*) לעילוי נשמת אמי זקנתי האשה החשובה חוה נעכא בת אפרים מנשה זאיאנץ, נפטרה כ"א כסלו תש"ס. ולעילוי נשמת בעלה אבי זקני הרה"ח הרה"ת שמחה יצחק בן אברהם שמואל זאיאנץ, נפטר נר ג' דחנוכה כ"ז כסלו תשמ"ג. ת.נ.צ.ב.ה.

1) וראה עוד בצפע"נ מהדו"ת כ"ח-ד דמבאר ענין נתינת צנצנת המן לפני הארון בקדה"ק שעי"ז לא היה בו ענין ד"לא תותירו", כיון דבקדשי קדשים אין בו ענין לינה. וא"כ מה שנגנז הצנצנת המן עם הארון ע"י יאשיהו יש בו גם ענין זה דמעלה ד"מקום הארון" (ענין ד"קדה"ק") דעל ידו אין בו "לינה" ועבירה ד"בל תותירו".

בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים פיסקא המתחלת אפיקומן כותב כ"ק אדמו"ר:

"יש נוהגין שהתינוקות "חוטפין" את האפיקומן (ופודין אותו מהם תמורת איזו מתנה). ואומרים שמרומז בלשון רז"ל: חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו (פסחים קט, א. חק יעקב סתע"ב סק"ב) . . ואין נוהגין בחטיפת האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממרז"ל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים (ברכות ה, ב)".

וראיתי למי שהקשה על מנהגינו: "והרי מצינו כמה פעמים דגניבה לצורך שמחה מותרת, כדאיתא בסוכה (דף מה, א) מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן, ופירש"י אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה. וגם למפרש שם דמיד אח"כ התינוקות בעצמם שומטין יותר קשה דשם התינוק בעצמו גונב, וחזינן דמותר, ולמה הכי אסור לו לחטוף. אלא על-כרחך שיש סמך לדברי החק-יעקב לחטיפת והטמנת האפיקומן ואין חשש דילמדו מעשה גניבה".

ובאמת מנהגינו אינו חידוש גמור ובכו"כ חצרות של צדיקים וגדולי ישראל נמנעו מכך - כפי שהובא בהרחבה ע"י הר"י שי' מונדשיין ב'אוצר מנהגי חב"ד' סעיף עט (עמ' קנג-קנד).

צא וראה שבעל החוות יאיר כבר התבטא (עם שהביא שטעם המנהג הוא לחבב המצוה) ד"יש פנים למחות ולבטל המנהג" ולא נימק הטעם.

היו שכתבו (הובא ב'אוצר' שם) שמנהג זה בדוי והבל, ובגויים נשמע שהיהודים לומדים ילדיהם לגנוב זכר ליציאת מצרים "וינצלו" על כן המונע משובח.

הרי שהחשש כאן הוא יותר של "חילול ה'" ואולי אף של סכנה מסויימת (בשל הזכר ל"וינצלו"), ולא כל כך נימוק של חשש חינוך לגניבה כפי שמשתמע מהערת כ"ק אדמו"ר.

ואולי יש לומר ובהקדים מ"ש בספר החינוך (מצוה טז) בטעם שנאסרה "שבירת עצם בפסח": "ועל-כך בתחילת בואינו להיות סגולה מכל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה ומתוך המעשה והדמיון שאנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם" וממשיך וכותב: "כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם . . ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצוות אם יעסוק תמיד בדברים של דופי כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומנוהו באומנות רעה באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו" כל זה אחרי ההסבר הפשוט שהקדים לאיסור שבירת עצם בקרבן פסח: "שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים ולא יאות לעשות ככה כ"א לעניי העם הרעבים".

והיינו, למרות ששבירת עצם שייכת, לכאורה, גם בקרבנות אחרים, הנה רק בליל הסדר אסרתו תורה, והיינו שבכל שנה, נזהרים מחדש מענין זה (שאילו לא כן יהיה זה בכלל "עסקו תמיד כל היום באותו אומנות" (רעה)). [ולהעיר משתי הדעות שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח, או שהוא זכר למצה שנאכלת עם הפסח - עיין שו"ע אדמו"ר תעז, ג].

ובפשטות [למרות שבחגה"ס, לדוגמא (כקושיית השואל) מותר לגזול משום שמחה וכו' - ולהעיר מזהר (ח"ב צג, ב) בענין "פסקא טעמא" שבתיבות "לא תגנוב" כי לפעמים תגנוב, היינו, במילי דשמיא ובמילי דאורייתא ('התוועדויות תשד"מ' כרך ב עמ' 1365)] - ליל הסדר עומד בסימן של "והגדת לבנך" חינוך הבנים, ורוצים שהשפעתו תהי' על כל השנה כולה (ו"אין אומרים 'חסל סידור פסח' . . שבפסח החג עצמו נמשך תמיד", סיום הגדת כ"ק אדמו"ר וראה ב"אותיות של נגלה" ב'לקוטי שיחות' כרך ה' עמ' 174 ואילך), ולכן אי אפשר לעשות דבר שהוא בניגוד לענין החינוך.

