בהמשך למה שכתבתי בגל' הקודם (במדור 'רמב"ם' עמ' 45) בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד - האם כשמתפלל פעם ב' לשם חובה הוי כמקריב ב' תמידים ועובר על בל תוסיף, עיי"ש,

- הנה יש לקשר ביאור זה עם המבואר בלקו"ש חל"ב ע' 38 בענין "ונשלמה פרים שפתינו", דמבואר שם שבהאמירה שבמקום הקרבן מצינו כמה אופנים וגדרים:

א) קריאת פרשיות הקרבנות שבתושב"כ שמכפרת במקום הקרבן, כמרז"ל (תענית כז, ב, מגילה לא, ב) ד"בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם"; דזהו רק לענין התוצאה (ה"נפעל), שע"י קריאת פרשת הקרבנות בתושב"כ מכפר הקב"ה לישראל כמו שמכפר ע"י קרבנות.

ב) העסק בתורה (ובפרט בהל' קרבנות) שנחשב כמו הקרבה והקטרה, כמרז"ל (סוף מנחות) "ת"ח העוסקים בתורה .. מעלה אני עליהם כאילו מקטירים ומגישין לשמי .. כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב כו'"; דזהו לא רק בנוגע להתוצאה אלא גם בנוגע להפעולה דהקרבה, דהוי כיש כאן מעשה הקרבה. אבל מ"מ, זה שהעסק הוא כאילו יש כאן מעשה הקרבה היינו רק שנחשב כאילו האדם (הגברא) עשה מעשה דהקרבה והקטרה, אבל אין זה שייך להחפצא, שאין כאן מעין חפצא של קרבן.

ג) תפילות במקום קרבנות תקנום; שזה שייך גם להחפצא דהקרבה, דלא רק שיש לאדם השכר או הכפרה שע"י הקרבת קרבן (התוצאה של הקרבן), או המעלה הנעשית בהגברא ע"י מעשה הקרבה, אלא שמעשה התפלה נחשב ממש כמעשה הקרבה, שיש כאן חפצא של "קרבן", (ולכן ישנם על המתפלל כמה תנאים בדוגמת מקריב קרבנות - "צריך להזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ושלא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים, ותהא מעומד כמו עבודה וקביעת מקום כמו הקרבנות שכ"א קבוע מקומו..." (שו"ע אדה"ז סצ"ח ס"ד)).

ועפ"ז אולי י"ל, דלהרמב"ם התפילה היא במקום קרבן כהאופן הג', ולכן כשמתפלל פעם ב' לשם חובה עובר על ל"ת כמו מקריב ב' תמידים (כיון שיש כאן חפצא של קרבן כמ"ש בשיחה).

משא"כ הראב"ד אואפ"ל שלמד שהא דתפילות במקום קרבנות זהו רק כהאופן הב' - דנחשב שהאדם עשה מעשה הקרבה אבל "אין כאן מעין חפצא של קרבן" ע"י התפלה, ולכן לא שייך שיעבור על ב"ת כשיתפלל פעם ב' ורק דהוי ברכות לבטלה אם אינו מתכוון לשם נדבה.

וסברא זו מצינו בלקו"ש חי"ח (עמ' 413 ובשוה"ג דהע' 28), דמבואר שם דכל התנאים שבהם צריכה התפילה להיות דומה להקרבת הקרבנות - הוא רק משום שהפעולה והתוצאה דתפילה דומה לקרבנות, או שמעשה התפילה היא במקום מעשה הקרבנות.

אלא שמלשונות ופרטי התנאים שבשו"ע שם - "שהתפילה היא במקום קרבן, ולכן צריך שתהי' דוגמת הקרבן בכוונה ומעומד וקביעת מקום ובלי חציצה וכו'" - משמע שגם החפצא דתפילה היא בגדר הקרבת קרבן ממש, עיי"ש.

והיינו דבתפילה שייך לומר שהוא דומה לקרבן רק בפעולה והתוצאה דקרבנות, או שהמעשה דומה למעשה הקרבן (הגם שישנם פרטי דינים בתפילה). ז.א., ששייך ללמוד גם בתפילה רק כאופן הב' הגם שתפילה תקנוה בזמן של הקרבת תמידין וכו'.

ועד"ז במחלוקתם מדוע בשבת ויו"ט אין מתפללים נדבה, דלהרמב"ם - מכיון שבשבת אין מקריבים קרבנות נדבה לכן לא שייך שיתפלל בשבת לנדבה ויהי' נחשב כמעשה הקרבה וחפצא של קרבן; משא"כ להראב"ד דאין כאן "חפצא של קרבן", וענין ההקרבה הוא רק לגבי האדם, לכן הגם שבמקדש לא הי' קרבן נדבה בשבת מ"מ שייך שיתפלל תפלת נדבה (לולא הטעם דבשבת הברכות הם הודאה והוי ברכות לבטלה).

