בגליון תשפד העיר הת' ממ"ג בלקו"ש ח"ל ע' 62, והקשה דאיך שייך לומר דהפסוק "למען אשר יצוה וכו'" הוא ראי' לטבע הרחמים שיש בישראל כמפורש בגמ' ביצה ובמהרש"א שם, הרי ביבמות מביא פסוק זה לראי' על טבע החסד שיש בישראל.

ולא הבנתי קושיתו דהרי בפסוק כתיב "לעשות צדקה ומשפט", וב"צדקה" נכלל לכ' שניהם - חסד ורחמים, דנתינת צדקה הוא פעולה של חסד ופעולה של רחמים, וא"כ למה לא הביא הגמ' ביבמות פסוק זה בין בנוגע לחסד ובין בנוגע לרחמים. וע"ז מת' בס"ד, דכאן לא קאי בפעולת הרחמים אלא ברגש הרחמים, וזה לא נכלל בצדקה, עיי"ש. ותמיהני שהניח השיחה בצ"ע!