ועפ"ז יומתק שכ"ק נקט רק "שמרומז בלשון חז"ל" חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו, כי באמת, אין הכוונה בפשטות בראשונים (עיין פרש"י, רשב"ם, ורמב"ם חומ"צ פ"ז ה"ג) לגניבת אפיקומן הנהוגה בימינו בדורות האחרונים.

בלקו"ש חט"ו (בשיחה הה' לפ' חיי שרה) מביא כ"ק אדמו"ר את קושיית הב"י הידועה בעניין נס פח השמן שלכאו' היה רק ז' ימים. ולאחר שמקשה על הביאורים הנפוצים, מבאר כ"ק אדמו"ר ביאור חדש בעניין שהנס דפח השמן היה "כליון ואי כליון בבת אחת" כמו ה"אש של מעלה ששורפת ואינה אוכלת" שזהו מצד "נמנע הנמנעות" ע"ד הנס ד"מקום הארון אינו מן המדה".

וידועה הקושיא בשיחה זו שלכאו' לפי הביאור הנ"ל "הדרא קושיא לדוכתא" למה הי' צ"ל הנס ח' ימים, הרי היה הנס יכול להפסק ביום השביעי וביום השמיני היה דולק מהשמן שנותר באופן טבעי.

ולכאו' אפשר לתרץ זאת בפשטות, שהרי כל עניין "נמנע הנמנעות" הוא חיבור ב' הפכים (ראה לקו"ש ח"ג השיחה לפ' תרומה ועוד) מצד אחד ישנו כליון, ולאידך ישנו אי כליון. ואם כן כאשר פוסק הנס הרי באם ישאר שמן ה"ז בסתירה לעניין ה"כליון" ובאם לא ישאר ה"ז סתירה לעניין ה"אי כליון", וא"כ מנ"ל שכשיפסק הנס ישאר שמן. וע"כ ממ"נ צריך הנס להמשך ח' ימים, ויש להאריך בזה, ודו"ק היטב.

בגליון הקודם האריך הרה"ג ר' אי"ב שי' גערליצקי בהגדר של תפילת תשלומין דיל"פ בשני אופנים: א) שהיא אותה תפילה שהחסיר, כגון אם לא התפלל שחרית ומתפלל מנחה שתיים, התפילה השנייה היא במקום תפילת שחרית. ב) שגם תפילה השנייה היא תפילת מנחה, והחידוש של תשלומין היא דיש לו המנין של ג' תפלות שצריך להתפלל בכל יום, ועיי"ש ראי' לכאן ולכאן.

וילה"ע עוד ובהקדם דברי הטור בסי' פט דאם התפלל שחרית אחר ד' שעות עד חצות יש לו שכר תפילה עכ"פ, אבל אין לו שכר כתפלה בזמנה,

וכתב שם הב"י דמקורו של הטור היא בגמ' בריש פ' תפלת השחר לרבנן דר"י דס"ל תפילת השחר עד חצות, והגמ' מקשה עד חצות ותו לא, והאמר ר' יוחנן טעה ולא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתיים? ומשני עד חצות יהבי ליה שכר תפילה בזמנה, מכאן ואילך שכר תפילה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה, ומשמע מזה דלרבנן יכול להתפלל כל היום, רק דאין לו שכר של תפלה בזמנה. ומזה משמע דה"ה לר"י דזמן תפילה עד ד' שעות - דבעצם יכול להתפלל כל היום רק דאין לו שכר של תפילה בזמנה, אלא דאם הגיע זמן מנחה צריך להקדים מנחה ואח"כ מתפלל שחרית, ואחר ד' שעות עד זמן מנחה יכול מיד להתפלל תפלת שחרית.

- אמנם לפי"ז יוצא דאם "הזיד" ולא התפלל שחרית אינו יכול להתפלל עוד, כיון דהא דיכול להתפלל אחר ד' שעות היא מדין תשלומין, ובמזיד לא מהני תשלומין, וקשה דהרמב"ם והטור כתבו דגם ב"עבר" ולא התפלל עד אחר זמן תפלה יכול להתפלל, ואם אומרים שהיא מדין תשלומין אמאי יכול להתפלל אחר זמן תפילה גם בעבר דהיינו במזיד? (ראה בב"י ובט"ז).

