E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ צו - פורים - תשע"א
הלכה ומנהג
האם אבל קורא המגילה
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטאן

הרמ"א (יו"ד סו"ס שע"ו) כותב "והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט, אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט, אע"פ שאין איסור בדבר". ובש"ך (שם ס"ק יד) מוסיף "וכן בימים נוראים אסור, וכ"פ מהרי"ל, מיהו היכא דליכא עדיף מיניה מותר" (הובא גם במג"א או"ח סי' תקפא ס"ק ד ובט"ז שם ס"ק ג, ועיין בשו"ת מאיר נתיבים להרה"ק מאוסטראה מתלמידי הבעש"ט, סימן פ, צוין בפתחי תשובה שם). ובגליון מהרש"א הביא בשם הכנה"ג דבר"ח חנוכה ופורים יתפלל עד הלל עיי"ש, וכן נוהגים ש"בר"ח ובכל יום שיש בו מוסף, האבל אינו יורד לפני התיבה, ואפי' לא בתפלת ערבית ומנחה" (ספר המנהגים עמ' 36). ולפי"ז נשאלה השאלה האם מותר לאבל לקרוא המגילה בבית הכנסת להוציא הציבור?

א. הט"ז הל' חנוכה (סי' תרעא ס"ק ח) כותב גבי הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, "כתב מהר"ם מינץ בתשובה סי' מ"ג דאם אבל מתפלל בערב חנוכה ידליק אחר הנרות, משום שהחיינו, אבל שאר ערבית דחנוכה ידליק ויתפלל". ובהגהות חתם סופר שם: "ר"ל דווקא בציבור, אבל לעצמו מברך גם האבל שהחיינו כדלעיל סימן רכ"ג ס"ב, ועיין במג"א לעיל סימן תקנ"א ס"ק מב". ובסי' רכ"ג שם מבואר דאם מת אביו והיה לו ממון שיורשו, אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו, הרי לן דאבל שייך בברכת שהחיינו. וכן הוא במגן אברהם שם בהל' תשעה באב, על מש"כ המחבר שטוב מליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, כותב המג"א, "וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל אין הטעם משום אבילות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו".ועיי"ש ביד אפרים. הרי מבואר דיש חילוק באבל בין ברכת שהחיינו לעצמו שמותר וצריך לברך, לבין להוציא אחרים ידי חובתם שאינו מוציאם, וכן פסק בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סימן קמא, ופירש שכוונת הט"ז הוא דווקא גבי ברכת שהחיינו בציבור, משא"כ אבל לעצמו מברך שהחיינו. ועיין שו"ת רב פעלים ח"ד סימן לב. וצריך ביאור האם כל ברכות שהחיינו שוות בזה או לא?

והנה בתשובת מהר"ם מינץ (מקור דברי המג"א הנ"ל) כתב: "וכן ראיתי בחנוכה, בלילה הראשונה מתפלל האבל, אך להדלקת הנרות שיש בהן ברכת שהחיינו שראוי לברך מתוך שמחה, יש מהנזהין ואמרין דאחר דלאו אבל ידליק הנרות, וכן זכרוני בהיותי במענץ שהיה מהר"ר זוילין ז"ל אבל על אביו והתפלל בערב חנוכה, והיינו נושאים ונותנים בדבר אם האבל ידליק ג"כ הנרות או אחר שאינו אבל, ונשאר המסקנא שראוי ונכון שאחר ידליק הנרות, וכן נהגתי אח"כ בכל מקום מתוך אגודת חבריי ורבותיי". ועיי"ש שדימיהו לאבל באמירת הלל בר"ח. ולפי"ז הרי הוא הדין בכל מקום שמוציא אחרים ידי חובתם וכגון במקרא מגילה, כיון שצריך לברך שהחיינו מתוך שמחה, לא ישמש האבל כשליח הצבור. וצ"ב הסברא לחלק בין יחיד לציבור, ממ"נ אם אין איסור לאבל לברך שהחיינו אף "שראוי לברך מתוך שמחה" מדוע לא יברך להוציא הצבור?