ויש להעיר דמחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל הוא כעין מחלוקת הראשונים בגמ' ברכות כא, א. דהנה בגמ' שם איתא "ר"א אומר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ק"ש, ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר. ור' יוחנן אמר ולוואי שיתפלל כל היום". ובביאור שיטת ר"א ד"ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל" נחלקו הראשונים:

שיטת רבינו שמחה (הובא בהערות וציונים על תוס' ר"י לברכות בהוצאת מכון התלמוד הישראלי), דבק"ש חוזר וקורא כיון דפסוקי נינהו; אבל תפלה דברכות הן אינו חוזר ומתפלל - דעובר משום לא תשא. והיינו דהוי ספק ברכות לבטלה. (וכן כתוב בשאילתות יתרו נג, דאי הדר ומברך - דלמא בריך לי' וקא מפיק ש"ש לבטלה).

אמנם הרשב"א מביא בשם הגאון, דבספק התפלל "אינו רשאי לחזור ולהתפלל - דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף. ולר"י אם רצה חוזר ומתפלל - דתפילה רחמי נינהו ומתנה שאם לא התפלל זו תהי' לחובתו וכו'". (ובפי' שיטת ר"י אם הוא ע"י חידוש מבואר בהרחבה בנו"כ השו"ע).

והיינו שבזה נחלקו הראשונים האם כשיחזור ויתפלל הוי חשש ברכות לבטלה ויעבור על לא תשא, או דכשיתפלל שוב הוי ב"ת.

והנה עפ"ז יש לבאר עוד ענין, ובהקדים דבשו"ע סי' קז מובא דיכול להתפלל תפילת נדבה ע"י חידוש כל זמן שירצה - חוץ ממוסף ובשויו"ט. ובמג"א מביא בשם הרא"ש דתפילת מוסף אינו מתפלל נדבה מפני שהיא "חטאת" ואין באה בנדבה, ואע"ג שמוסף שבת הי' "עולה" - מ"מ אזלינן בתר רוב מוספים שהם חטאת. ועיין בהגהות והערות שם דתירוץ זה שמובא במג"א (דאזלינן בתר רוב מוספים) הוא תי' שמובא בב"י; אמנם הרא"ש תירץ, דזה שלא מתפללים מוסף נדבה אע"ג שמוסף שבת הי' "עולה" ולכאו' הרי אפשר לנדב עולה - מ"מ כיון שבשבת בלאו הכי אינו יכול להביא קרבן נדבה, לכן לא שייך כלל תפילת נדבה בשבת.

והיינו, דלהרא"ש אין נדבה בשבת כלל; ולתי' הב"י שמובא במג"א יוצא דיכול להתפלל בשבת תפילת שחרית נדבה אע"ג דנדרים ונדבות אין קרבים בשבת ויו"ט - דהטעם דאין נדבות בשבת הוא כיון שאין מחללים את השבת בשביל נדרים ונדבות, משא"כ בתפילת נדבה דאין בה חילול שבת שרי. ולכן תירץ הב"י דזה שמוסף לא מתפללים נדבה כי אין תפלת מוסף בנדבה כיון שאזלינן בתר רוב מוספים דיש בהם שעיר לחטאת.

וי"ל דגם זה תלוי בב' האופנים (הנ"ל) בגדר תפלה: דלהאופן הג' שהתפילה נחשב ממש כמעשה הקרבה ויש כאן חפצא של קרבן - הנה מכיון שבבהמ"ק לא הי' שייך קרבן נדבה, לכן התפילות שהם במקום הקרבנות ממש ג"כ לא תיקנו תפילת נדבה בשבת כלל (דהגם שאין חילול שבת בתפלת נדבה, הא מ"מ מדמים זאת בדיוק לקרבן); אבל אם נלמד כהאופן הב' דנחשב רק שהאדם עשה מעשה הקרבה אבל אין זה שייך להחפצא של קרבן - א"כ כבר יש מקום לחלק בין נדרים ונדבות שאין קרבים בשבת מחמת חילול שבת, לבין תפילת נדבה שאין בה חילול שבת ואינו אלא דוגמא לקרבן נדבה, - שהרי התפילה אינה שווה לגמרי כקרבן, ולכן שייך שיתקנו קרבן נדבה בשבת. והסיבה שאין מתפללים תפילת מוסף נדבה הוא כיון שרוב המוספים הם חטאת ולא שייך בהם נדבה.

(והנה ע"פ הראב"ד - דבברכות הודאה (שאינם תפילת רחמים) לא שייך נדבה כיון שכשמודה וחוזר מודה הוי ברכות לבטלה - לא צריך להגיע לתי' הב"י שאין תפלת נדבה במוסף כיון שרוב המוספים הם חטאת, אלא הסיבה היא מכיון שהתפילת נדבה יהי' ברכות לבטלה).