וכתב הפרישה בזה"ל: וס"ל להרמב"ם ורבינו דאפי' בעבר במזיד ולא התפלל מתפלל כל היום, ושכר תפילה דרחמי מיהא אית ליה, אלא שאם טעה ולא התפלל קודם חצות מתפלל אחר חצות אחר תפלת מנחה "ואז יש לו שכר גדול גם לתפילת שחרית כאילו התפלל בזמנו", כי מאחר כי אז ג"כ זמן תפילה והוא עסק בתפילה ומתפלל מנחה בזמנו, יש לתפלת שחרית אז תשלומין ושכר "כאילו התפלל אותה בשחרית" וכו'. - ומש"ה הזכירו הגמ' והפוסקים לשון "תשלומין", שאם לא היה לו שכר תפלה בזמנו, לא היו אומרים "שמשלים" התפלה הקדומה לה; אבל אם עבר במזיד ולא התפלל שחרית, אינו יכול להשלים אחר מנחה, ומ"מ יש לו שכר תפלה דרחמי, והיינו שכר תפלה שלא בזמנו. ולהעיר מדעת הרשב"א דגם במזיד יכול להתפלל בתורת נדבה.

ולפי"ז פשוט דתפילה השנייה שמתפלל בתורת תשלומין היא במקום תפלת שחרית דהא יש לו אפי' שכר של תפלה בזמנה.

- אכן י"ל דשני החידושים של הפרישה, הא דיכול להתפלל כל היום, ובתשלומין חשיב כאילו התפלל בזמנו תלויים זב"ז, דכיון דס"ל להפרישה דמעיקר הדין יכול להתפלל כל היום (גם אם לא התפלל במזיד) גם אחר חצות [ודלא כהרמ"א ורוב פוסקים בשוע"ר סי' פט דאחר חצות אסור להתפלל שחרית], להכי הוכרח הפרישה לחדש דדין תשלומין היא דהוי ממש במקום תפילת שחרית ועד כדי כך דיש לו שכר של שחרית בזמנה, דאל"כ מה נתחדש בדין תשלומין, כיון דבלא"ה יכול להתפלל כל היום, משא"כ לדידן דס"ל דאחר חצות אסור להתפלל שחרית, א"כ י"ל דבדין תשלומין נתחדש רק דמותר להתפלל שחרית אחר חצות, אמנם מזה אינו מוכרח דיש לו שכר תפלה בזמנה, ולפי"ז עדיין יש להסתפק בהגדר של תשלומין אי הפי' היא דתפילה השנייה הוי תפילת שחרית, או דהוי תפילת מנחה.

אמנם מזה שדייק הפרישה דלשון "תשלומין" משמע דמשלים ממש תפילה הקדומה, מזה בודאי מוכח דתפילת התשלומין היא תפילת שחרית.

ובנוגע לעצם דברי הפרישה צ"ב, דמדבריו יוצא דלדידן דקי"ל כר"י דתפילת שחרית עד ד' שעות, אם מתפלל אחר ד' שעות עד זמן מנחה יש לו שכר תפלה דרחמי, אבל אין לו שכר תפלה בזמנה, משא"כ אם מתפלל אחר מנחה חשוב כתפילה בזמנה - ולפי"ז יוצא לכאו' דאם טעה ולא התפלל שחרית עד אחר שעה ד' צריך להמתין עד זמן מנחה ויתפלל ב"פ מנחה, דאם יתפלל מיד כשנזכר אחר שעה ד' לא חשיב כתפלה בזמנה, משא"כ אם יתפלל ב' פעמים מנחה יש לו שכר תפילה בזמנה, ולא אישתמיט לא' מן הפוסקים [שראיתי] לומר כן*, ואדרבה בפמ"ג [וראה ג"כ בשו"ע אדה"ז ס"ב] מבואר [ומובא במ"ב אות ו] דאם לא התפלל קודם שעה ד' יתפלל אח"כ "מיד" אע"פ שאין לו שכר של תפלה בזמנה, וסיים דטוב שיתפלל בתורת נדבה דיש פוסקים דס"ל דבהזיד אינו יכול להתפלל כלל עיי"ש, ועכ"פ הרי מבואר להדיא דצריך להתפלל מיד, ולפי הפרישה אמאי יתפלל מיד, הא יותר טוב שימתין עד מנחה ויתפלל תפלה בזמנה, וצ"ע בזה.

והנה בשוע"ר בסי' פט סוף ס"א כתב וז"ל: ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום, עד חצות יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא י"ח תפילה בזמנה, "ומ"מ א"צ להתפלל במנחה שתים, לפי שגם תשלומין שבמנחה אין לו שכר תפילה בזמנה", עכ"ל. - והנה מסיום דברי רבינו מוכח דלא כהפרישה שהרי כתב דבתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה, ולהפרישה שפיר יש לו שכר תפלה בזמנה.

אך מה שצ"ב הוא הקס"ד שבדברי רבינו דאם התפלל שחרית אחר שליש היום - שעדיין יצטרך להתפלל ב"פ מנחה, ותמוה דאמאי יתפלל ב"פ מנחה דהא כבר יצא עצם חובת התפילה, איה"נ דלא יצא חובת תפלה "בזמנה" אבל מ"מ הא כבר התפלל שחרית, והאיך שייך להשלים ה"זמן תפילה", אם כבר יצא בעיקר חובת התפילה? ואפי' לדעת הפרישה דבתפילת תשלומין חשיב תפלה בזמנה (וי"ל דזה גופא בא רבינו לשלול לאפוקי מדעת הפרישה), מ"מ גם הפרישה מודה דאם כבר התפלל, לא שייך השלמה כיון דכבר יצא בעצם חיוב התפילה (וע"ד הידוע מהבית הלוי דאם כבר נטל האתרוג שאינו מהודר אינו יכול לצאת אח"כ באתרוג מהודר כיון שכבר יצא בעיקר חובת המצווה) וה"ה בענינינו דלכאו' זמן תפלה היא דין נוסף בעיקר חובת התפילה, ואם כבר יצא העיקר האיך שייך השלמה על הטפל בלי העיקר.

ודוחק לומר דקאי על מי "שלא" התפלל עד שליש היום, ויכול לעשות א' משני אופנים או יתפלל מיד או ימתין עד מנחה, וע"ז קאמר רבינו דיתפלל מיד כיון דגם בתשלומין לא ירויח תפילה בזמנה, דהא דברי רבינו הם בהמשך למש"כ לפני"ז דאם טעה ולא התפלל עד שליש היום, דהיינו שהתפלל אחר שליש היום ויצא חובת תפילה ולא תפילה בזמנה, וע"ז מבהיר דאמאי לא יתפלל ב"פ מנחה. (ופשוט דהשאלה אמאי לא יתפלל ב"פ מנחה, קאי רק אטעה, דבעבר לא מהני תשלומין כיון דהזיד).

ולכאו' מוכרח מזה ועדיין צ"ע ובירור בזה, דתפילה "בזמנה" הוי דין בעצם החפצא דתפילה, דישנו חפצא של סתם תפילה [שלא בזמנה] וישנו חפצא של תפלה בזמנה, ולכן אפי' אם כבר התפלל שלא בזמן תפילה ויצא בעיקר חובת התפילה, מ"מ כיון שהתפלל שלא בזמנה, חסר בעצם התפילה, ולפי"ז שפיר הקשה רבינו דכיון דאם יתפלל ב"פ מנחה יהיה לו שכר תפילה בזמנה (כדעת הפרישה), אמאי לא יתפלל ב"פ מנחה ויצא ידי "תפילה" בזמנה, וע"ז תירץ דגם בתשלומין אין לו שכר תפילה בזמנה ולא ירויח כלום.

וראה פנ"י בר"פ תפלת השחר דתפלה דהיא נגד קרבנות יש לה ג' גדרים: א) תפלה בזמנה דהוי כקרבן תמיד בזמנו. ב) תפלת תשלומין דאע"פ שאין לו שכר קרבן תמיד מ"מ יש לו שכר קרבן חובה. ג) תפילה שלא בשעת תשלומין [דהיינו תפלה שלא בזמנה] שאין לו שכר קרבן חובה אלא שכר קרבן נדבה. ולפי"ז יובן דאפי' אם כבר התפלל שחרית אחר שליש היום, מ"מ יש מקום שיתפלל עוד פעם אחר מנחה בתורת תשלומין, כיון דהתפילה שהתפלל לא הוי רק בגדר קרבן נדבה ובתפילת תשלומין הוי קרבן חובה, ויל"ע בכ"ז.

*) וילה"ע מהשאלה המובא באחרונים (ראה בספר חתן סופר עבודת היום ח"א ע' קנ ואילך) אי אמרינן חביבה מצווה בשעתה וזריזין מקדימין למצוות, אפי' אם יקיים המצווה אחר זמן ביתר הידור ויקיים מצווה מן המובחר. כגון אם יש לו אתרוג כשר ואינו רוצה לצאת בו בשביל שאחר שעה או שתיים יביאו לו אתרוג מהודר, - האם אומרים "זריזין מקדימין למצווה", או ד"מצווה מן המובחר" עדיף - וימתין. ולפי"ז י"ל ג"כ בנידו"ד דאם יתפלל עכשיו חסר במעלת תפילה בזמנה כיון דעבר זמן תפילה, משא"כ אם ימתין עד מנחה יקיים גם תפילה בזמנה נמצא דהתשלומין הוא בגדר מצווה מן המובחר ומצד שני חביבה מצווה בשעתה וצריך להתפלל עכשיו, ויל"ע בזה ואכ"מ.