ב. בשו"ת מהרי"ל סימן כב [הביאו בשוע"ר סי' קלא ס"ה] כתב "והדין עם מהרי"ג שהורה שלא יעבור האבל לפני התיבה בבקר בעת הלל כי הקהל בשמחה כמו שבתות וי"ט וכן בין קריאת המגילה", וכבר העיר המהדיר (בהוצאת מכון ירושלים) שהמלה "בין" אין לו מובן, ויש גורסים "ביום", היינו שאבל לא יהיה ש"ץ להתפלל ביום פורים כמו בימים שאומרים בהם הלל, אבל מביא שהשכנה"ג יו"ד סי' שצא הגהות הטור פירש "וכן ג"כ לא יהיה ש"ץ לקריאת המגילה", היינו דקאי על מה שכתב המהרי"ל שלא יתפלל האבל "בעת הלל" היינו שלא יקרא את ההלל אבל השחרית שקודם לו מתפלל כש"ץ, כמו כן בפורים לא יקרא את המגילה אבל שחרית מתפלל.

ולכאורה היה נראה לומר הטעם שלא יקרא המגילה, הוא כיון דקריאת המגילה היא במקום הלל, "קרייתא זו הלילא" (מגילה יד ע"א), הרי כשם שאין אבל קורא ההלל בציבור כמו"כ לא יקרא את המגילה לציבור, וראה מה שביאר בשו"ת מהר"ם שי"ק (או"ח סימן קפג) בהא דאבל לא יתפלל הלל בחנוכה לפני העמוד, דיסוד אמירת הלל הוא שיר שנאמר בלב שמח, "ואמירת הלל צריך שתהא בשמחה, בשמחת עצמו ולעורר בשמחה לשמח גם אחרים. .ואנן קיי"ל ביו"ד סי' שצא דאבל על אביו ואמו אסור בשמחה. .בחנוכה דאין כאן מצוה לשמוח ואיך יהיה ש"ץ ויגרום לעורר שמחה, וע"כ אסור מדינא להיות שליח ציבור לומר הלל" עיי"ש, ולכאורה כן הוא הטעם במקרא מגילה שהיא במקום הלל.

אבל באמת נראה מדברי הפוסקים (דלקמן) שעיקר הטעם הוא משום ברכת שהחיינו וכנ"ל בחנוכה ולא משום קריאת המגילה , וכן נראה ע"פ ביאורו של רבינו (לקו"ש חל"ו פורים,ב) בהא דאין אומרים הלל בפורים ד"קרייתא זו הלילא", שאין כוונתו שלא תקנו לומר הלל בפורים לפי שכבר תקנו לקרוא את המגילה ולכן אין צורך (גם) באמירת הלל, אלא שאמירת הלל בפורים לא תתכן אלא בקריאת המגילה: מצד עצמו אין אדם מרגיש הנס שבמעשה פורים באופן המחייבו באמירת הלל (שהיא על נס שבגלוי דוקא כנ"ל [בשיחה שם], כ"א דווקא בקריאת המגילה אפשר לו להלל השם על נס זה" עיי"ש הביאור. הרי מבואר שאין במגילה דין הלל, רק נקרא "הלילא", א"כ אולי על סוג הלל כזה לא חל הדין שאבל אין קוראו לפני הציבור, אלא כנראה עיקר הסיבה הוא -כנ"ל בחנוכה- בגלל ברכת שהחיינו שראוי לברך מתוך שמחה.

וראה בשו"ת בנין עולם (או"ח סי' לה) שסובר דדברי המהר"ם מינץ הם גם לענין קריאת המגילה בציבור, וכדברי השכנה"ג, אבל בכל זאת כותב "ומ"מ נראה דאם הוא בקי בקריאת הטעמים ואין בביהכנ"ס מי שיודע כל כך לקרוא בדקדוק האותיות ונקודות וטעמים כמותו וודאי דטוב יותר שיקראנה האבל דאין זה אלא חומרא בעלמא ואין לזה מקור בגמרא ופוסקים" והביאו המשנה ברורה סי' תרצו ס"ק יב.

