בלקו"ש חי"ז (ע' 53 ואילך) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע, וז"ל: בכמה דינים שתוכנם מצורף משני פרטים התלויים זה בזה, מתעוררת השאלה: מהו עיקר הפרט והסיבה, ומהו הפרט המסובב.

ולדוגמא: בשתי הלחם שמקריבים בחג השבועות הדין הוא שזה צ"ל "מנחה חדשה" - מהתבואה החדשה - ולפני שתי הלחם אסור להקריב מנחה אחרת בביהמ"ק מתבואה החדשה (ראה מנחות סח, ב ואילך. פג, סע"ב). ומתעוררת השאלה: מהו כאן העיקר והסיבה: האם זהו דין שתי הלחם, שזה צריך להיות המנחה הראשונה מהתבואה החדשה, וכמסובב מזה אסור להקריב קרבן אחר מ"חדש"; או שזה דין מנחות, שהם צריכים מתיר - כדי שיהי' מותר להקריב מנחות מן החדש, צ"ל תחילה הקרבת שתי הלחם מן החדש, כלומר, זה שהשתי הלחם הינם הראשונים מהתבואה החדשה, ה"ז כדי להתיר עי"ז המנחות מן החדש.

ונפקא מינא בנוגע לכמה ענינים, ומהם:

אם עברו והקריבו מנחה מהתבואה החדשה - האם נשאר גם אח"כ האיסור להקריב מנחה אחרת מהתבואה החדשה:

אם הטעם הוא לפי ששתי הלחם צ"ל הראשונים מתבואה החדשה, אז היות שהשתי הלחם בין כך אינם יכולים להיות הראשונים, הרי במילא כבר אין שייך האיסור בזה, ומותרים להקריב מנחות מתבואה החדשה.

משא"כ אם זהו מצד זה שאסור להקריב מנחה מן החדש לפני ששתי הלחם מתירה, הרי ישנו האיסור גם אחר שהקריבו מנחה מן החדש - כ"ז שלא הקריבו השתי הלחם אין כאן דמתיר להקריב מנחות מן החדש, עכ"ל בלקו"ש.

ובהערה 29 כותב וז"ל: בכל הבא לקמן ראה בארוכה צפע"נ הל' מתנות עניים (לה, ג ואילך) הל' נדרים (ח, ד). ועוד (ושם - עד"ז גם לענין חדש לפני העומר). לקו"ש חל"ב ע' 134 ואילך. עכ"ל.

והנה ע"פ חקירה זו בלקו"ש יש להוסיף עומק במ"ש התוס' בפסחים (יא, א).

דהנה שם מובא הדין שלפני קצירת והקרבת העומר אסור לקצור שום תבואה, וכלשון רש"י (שם ד"ה ר' יהודה): דהא אסור לקצור לפני העומר, דכתיב (אמור כג, י) עומר ראשית קצרכם אל הכהן, שהוא תחילה לקצירה, עכ"ל. ואידך מובא שם מה דתנן (מנחות עא, א) "קוצרין בית השלחין ושבעמקים", ומפרש רש"י (ד"ה ושל) וז"ל: וטעמא מפרש התם, כתוב א' אומר וקצרתם את קצירה והבאתם, אלמא מותר לקצור קודם לעומר, וכתוב אחד אומר עומר ראשית קצרכם, דמשמע שהוא קודם לכל קציר, הא כיצד, ממקום שאתה מביא עומר אי אתה קוצר קודם לו, וממקום שאי אתה מביא עומר אתה קוצר, ותנן בפרק כל הקרבנות (מנחות פה, א) אין מביאין סולת למנחה לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין ולא מבית העמקים מפני שתבואה שלהן אינה מן המובחר. עכ"ל.

וכתבו התוס' (ד"ה קוצרין) וז"ל: אע"ג דתניא בפרק כל הקרבנות (שם) אם הביא כשר - כיון דלכתחילה לא יביא, חשבינן לי' ממקום שאי אתה מביא. עכ"ל. כלומר: הקשו התוס' שאיך אומרים שבית השלחין ושבעמקים נקראים מקום שאי אתה מביא העומר, הרי בדיעבד אם הביא משם העומר כשר. ותירצו שהיות ולכתחילה לא יביא משם, ה"ז נק' "מקום שאי אתה מביא". שמזה נמצא שחשבינן שעיקר הדין הוא כפי שהוא "לכתחילה".

ולכאו' זה סותר מה שכתבו התוס' לעיל (ה, א), ששם ילפינן שזמן איסור חמץ מתחיל מחצות (סוף ו' שעות) ערב פסח מן הכתוב (תשא לד, כה) "לא תשחט על חמץ דם זבחי", שהכוונה בזה שמזמן שמותר לשחוט הפסח, כבר אסור בחמץ, וזמן שחיטת הפסח מתחיל מחצות ערב פסח.

