בגליון תתקפט העיר הרב י.י.י.ה. על מה שכתבתי בגליון שלפניו על מ"ש בלקו"ש חכ"ז שמזה שהתורה מחייבת תשלום על נזקי בור מוכח לפי פשוטו של מקרא שיש איסור בדבר, שהרי התשלום הוא עונש, וכיון שהוא עונש מוכח שיש איסור לעשותו, והערתי על זה, דצ"ב מאן מוכח דהוי עונש, שמא זהו רק כמו תשלום על גזילה להשיב את מה שחיסר לחבירו ולא מטעם עונש.

ועל זה כתב הרב הנ"ל שאין להשוות נזקי בור לגזילה, דבור הוי גרמא בעלמא.

אבל פשוט שתירוץ זה אינו ממין הטענה, דודאי שחיוב תשלום על נזקי בור יש בו חידוש משום דהוי גרמא, אבל השאלה היא אם גדר החיוב הוא מטעם עונש על שעשה מעשה אסור (גם בדרך גרמא) או שהתורה מטילה עליו את האחריות לדבר (אף שהוא גרמא), אבל אין זה עונש אלא מילוי מה שהחסיר לרעהו, ואם כן אין נפק"מ כאן מזה שנזקי בור הוי גרמא.

מו"ר ראש הישיבה הגרי"פ שי' העיר לי מדברי התוס' קידושין (יג ריש ע"ב) שמלוה הכתובה בתורה היינו "כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שחייבתם התורה בפירוש", אבל פשוט שגם התם אין הכרח כלל שחידוש התורה לחייב תשלום על נזיקין הוא בגדר עונש אלא אפשר שזו רק הטלת אחריות כנ"ל, דהתורה קובעת שהאחריות על הנזק היא שלו, אבל אין זה בגדר עונש אלא מילוי החסרון של רעהו בלבד.

עוד העירוני מדין קלב"מ, דמזה שמחמת קלב"מ המזיק פטור מלשלם מוכח שהחיוב הוא בגדר עונש על המזיק ולא השלמת חסרון הניזק, דאי משום הא למה יבטל חיובו משום קלב"מ. אבל מלבד זאת שצ"ע אי אמרינן קלב"מ לפי פשוטו של מקרא, עדיין ניתן לומר גם שקלב"מ הוא חידוש של התורה שמחמתו היא מבטלת את החיוב הטבעי להשלים את החסר. ועצ"ע.