ג. בדרך החיים בהל' חנוכה (סי' קעט) מביא דברי הט"ז שאבל לא ידליק בלילה הראשון בבית הכנסת משום דצריך לומר שהחיינו, ואבל אין לו לומר שהחיינו בציבור. וכן הוא במשנה ברורה סי' תרעא ס"ק מד. ובהל' מגילה (סי' קפט) כותב הדה"ח "אם אבל קורא את המגילה יברך אחר הברכות משום ברכת שהחיינו, שאין האבל מברך להוציא רבים בברכת שהחיינו, והאבל יקרא את המגילה" וכן הוא במשנה ברורה סי' תרצב סק"א. הרי שמחלק בין הברכות לקריאת המגילה,דאבל אינו יכול להוציא הציבור בברכת שהחיינו אבל קורא להם את המגילה.

אבל מפשטות דברי המהרי"ל -לפירוש השכנה"ג- אין לאבל לקרוא המגילה לציבור הגם שאחר קורא הברכות. וכן כתב במשמרת שלום (קוידינוב, סימן נ ס"ג) לאחרי שמביא דברי הדרך החיים כותב "ולענ"ד דיותר טוב שלא יקרא את המגילה כלל, אך מי שמוחזק לקרא את המגילה ובפרט אם הגון ביותר יקרא את המגילה ויברך בעצמו, וכן נהירנא שאחי הרב בשנה הראשונה שאחר פטירת א"מ ז"ל קרא את המגילה ובירך בעצמו". ובהגהותיו שם מקשה על הדה"ח מה שהקיש פורים לחנוכה, דפורים שאני דאבילות בפרהסיא אסור בו, וכשיברך אחר והוא יקרא יהיה אבילות בפרהסיא, ועוד דברכת המגילה הרבה מברכין לעצמן כמ"ש בס' יוש"ה [יסוד ושורש העבודה שער המפקד סוף פרק רביעי, וכן ראינו בהנהגת כ"ק אדמו"ר. מ.פ.] שיותר טוב וראוי לברך הברכות בעצמן, ע"ש ולכן דעתו דיותר טוב שלא יקרא המגילה כלל מלחלק המגילה מהברכות, ועיי"ש מה שכתב בדעת שו"ת מהרי"ל הנ"ל.

גם הגרש"ז אויערבאך ע"ה מקשה על הדה"ה והמ"ב דאם אחר יברך הו"ל גם כאבילות בפרהסיא האסור בפורים, הובא בהליכות שלמה מועדים (עמ' שלב הערה יא) וכן הביאו מפיו בשמירת שבת כהלכתה (ח"ב עמ' שכא הערה קה).

ד. לאידך מצאנו פוסקים שמחלקים בין אמירת שהחיינו בחנוכה לאמירת שהחיינו בפורים: בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן לב) כותב בתו"ד "ורק לענין הדלקת נרות בבית הכנסת בחנוכה שזה אינו חיוב כלל על עצמו של כל אחד ואחד, רק משום פרסומי הנס בצבור נהגו כן, והמצוה העיקר להדליק בביתו, על כן כיון שברכת שהחיינו בנר חנוכה בביכ"נ הוא רק בעד הציבור לשמחה ולזכר הנס, הנהיגו שיברך אחר שהוא בשמחה, משא"כ האבל שאינו בשמחה, אבל בקריאת המגילה שהוא חיוב על כל אחד ואחד לקרות בציבור דוווקא, והברכת שהחיינו על המגילה בצבור גם האבל מחוייב בה בביהכ"נ בקריאת המגילה, והוי כמו הדלקת הנרות בביתו דלכולי עלמא מברך האבל בביתו כמבואר בשו"ע שם, וגם יוצאים בני ביתו בברכת שהחיינו שיברך בביתו בנר חנוכה, וכן הכא [במגילה] אם אחר יברך והוא האבל שומע כעונה ועונה אמן , הוי הוא גם כן המברך, וכיון שהאבל מחוייב בעצמו לברך הברכה בביהכ"נ במגילה, גם האחרים יוכלו לצאת בתורת שומע כעונה, ודו"ק", ומסיים בענין שאלתו אודות זה "שהוא רגיל ומוחזק לקרוא את המגילה בצבור בביהמד"ר דקהלתו, ועתה שהוא תוך י"ב חודש על אביו ע"ה ונפשו בשאלתו כדת מה לעשות, ואם יברך שהחיינו", ע"ז מסיים בהמשך להנ"ל, "ע"כ הבו דלא להוסיף עלה במה שמצינו בט"ז סי' תרעא לענין ברכת שהחיינו רק בחנוכה, ולא לענין פורים כנזכר, ובפרט שהוא קורא תמיד בכל שנה ושנה", ועיי"ש מה שכתב עוד שגבי הרגיל בקריאת המגילה בכל שנה, הרי כשלא יקרא הוה אבילות בפרהסיא דיש לחוש ע"ז מדינא.

