בלקו"ש ח"ה ע' 281 מקשה לפי הפי' ב"בדורותיו" שכתוב גבי נח שהוא לגנאי, דלכאו' הרי בפ' נח גופא עיקם הכתוב שמנה אותיות כדי שלא לדבר אפי' בגנותה של בהמה טמאה (אף שגם אינו גנות כ"כ מפני שהי' קודם מ"ת כו'), וכ"ש שאין לדבר בגנותו של נח.

והנה על ענין זה ד"עיקם הכתוב" כו' מצויין בהע' 7 ל"ב"ב קכג, א". ולכאו' צ"ע למה מציין לב"ב הרי עיקר הסוגיא דענין זה הוא בפסחים דף ג, א, שם מבואר שאין להוציא דבר מגונה מפיו ומביא זה שעיקם הכתוב כו' לראי', ופליגי בה כמה אותיות עיקם וכו' עיי"ש. משא"כ בב"ב אינו עיקר מקומו, וגם שמובא שם רק דרך אגב. - ובפרט שבהע' 8 אכן מציין לפסחים בנוגע להמשך הגמ?!

ואולי י"ל בפשטות, דהנה בב"ב שם עוסק בפי' "רכות" שכתוב גבי לאה, ואומר דא"א לומר דרכות פירושו רכות ממש, ד"אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב דכתיב ... בגנות צדיקים דיבר הכתוב (בתמי')".

וא"כ י"ל דמציין לב"ב מפני דהתם מקשה ע"ד קושיית השיחה, דאם בגנות בהמה טמאה לא רצה לדבר, כ"ש שאין לדבר בגנות צדיקים. וד"ל.

שו"ר בלקו"ש ח"כ ע' 19 הע' 11 שמציין לב"ב קכג, א כנ"ל, ומוסיף: "(ומסיים: בגנות צדיקים דבר הכתוב (בתמי'))". וא"כ מוכח אכן כנ"ל. וק"ל.