בלקו"ש ( חל' ל"ה עמ' 198) מבאר כ"ק אדמו"ר החיוב דלימוד תורה בדרך, בשני אופנים: א) חיוב לימוד זה הוי חלק מהחיוב תמידי של לימוד תורה, בכל מקום ובכל מצב שאדם נמצא (מיוסד על הפסוק "ובלכתך בדרך"). או ב) הוא חיוב מיוחד החל על הולכי דרכים, והוי חלק מדיני הליכה בדרכים - כלומר, דכמו שאסור להעמיד א"ע בסכנה (וכל הדרכים בחזקת סכנה) ע"כ חייב אדם ללמוד שיהי' מוגן (דתורה מגינא ומצלא).

ומביא שם נפק"מ במי שהולך בדרך לעניני פרנסתו וטרוד בה, דמצד הלכות ת"ת (אופן א') פטור מתלמוד תורה. משא"כ מצד דיני הליכה בדרך הרי עליו ללמוד כדי שהלימוד יגן עליו.

ואולי יש להעיר עוד נפק"מ בין שני האופנים, במי שהולך לעשות מצווה. דהנה ידוע (פסחים ח, ב) "שלוחי מצווה אינן נזקין", ולכן מצד דיני תלמוד תורה (אופן א') הרי יש חיוב לעסוק בתורה (שנכלל בחיובו התמידי של ת"ת) [ועיין בשד"ח מערכת ע' כלל מ"ד ומ"ה דאף מי שהולך לעשות מצוה נקרא "עוסק במצווה" ואינו פטור מת"ת]. משא"כ מצד דיני הליכה בדרך ה"ה פטור מתלמוד תורה, מכיון שאינו במצב מסוכן (דשלוחי מצווה אינן נזקין).