וכן כתב עד"ז בשו"ת מחנה חיים (ח"ב יו"ד סימן סא) "בשלמא בחנוכה דמדליק בביהכ"נ קודם הלילה שאז לא חל עליו על המתפלל חיוב ברכת שהחיינו מחמת עצמו, דהא עדיין לא בא הזמן שיחול על היחיד מצות הדלקה, רק מפרסמים הנס בביהכ"נ, אז בוודאי למה יברך האבל על הזמן ההוא אשר איתרע מזלו, אבל במקרא מגילה אשר חל החיוב אז על השליח ציבור לקרוא את המגילה לעצמו, והיה בוודאי מברך לעצמו שהחיינו, כדברי מג"א בסי' תקנא דלא מצינו שאבל לא יברך שהחיינו, ואטו יען שמוציא גם הצבור מגרע גרע, יכול האבל לברך שהחיינו על מקרא מגילה", ומסיים בסוף תשובתו "סוף דבר הכל נשמע הלא בקריאת המגילה אשר החיוב לקרוא ברבים ברוב עם הדרת מלך, ועיין או"ח סי' תקפ"ד ס"ק ג, וצריך האבל לקיים המצוה ברבים, והוא בוודאי מותר וגם מחויב לברך שהחיינו בעבור מצותו, על כן מותר לקרות המגילה בציבור ובפרט אם הוא ש"ץ אשר רגיל לקרוא בכל שנה או אם יש לו חזקה לקרוא אותה בכל שנה".

וכן כתב בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן קנח) "יש לחלק בין חנוכה דאינו יוצא מעצמו בביהכ"נ וחייב לברך בביתו, משא"כ בקריאת המגילה דחייב בעצמו ויצא בברכה זו". ולהלכה כותב בנדון שאלתו "באבל ב"מ שקרה לו ר"ל, ומעולם נוהג לקרות את המגילה בפני הציבור ולהתפלל בשבת ויו"ט, ושואל אם יקרא בפורים זה שהוא תוך ז' ויברך שהחיינו?" ע"ז כותב בסוף תשובתו "ע"כ יוכל לסמוך ע"ז לקרות המגילה ולברך בציבור, בשגם דאם לא יקרא יהיה זאת אבילות בפרהסיא, וגם ליכא דעדיף מיניה. .שוב הראו לי דמהרי"ל הובא באמרי ברוך הגהות על יו"ד סי' שצא אסר לקרות אבל המגילה בציבור, אולי מיירי דאיכא דעדיף מיניה, ומ"מ אחרי שהדבר יצא מפי מהרי"ל על כן אבל תוך ז' לא יקרא המגילה".

אבל כפי שהבאנו לעיל, הרי לא דווקא שכן יצא מפי המהרי"ל, ולחד לישנא המהרי"ל מדבר אודות תפלת הש"ץ ולא גבי קריאת המגילה, והאמרי ברוך העתיקו כפי שהובא בשכנה"ג הנ"ל, אבל עקרונית גם הבית יצחק דעתו שלהלכה מותר לאבל לקרוא המגילה בציבור ולברך שהחיינו דהוה שונה מדין שהחיינו בחנוכה וכנ"ל. וכ"כ בגשר החיים פכ"ג ס"ד אות ז' ושכן גם העיד האדר"ת שאבל מברך וקורא בציבור שהרי מברך השהחיינו גם בעד עצמו. ובהליכות שלמה (הנ"ל) מביא מהגהת הגרשז"א על ספר גשר החיים ש"דברי סברא הם" עייש. גם בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סי' רפו, בהל' חנוכה) כתב שהוא דבר חדש לומר שאבל אסור לקרוא המגילה בציבור ולברך שהחיינו, עיי"ש.

