו' ע"ש.

והנה ע"פ מה שנתבאר לעיל שבב' ההכנות למ"ת הרי ההכנה דעבודת האבות הוא הענין דשלימות עבודת הנבראים ואילו ההכנה דגלות מצרים הוא ענין הביטול והיציאה ממציאותו. י"ל שמצד הענין דשעבוד מצרים שהוא ענין הביטול והיציאה ממציאות, הרי מצד ענין ומבט זה יש ללמוד שהענין דואחרי כן יצאו ברכוש גדול הוא בדוקא ענין של עונש למצרים. היינו שכל הענין הוא להוציא את הניצוצות ממצרים והיינו בב' ענינים, א) שמגלים שגם בתוך מצרים ישנם ניצוצות ומעלים אותם. ב) הוא השבירה של מצרים עצמו (ראה לקו"ש ח"ה שיחה א' לפ' לך לך הערות 79, 77), שזהו ב' הענינים בהפסוק "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" ופירש"י ב"עשר מכות" היינו שהענין דהשבירה של מצרים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" הוא ההוצאה והעלי' של הניצוצות מהם שמהמבט דמלמטה למעלה והיציאה מהמציאות של התחתון, הרי דוקא זה הוא ענין השעבוד ורק מצד ענין עבודת האבות היינו העבודה בתוך גדרי המציאות של הנברא הרי עיקר הענין דשעבוד וגאולת מצרים הוא בהם היינו שה"ועבדום וענו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" הכל הוא בהם והיינו שזהו מה שאברהם מכניס בהענין דשעבוד וגאולת מצרים שלא יהי' רק ווי עס מאנט זיך מצד הענין עצמו שהוא ענין של היציאה ממציאות, מלמטה למעלה, והעיקר הוא מה שנפעל במצרים, אלא שהכל הוא בהם. ועפ"ז יומתק הגירסא "שלא יאמר אותו צדיק" דהיינו כמשמעו שתביעה זו באה מצד התנועה דעבודת הצדיקים, מלמעלה למטה, ולכן צריך להיות "קיים בהם".

ולהעיר להנ"ל מהחידושי אגדות מהרש"א שמביא כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ל שיחה א' לפ' תולדות הערה 11 שיצחק שהוא מדת הדין נברא בפסח שבו היה שולט מדת הדין על המצריים וכו' ע"ש היינו שמהמבט דמלמטה למעלה הרי עיקר הענין דשעבוד וגאולת מצרים הוא הדין שנעשה במצרים.

ועפ"ז יובן ג"כ בפשיטות מחלוקת ב"ש וב"ה גבי נרות חנוכה אם מתמעטים והולכים כפרי החג או שמעלין בקודש היינו שלשיטת ב"ש, מלמטה למעלה, הרי העיקר הוא השבירה והעלאת הניצוצות מן ההיפך ולכן מתמעטים והולכים, היינו שעיקר ההדגשה הוא מה נעשה בההיפך, משא"כ מצד ב"ה, מלמעלה למטה, הרי העיקר הוא מה שנעשה בהם, היינו בצד הקדושה, ולכן מעלין בקדש.