והקשו בתוס' (ד"ה לא) וז"ל: הק' רשב"א היכי יליף מהכא דחמץ אסור מו' שעות ולמעלה, והא זמן שחיטת הפסח אחר התמיד הוי, ותמיד ששחטו לפני חצות פסול, וא"כ זמן שחיטה לא הוי מיד אחר חצות, עד כדי שהיית הקרבת תמיד. וי"ל כיון דדיעבד אם שחטו הפסח קודם לתמיד כשר, כדתנן התם (לקמן סא, א), חשיב זמן שחיטה מחצות ואילך. עכ"ל.

ולכאו' זהו היפך ממ"ש התוס' בנוגע לעומר, כי בנוגע לעומר כתבו שהעיקר הוא כמו שהוא "לכתחילה", ולכן נק' מקום "שאי אתה מביא", וכאן, בנוגע לקרבן פסח, כתבו שהעיקר הוא כפי שהוא "בדיעבד", ולכן היות ובדיעבד כשר לפני התמיד מיד אחר חצות, חשבינן מיד אחר חצות לזמן שחיטת הפסח.

כלומר, השקו"ט באופן כללי שוה בב' הדינים, רק שבנוגע לעומר עסקינן בנוגע ל"מקום", ובנוגע לקרבנן פסח עסקינן בנוגע ל"זמן", ובכלל זמן ומקום שייכים זה לזה כמובן (נוסף על המבואר בארוכה בחסידות). והשקו"ט בנוגע לעומר הוא, האם ה"מקום" שממנו אפשר להביא העומר רק "בדיעבד", נק' מקום שאי אתה מביא, והשקו"ט בנוגע לק"פ הוא ממש אותו הדבר, האם ה"זמן" שאפשר אז להביא הק"פ רק "בדיעבד" נק' שאין זה זמן הק"פ - א"כ מדוע המסקנות הם הפכיים. שבנוגע להעומר אמרינן שזה נק' "מקום שאי אתה מביא", ובנוגע להק"פ אמרינן שזה כן נק' זמן הק"פ.

וכמה ביאורים י"ל בזה. אבל הביאור הפשוט הוא, בהקדים שאין הקושיא איך אפ"ל שמתחשבים עם המצב כפי שהוא "לכתחילה", כי מהו הקושי לומר שזהו העיקר, כ"א הקושיא היא הסתירה בין ב' הענינים, שאם המצב כפי שהוא "לכתחילה", הוא העיקר, מדוע בקרבן פסח אינו כן, הנה יש לחלק באופן פשוט: בהעומר, זהו דין בהבאת העומר, שלכתחילה לא יביא משם, משא"כ בק"פ, אי"ז דין בהק"פ, שמיד לאחר חצות לא יביא לכתחילה את הק"פ, כ"א זהו מטעם דבר צדדי, מה שצ"ל אחר הקרבת התמיד, וכאילו אומרים שמצד הק"פ עצמו גם "לכתחילה" יכול לשחטו מיד לאחר חצות, ורק אריא הוא דרביע עלי', שצ"ל אחר התמיד, ולכן שם אמרי' שזהו באמת זמן הק"פ.

ומה שהתוס' מקשרים זה עם זה שבדיעבד אם שחט לפני התמיד כשר, ה"ז לפי שאם גם בדיעבד הי' פסול לפני התמיד, אז לא הי' מועיל מה שהחסרון הוא מטעם דבר צדדי, כי סו"ס אי אפשר בשום אופן להביאו אז, ואיך אפשר לומר שזהו זמן הק"פ. אבל היות ובדיעבד זה כשר, ומה שלכתחילה אסור, ה"ז מטעם צדדי, אז אפ"ל שזהו בעצם זמן הק"פ.

משא"כ בעומר, מה שאין להביאו לכתחילה מבית השלחין והעמקים, ה"ז פרט בדיני עומר גופא, ולכן זה נק' "מקום שאי אתה מביא משם".

אבל עפהנ"ל מלקו"ש יש להוסיף עומק בזה, ובהקדים שבלקו"ש שם כותב שע"ד החקירה בנוגע לשתי הלחם י"ל גם בנוגע לחדש לפני העומר. ובפשטות כוונתו שיש לחקור האם הא דאסור לאכול חדש לפני העומר הוא לפי שהעומר צ"ל הקרבן שמביאים לפני שאוכלים מן החדש, או להיפך, שאסור לאכול חדש עד שתחילה מביאים העומר.

והנה עד"ז יש לחקור בנוגע לקצירה לפני : האם צ"ל תחילה לכל הקצירות, או שיש איסור לקצור לפני העומר. [ובאמת החקירה בנוגע לקצירה קרובה יותר להחקירה בנוגע לשתי הלחם, מהחקירה בנוגע אכילה לפני העומר, כי כמו בשתי הלחם הטעם שיש מקום לומר שהעיקר הוא מה שהשתי הלחם צ"ל הקרבן הראשון מן החדש ה"ז לפי שבכתוב נאמר "מנחה חדשה", הנה כ"ה ממש ב, שהטעם שיש מקום לומר שזה צ"ל הקצירה הראשונה הוא לפי שכתוב "ראשית קצירכם" (ובלשון רש"י "שהוא תחילה לקצירה"), משא"כ בנוגע אכילה לא מצינו שהעומר צ"ל תחילה לכל האכילות].

והנה א' מהנפק"מ מב' האופנים הוא איך ללמוד הפי' בדין זה ש"ממקום שאתה מביא עומר אי אתה קוצר קודם לו, וממקום שאי אתה מביא עומר, אתה קוצר", כי לפי האופן שזהו דין עצמי שאסור לקצור לפני העומר, בפשטות הדין הנ"ל הוא רק כעין תנאי צדדי בהאיסור לקצור לפי העומר, כלומר שאימתי אסרה תורה הקצירה, רק אם זה מקום שאתה יכול להביא העומר משם, אבל להאופן שזה לפי ש צ"ל הקצירה הראשונה, אז מסתבר שדין הנ"ל אינו רק תנאי צדדי, כ"א שבעצם לא חל על מקום זה שום איסור קצירה, כי כל סיבת האיסור הוא שהעומר צ"ל תחילה לכל קצירות, וזה אין שייך לשדה זו, כי אאפ"ל משדה זו.

כלומר, אם זהו דין ב, אז הפי' בדין הנ"ל הוא שהיות ובהגיון יש להביא העומר מכל שדה ושדה, א"כ ה"ז כאילו שיש דין על כל שדה שהעומר שיבוא משדה זו צ"ל הקצירה הראשונה של שדה זו, ולכן אסור לקצור לפנ"ז. ומדוייק הוא בהלשון "ממקום שאתה מביא עומר אי אתה קוצר קודם לו", דלכאו' הול"ל "ממקום שאתה יכול להביא העומר אי אתה קוצר קודם לו, ומה הפי' "ממקום שאתה מביא עומר", שמזה משמע שאתה מביא מכל שדה ושדה, והרי אינו מביא אלא משדה אחת. אלא הפי' הוא שמביטים על כל שדה שכאילו אכן אתה מביא העומר משם (כי ב"הגיון" כ"ה, אף שלפועל מביאים רק משדה אחת), ולכן חל על כל שדה ושדה איסור לקצור, כי העומר צ"ל הקצירה הראשונה של שדה זו. ולכן אם זה "מקום שאי אתה מביא עומר, אתה קוצר", כי אין לומר שבשדה זו צ"ל העומר הקצירה הראשונה, שהרי אי אתה מביא עומר משדה זו.

ועפ"ז מובן החילוק בין מקום לגבי זמן הקרבת קרבן פסח בעומק יותר מכפי שנת"ל, כי נת"ל שהחילוק הוא שבק"פ מה שאין להקריב לכתחילה מיד אחר חצות ה"ז דין צדדי, ובקרבן עומר מה שאין להביא לכתחילה מבית השלחין ושבעמקים אינו דין צדדי, אבל עפהנ"ל, ה"ז בעומק יותר, שלא רק שאי"ז דין צדדי, כ"א זה קשור עם עצם גדר הבאת העומר, שכל הדין שרק "ממקום שאתה מביא עומר אי אתה קוצר קודם לו" ה"ז לפי שבהגיון צריך להיות משדה זו הקצירה הראשונה, וא"כ פשוט שאין זה דומה כלל וכלל להדין בקרבן פסח, כי שם ה"ז ענין צדדי, ובעומר ה"ז מעצם גדר , ולכן אם לכתחילה אין לקצור העומר ממקום זה, ה"ז נקרא "מקום שאי אתה מביא" (וכנ"ל שאין שום קושי לומר שמתחשבים עם המצב כפי שהוא לכתחילה), משא"כ בק"פ אמרי' שמה שלכתחילה אין לשחטו מיד אחר חצות, אי"ז נקרא שאין זה זמן שחיטת הפסח, כי זהו מטעם דבר צדדי לגמרי (מה שצ"ל אחר הקרבת התמיד).