ובסגנון אחר י"ל: בחנוכה חיוב הדלקת נרות בבית הכנסת הוא חובה מיוחדת על הציבור בכדי לפרסם הנס, ובלשון השו"ע (סי' תרעא ס"ז) "ומדליקן ומברכין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא", ואף שהיחיד מקיים בזה מצות פירסומא ניסא, הרי חיובו הוא על הציבור דווקא, משא"כ חובת היחיד במצות נר חנוכה הוא בהדלקת "איש וביתו", ולכן כיון שהציבור בביהכ"נ הוא בשמחה בפירסום הנס, הרי גם המוצאים ידי חובה צריך להיות בשמחה ולכן אין אבל מדליק המנורה שלא יוכל לברך השהחיינו באותה שמחה של הציבור, ובלשון המ"ב (סי' תרעא שם) "ומינכר דעת שמחה היא לצבור ואין כדאי שאבל ידליקם", משא"כ קריאת המגילה הוא חיוב על היחיד לקרוא המגילה "הכל חייבין בקריאתה" (שו"ע סי' תרפט ס"א), ואף כשקוראו בציבור הוא מקיים מצות פירסומי ניסא הרי בכל זאת חיובו הוא חובת יחיד בפני עצמו, הרי כשם שחייב לברך לעצמו כן יכול להוציא ידי חובת הציבור שחיובם שוה.

ה. ולהוסיף: יש לחלק בין אמירת שהחיינו בחנוכה לשהחיינו בפורים, (וכן כתב בקיצור הבית יצחק שם) ובהקדים: בכללות, ברכת שהחיינו נתקנה על השמחה שיש בדברים הבאים מזמן לזמן מצד החידוש שבדבר, ובלשון אדמוה"ז (שוע"ר סי' תרמא ס"א) "שעיקר הברכה נתקנה על השמחה שיש לאדם מן המצוה שאינה תדירה ובאה מזמן לזמן", ועד"ז כותב בסידורו (סדר ברכת הנהנין רפי"ב) "כל שמחת לבב הבאה לאדם מטובת עולם הזה- חייב לברך עלי'. .שהחיינו", הרי מובן שלברך שהחיינו ראוי להיות בשמחה, וכנ"ל מתשובת מהרם מינץ. (וראה האריכות בגדר ברכת שהחיינו לקו"ש חי"ט עמ' 372 הערה 12 ולקו"ש חל"ז עמ' 14 ואילך,).

והנה בפורים הרי גם אבל מצווה בשמחה, ואין נוהגים אבילות בפורים (רמ"א סי' תרצו ס"ד), ואף למגן אברהם שכתב (שם ס"ק ז) דיזהר מלראות בכל מיני שמחות, הרי כתב בפרי מגדים (שם ס"ק ז) דהא"ר כתב שאינו מוכרח, דימי שמחה הם, וכיון שהאבל חייב בשמחה הרי גם יכול לברך ברכת שהחיינו להוציא את הציבור דחיובם בזה שוה.

משא"כ בחנוכה "שלא קבעום למשתה ושמחה" (שו"ע סי' עת"ר ס"ב) "ואבילות לכו"ע נוהג בחנוכה" (מ"ב סי' עת"ר ס"ק יב), הרי אין כאן גורם חיוב שמחה שיוכל האבל לברך שהחיינו-במצבו- כפי הצורך, לאידך הצבור מברך בברכת שהחיינו כרגיל מתוך שמחה כנ"ל, הרי כיון שאין מצבם שווה לכן אין האבל יכול להוציאם. (ולהעיר מדין ברכת כהנים בשנת אבילות שכתב בשוע"ר (סי' קכח סנ"ה) ש"אינו נושא את כפיו מפני שאין שרוי בשמחה והמברך יש לו להיות בשמחה ובטוב לב", אף שלא דומה לנידו"ד).

סיכום: נתבארו בזה ג' דעות בפוסקים: א) אבל לא יקרא המגילה לציבור. ב) אבל קורא המגילה ואחר שאינו אבל אומר הברכות. ג) אבל גם קורא וגם אומר הברכות. ונראה שדעת כולם מסכימים דבמקום שהש"ץ הוא הרגיל לקרוא ועדיף בקריאה מכולם , כבנידון שאלתינו- דהשליח בבית חב"ד הוא הבעל קורא הרגיל ויודע טעמי ודקדוקי הקריאה- , הרי יוכל לקרותו עם הברכות.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות