בלקו"ש חכ"ו פ' משפטים ג' מבאר בארוכה ענין הגירות בזמן הזה דאף דלא שייך הבאת קרבן [כפי שהי' בזמן הבית] מ"מ ה"ז גירות בשלימותה, ובהערה 8 מביא בזה הגמ' כריתות ט,א: "אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר ראב"י "וכי יגור אתכם גר.. לדורותיכם וגו'" ומביא לשון הנמ"י ביבמות מז,א, (ד"ה ת"ר) והריטב"א שם (מו, סע"ב): "אבל בזמן הזה אינה מעכבת דהא לדורותיכם כתיב ויודע הקב"ה שאין לנו הרצאת דמים" ומפרש שהלימוד ד"לדורותיכם" הוא - ש"בזמן הזה אינה מעכבת" משא"כ בזמן הבית - כל השלשה דברים הם לעיכובא, וע"י מילה וטבילה לא נעשה גר כלל (ומציין שם לרע"ב כריתות רפ"ב, שטמ"ק שם ח,ב ד"ה גר שכ"כ), וממשיך דברמב"ם הל' מחוסרי כפורים (פ"א ה"ב) - לפי הצפע"נ - שגם בזמן הבית הקרבן מעכבו להיות גר גמור וכו' רק בנוגע לאכול בקדשים, אבל לשאר דברים הוה כישראל לכל דבר, וכמבואר בפנים שם בארוכה.

היוצא מזה שישנם ב' שיטות בדין גירות בזמן הבית כשלא הביא קרבנו דלפי הריטב"א וכו' אין זה גרות כלל ופוסל אשה בביאתו, משא"כ לדעת הרמב"ם לכל מילי ה"ה ישראל גמור וחסר בגירותו לענין אכילת קדשים בלבד.

והנה בריש ב"ק הקשו התוס' למה תנן ארבע אבות נזיקין ולא קתני הן כדמצינו בשאר מקומות עיי"ש, ובחי' הרשב"א שם כתב וז"ל: והדין נותן [דכאן לא כתב "הן"] דכל היכא דקתני הן משמע דוקא הן מכלל דליכא אחריני, אבל הני איכא אחריני דר' אושעיא ודר' חייא (לקמן ד, ב), והיינו דדייקינן עלה בגמ' לתנא דידן מנינא מכלל דאיכא דר' אושעיא, דר' אושעיא נמי מכלל דאיכא דר' חייא וכו' ומאי קשיא ליה מנינא מכלל דאיכא אחריני וכי מנינא דד' שומרין וד' ראשי שנים מי איכא אחריני? אלא מדלא קתני הן דייק מכלל דאיכא אחריני, ואע"ג דלעתים נקט להו דוקא אע"ג דלא קתני הן כד' מחוסרי כפרה עכ"ל.

ובשטמ"ק כתב ע"ז בגליון התוס' דבארבעה מחוסרי כפרה נמי איכא גר שנתגייר כדתנן התם אלא דלא איירי ביה ת"ק, היינו דהרשב"א כתב דבד' מחוסרי כפרה ליכא אחרינא ולפי מש"כ לעיל הי' שם צ"ל "הן" כיון דליכא אחרינא, ובגליון התוס' כתב דגם שם איכא אחרינא בגר שלא הביא קרבנו, ועי' גם חי' החת"ס שם שכן כתב וכתב שמהתימא דנעלמה ממנו סוגיא דריש כריתות שיש גם גר מחוסר כפרה אלא דלא תנא ליה עיי"ש, ולפי"ז צ"ע למה לא כתב כן הרשב"א?

ולפי הנ"ל יש לתרץ דזה תלוי בב' שיטות הנ"ל, דאי נימא כהנמ"י וכו' שהקרבן פועל עצם הגירות, דלא רק דבלי הקרבן אסור לו לאכול בקדשים, אלא שגם פוסל אשה בביאתו וכו', א"כ י"ל שהוא סוג קרבן בפ"ע שאינו שייך להארבעה מחוסרי כפרה כיון ששם הקרבן מעכב רק לאכילת קדשים בלבד, אבל אי נימא כדעת הרמב"ם שלכל דבר הוא ישראל גמור, וחסר בגירותו רק לענין אכילת קדשים בלבד, שפיר זה דומה להארבעה מחוסרי כפרה דג"כ מעוכבים לענין אכילת קדשים בלבד, אלא דמ"מ אין התנא חושבו ביחד עם הארבעה כמבואר בגמ' שם ח,ב: "כי קתני מדעם דמישרי למיכל בקדשים, גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל" שהרמב"ם יפרש דכיון שהטעם שאינו יכול לאכול קדשים הוא משום חסרון בהגרות שלו לגבי קדשים, לא כשאר הארבעה מחוסרי כפרה לכן לא קתני לה.

ולפי"ז י"ל שהרשב"א סב"ל כדעת הריטב"א והנמ"י ולכן לא רצה לומר דלא קתני שם הן כיון שיש עוד אחד - קרבן הגר, דכיון דקרבן זה פועל עצם הגירות לגבי כל דבר אין זה שייך כלל להד' מחוסרי כפרה ולא שייך לומר שבשביל קרבן זה לא קתני הן, אבל התוס' ישנים סב"ל כדעת הרמב"ם דקרבן הגר פועל רק לענין קדשים בלבד, במילא ה"ז שייך להני ד', ושפיר שייך לומר דלא תני הן משום קרבן הגר, ועי' בשו"ת אבני נזר שצויין שם בהערה 28.

א. איתא בגמ' מכות (יג, ב) "חייבי כריתות כו' אם עשו תשובה בי"ד של מעלה מוחלין להן, חייבי מיתות בי"ד כו' אם עשו תשובה אין בי"ד של מטה מוחלין להן"

והנה ע"פ סברא הדבר תמוה וכמ"ש בשו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סל"ח ד"ה אלא שאומר אני, וז"ל: הרי זה בלתי ספק שהתשובה מכפרת כפרה גמורה ודבר זה מפורסם בתורה נביאים וכתובים, ובשני התלמודים ובכל המדרשים. והנביא אומר בשוב רשע וגו' כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו וגו' (יחזקאל לג, יא. שם טז). וגם זה אין ספק, בו בזמן שסנהדרין הי' נוהג, אם עבר על חייבי מיתות בי"ד, אחר התראה, אף אם שהו עדים ולא באו לבי"ד שנים רבות, ובין כך עשה זה תשובה (והרבה סיגופין ותעניות לאין מספר, יותר ויותר מתשובת המשקל הנזכר ברוקח), ושוב, אחר כל התשובה, באו עדים לבי"ד והעידו, הא ודאי שאין הבי"ד משגיחין על תשובתו, ושורפין וסוקלין לפי עונש החטא. והדבר יפלא, כיון שודאי התשובה הועילה, וכבר סר עוונו וחטאתו נתכפרה, למה יומת, ונקי וצדיק אל תהרוג (שמות כג, ז), עכ"ל.

ובביאור הענין מצינו כמה אופנים:

האופן הראשון: דמכיון שהתשובה עיקרה בלב (תניא פכ"ט - לו, ב), אין בי"ד של מטה יכולים להתחשב בזה, כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכמו שהאריך בזה החיד"א בכ"מ בספריו, וז"ל: וכי תאמר בלבבך הרי מסורת בידינו שאין דבר עומד לפני התשובה ומצינו שהתשובה מועלת ומכפרת ומצלת על הכל, ואיך התשובה לא תציל מעונש מלקות ונדוי ומיתה וכו', זו תשובה לתשובה שאינה מצלת מעונש בי"ד לא ממלקות ולא מנידוי ולא ממיתה והטעם ברור דכיון דעיקר התשובה הוא בלב שיכיר בחטאתו ותוקף עונו דעבר אמימרא דרחמנא ויתבייש מאד ויתחרט חרטה גמורה אמיתית ויגמור שלא ישוב עוד לכסלה וכל זה מיראת ה' ואהבתו וכיוצא, א"כ בי"ד אינם יכולים לרדת חדרי בטנו ולדעת מצפונות לבו כי הגם הלום יכוף כאגמון ראשו אשר צם לו צום בעל בכי ושאר סיגופים לא למראה עינים נשפוט דאפשר דמיראת המלקות או המיתה זאת היתה לו ולבו בל עמו ושבע ושבעים תועבות בלבו והוא טובל ושרץ בידו ולכן הסנהדרין או הבי"ד עושין כמצותן וארבעין בכתפיה וגזירה לעומתו הנה מיתתו, עכ"ל בספרו יעיר אוזן מערכת המ"ם (ערך מלקות). וכ"כ בספרו טוב עין סימן ו' "דאע"ג דאין דבר עומד בפני התשובה מ"מ יען דתשובה עיקרה בלב ובוחן לבות אלקים, והבית דין אינם יודעים דברים שבלב והאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב לכן הבי"ד מלקין אותו ואין פוטר, עכ"ל. ויעויין ג"כ מ"ש בספרו שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ג' ד"ה ומעין דוגמא.

האופן השני: אמנם בשו"ת נודע ביהודה שם כתב באופן אחר, וז"ל ודאי גזירת הכתוב הוא, שאלמלא כן, בטלו עונשי תורה בכללן, ואין אדם שיומת בבי"ד, כי יאמר חטאתי והנני שב. וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עוונות כדי שיתיירא האדם מלעבור, לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת בי"ד, עכ"ל.

ומהמשך דבריו מבואר דאף דלא כל הבא בטענת "שב" אכן עשה תשובה ואין הבי"ד יכולים לרדת לסוף דעתו ולבו של כאו"א, מ"מ שפיר שייך שידעו בי"ד נאמנה על איש מסויים שבאמת עשה תשובה המכפרת1. וזהו מ"ש ד"גזירת הכתוב הוא", שאין בי"ד של מטה מוחלין, דכוונתו בזה דאף דכללא כייל לן אורייתא דנקי וצדיק אל תהרוג, והרי מי שעשה תשובה ה"ה נקי וצדיק, מ"מ גזרה תורה דאפילו היכא דהבי"ד יודעים שבאמת עשה תשובה, מ"מ ענוש יענש כפי חטאו, וטעם הדבר הוא משום דאלה"כ יביא הדבר לידי ביטול מיתת בי"ד, דאף היכא שאין אנו יודעים בבירור שעשה תשובה יכול החוטא לטעון שכבר שב, ומודה ועוזב ירוחם, ועי"ז לא יוכל הבי"ד לבצע את העונש שמא באמת הרהר הלה תשובה בלבו. ולכן גזרה תורה דלא תועיל תשובה לעונשי בי"ד של מטה וענוש יענש החוטא אפילו אם בוודאי עשה תשובה, ועפ"ז אין מקום לחשוש שמא הרהר תשובה בלבו ונמצא שנענש בכדי דאפילו אם יתברר לנו כשמש בצהריים שעשה תשובה, עדיין מחוייבים הבי"ד להענישו, דגזה"כ הוא שגם בכה"ג חייב בעונש2.

ונ"ל שזהו כוונת הערוך השולחן העתיד הל' סנהדרין סנ"ח ס"ב שכתב בביאור הדין דאין בי"ד של מטה מוחלין להן, וז"ל: ואם תשאל למה, התשובה פשוטה, דאם יועיל תשובה לדבר המסור בידי אדם כל רשע ישקר ויאמר שעשה תשובה אבל דבר המסור בידי שמים הקב"ה יודע מי ששב באמת ומי בשקר".

ב. והנה החיד"א תמה על הנו"ב דלמה הסיק הנו"ב דהא דאין בי"ד של מטה מוחלין הוא "גזירת הכתוב", דלכאורה טעמא רבה איכא "כי לא אתנו יודע האמת אם שב ורפא לו". כלומר למה נקט הנו"ב דיתכן שבי"ד ידעו בוודאי שהחוטא עשה תשובה ועפ"ז הוכרח לומר דהא דלא מהני תשובה בבי"ד של מטה הוא גזה"כ, תיפוק לי' דאי אפשר להבי"ד של מטה לדעת אם באמת עשה תשובה, ומשום דהאדם יראה רק לעינים, ולא אי אפשר להם למחול העונש, ואין כאן גזירה אלא דבר שהשכל מחייבו].

אמנם לכאורה, גם אליבא דהחיד"א שאי אפשר לבי"ד לדעת אם באמת עשה תשובה, אין הם יכולים לדעת בבירור שלא עשה תשובה, נמצא דאכתי מספיקא לא מפקינן ואיך יענשו הבי"ד על הספק3, וע"כ ד"גזירת הכתוב" הוא שבי"ד יענישו אף על הספק, דאם לא תאמר כן בטלו כל עונשי התורה המסורים לבי"ד של מטה, וא"כ הדרינן לדברי הנו"ב דגזירת הכתוב הוא.

וע"כ צ"ל דגם להחיד"א הוא "גזה"כ" שבי"ד יענישו אף דעכ"פ איכא לספוקי שמא הרהר תשובה בלבו, ומידי ספק לא נפקינן. וכ"כ רבינו זי"ע בלקו"ש ח"א ע' 111 הערה 29 דכיון שאין בי"ד של מטה יכולים לדעת בבירור מה שבלבו של אדם, צ"ל לפי טעם זה ד"אמרה תורה שבכגון זה ממיתין גם מספק - דאלה"כ בטל דין מיתה", עכ"ל. ומ"מ אין בזה כדי לתווך בין דברי החיד"א ודברי הנו"ב ולהביאם לעמק השווה, כי באמת עדיין חלוקים הם בזה, דלפי החיד"א אין כאן גזירת עליון להרג נקי וצדיק, [דאם באמת היו הבי"ד יודעים בבירור שהחוטא עשה תשובה, לא היו מענישים אותו וכנ"ל] והתורה לא ציוותה אלא להרג את החוטא שלא שב, אלא כיון דסוכ"ס לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולכן תמיד אפשר להסתפק שמא עשה תשובה ומבי"ד של מטה נבצר הידיעה בזה, ולזה אהני דין תורה שמסרה ד' מיתות וכיו"ב לבי"ד של מטה לומר שאין הם צריכים להתחשב עם הספק, ומעמידים אותו בחזקת "לא שב". משא"כ אליבא דהנו"ב דס"ל דאפשר שידעו בי"ד ששב החוטא ואעפ"כ מענישים אותו כפי חטאו הרי ע"כ צ"ל דהוה גזירת הכתוב לענוש נקי וצדיק, וע"ז תמה החיד"א וס"ל דאין הכרח לחידוש זה.

המורם מהנ"ל: דלפי החיד"א תשובה מועלת בעצם גם לגבי בי"ד של מטה, והא דאין בי"ד של מטה מוחלין העונש הוא משום דאי אפשר להם לברר אם עשה תשובה, ודין ד' מיתות וכיו"ב האמורות בתורה מורה דאין הבי"ד צריכים להתחשב עם הספק. אבל לפי הנו"ב אין התשובה מועלת לגבי בי"ד של מטה, דכך עלה ברצונו ית', דגם אם שב בוודאי לא יפטר החוטא, דאלה"כ יבטלו עונשי התורה, וכמשנ"ת.

ג. ועוד בה שלישי', והוא שיטת המהר"ל: הנה בספרו נתיבות עולם נתיב התשובה פ"א האריך בדברי חז"ל (ילקוט שמעוני תהלים מזמור כ"ח, רמז תשב, ועד"ז בירושלמי מכות פ"ב ה"ו - בהשמטת "שאלו לתורה" כו'): "שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד), שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו". וביאר בזה המהר"ל, דכוונת המדרש היא "לבאר כי אם שהאמת הוא שמצד השכל אין ראוי שיהי' לחוטא תשובה, מ"מ יש לאדם תשובה ואף כי נפלאת היא בעינינו".

ועפ"ז ביאר המהר"ל (שם ריש פ"ב) החילוק בין בי"ד של מעלה לבי"ד של מטה לענין מחילת העונשים, וז"ל: "אמנם כי לפי הדברים אשר אמרנו כי התשובה הוא שייך מצד השם יתברך דוקא כי הוא בלבד מקבל שבים, ולפיכך בי"ד של מעלה דוקא מנקה לשבים ולא בי"ד של מטה, כי התשובה שייך אל הש"י כי מצד הש"י יש תשובה אל האדם לא זולת זה כלל, ולכך תמצא התשובה בבי"ד של מעלה ולא בבי"ד של מטה, ואדרבה החכמה אומרת חטאים תרדף רעה. וכן הנבואה, ואין התשובה רק מצד הש"י, ולפיכך בי"ד של מטה אין דין שלהם מצד תשובה", עכ"ל.

והיוצא מדבריו, דלא כשיטת החיד"א דהטעם שאין בי"ד של מטה מוחלין ע"י תשובה הוא משום דא"א להם לדעת אם עשה תשובה, ודלא כשיטת הנו"ב דאף שיודעים שעשה תשובה גזה"כ הוא דלא תהני תשובה כי היכי שלא יבטלו ד' מיתות. אלא דאדרבה כן הסברא והדעת נותנת דלא תועיל תשובה לחוטא דהרי חכמה - שכל דקדושה - אמרה "חטאים תרדף רעה", והא דמהני תשובה בבי"ד של מעלה היא היא הגזירה, וכמ"ש "נפלאת היא בעינינו", וזה אינו שייך אלא "מצד הש"י", אבל היכא שהעונש מסור בידי בי"ד של מטה הם עונשים ע"פ טענת החכמה, דחטאים תרדף רעה4.

וכיו"ב כתב בספר המאיר לעולם ב"חלק הדרוש" (שבסוף ח"ב) דרוש ג' בתחילתו, ד"ה ונראה ליישב, וז"ל בא"ד: כבר הקשו כל המפרשים על תועלת התשובה האיך יש בכחה לעקור החטא למפרע, הרי שרצח או שנאף האם יש בידו לעקור את המעשה של החטא ממציאות וכו'. אמנם לדעתי באמת אין בכח התשובה לעקור החטא למפרע עד שיהי' פטור גם ע"פ הדין מעונש כמו שלא עשה החטא מעולם. רק עיקר כח התשובה להגביר עליו מידת הרחמים דהא א"א לענוש את החוטא כ"א כשיש להמעניש ידים להכות בהם, ואם אין לו ידים לא יוכל להענישו אעפ"י שהחוטא הוא מחוייב עפ"י דין בהעונש, וכמו כן אף אם יהי' לו ידים אם לא יהי' לו כעס לא יוכל להענישו, ומכש"כ אם בהיפוך יכמרו רחמיו על החוטא בודאי לא יוכל להענישו, אעפ"י שהחוטא מחוייב בהעונש עפ"י דין כי לא הטיב מעשיו, כמו כן במלכותא דרקיע המידה הוא כשהאדם מתחרט מאוד על מעשיו הרעים ומתודה ואומר חטאתי ולא אשוב עוד לכסלה והוא באמת מטיב מעשיו משם והלאה, אעפ"י שלא נפטר בכך עפ"י דין ממה שחטא קודם, מ"מ המידה היא שירחם עליו הקב"ה, והואיל ומרחם עליו שוב א"א להענישו, הואיל ואין כאן חרון אף. משל למה הדבר דומה לבן שחטא לאביו, ואביו כועס עליו ורוצה להכותו מכה רבה, וכשהבן מתחנן לפניו בתחנונים הוא מגביר רחמי האב עד שאין יכול להכותו מפאת רחמנות, אעפ"י שעדיין הוא מחוייב באותן הכאות, כי לא עקר בזה גוף החטא שחטא לאביו, כן הוא ממש סגולת התשובה להגביר עליו רחמי הקב"ה עד שכביכול אינו יכול לעונשו וכו', ובזה יתיישב מה שהקשה בנוגע ביהודה חאו"ח סי' ל"ה מדוע לא תועיל תשובה לפטור מעונשי בי"ד מיתה או מלקות, ולפי הנ"ל לק"מ, כי הנה ידוע שכל עונשי התורה כגון מחלל שבת וכיו"ב, אע"פ שעונשם מפורש בתורה סקילה או שארי מיתות, מ"מ א"א לדון אותם בזה העונש עד שידונו אותו בבי"ד, ולא סגי לנו במה שנכתב עונשו בתורה ולא נכתב העונש בתורה רק כדי שידעו הבי"ד במה לדונו וכו', וכן הוא ממש לענין עונש שמים כגון כרת או מיתה אעפ"י שעבר עבירה שחייב עלי' כרת ודינה מפורש בתורה, מ"מ אינו מת בקיצור ימים עד שידינוהו בבי"ד של מעלה באותה העונש, ולפ"ז כשהאדם עובר עבירה שהוא חייב עלי' כרת או שאר עונש שמים, אם עושה תשובה אעפ"י שעדיין הוא חייב באותו העונש, מ"מ הואיל והקב"ה נתמלא עליו רחמים בכח התשובה שעשה שוב א"א לו לדונו באותה העונש מפאת הרחמנות, וזה שייך בעונשי שמים שהקב"ה בעצמו צריך לדונו באותו הענוש מפאת הרחמנות, משא"כ בעונש שנמסר לבי"ד של מטה אף אם יעשה תשובה אינו כלום, דהא גם אחר התשובה הוא מחוייב עפ"י הדין באותו העונש, ואע"ג שעשה תשובה אינה מועילה רק שהקב"ה יתמלא עליו רחמים ולא יוכל לדונו, אבל בעונשי בי"ד שהקב"ה בעצמו אינו דן אותו כלל רק בי"ד של מטה דנים אותו אין זה עיכוב כלל מה שהגביר עליו רחמי הקב"ה בתשובתו, ולכן אינה מועילה התשובה לפטור מעונשי בי"ד של מטה, עכ"ל.

ד. אמנם לרבינו זי"ע דרך אחרת בכ"ז, וכמבואר בלקו"ש ח"א (שם) שהביא הטעם דאין בי"ד של מטה מוחלין ע"י תשובה משום דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכו' (ע"ש ע' 106) ושוב כתב (ע"ש ע' 111 ואילך ובהערות לשם) ד"הטעם הפנימי" דאין בי"ד של מטה מוחלין כשעשה תשובה, אינו בגלל שאין בי"ד של מטה יודעים אם באמת עשה תשובה, כי אם דבעצם אין תשובה מועלת להפקיע העונשים של בית דין, משום דהעונש בא לתקן פגם כזה שלא נמרק לגמרי ע"י התשובה, ע"ש. דאם באמת, ע"פ תורה, הי' אפשריות שבי"ד יענשו נקי וצדיק - כיון שאין להם אלא מה שעיניהם רואות - לא הי' הכתוב מוסר עונשים אלו לידי בי"ד של מטה, ע"ש בארוכה.

ועפ"ז הסביר רבינו מה שכתבו התוס' בסוגיא דדין ד' מיתות לא בטלו. דהנה איתא בגמרא (כתובות ל, א- ב. סוטא ח, ב. סנהדרין לז, ב) מיום שחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלו סנהדרין כו' דין ד' מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חי' דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי, ע"כ. והקשו התוס' (כתובות שם ריש ע"ב ד"ה דין) "דחזינן כמה עבריינים ועובדי עכו"ם שמתים על מטותם". ותירצו התוס', וז"ל: וי"ל דע"י תשובה הקב"ה מיקל ולפעמים מוחל לגמרי או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו, ע"כ.

והנה נראה פשוט דהא דלא הקשו התוס' מהא דחזינן חייבי כריתות ומיתה בידי שמים שמאריכים ימיהם, הוא משום דהא קיי"ל דחייבי כריתות כו' שעשו תשובה בי"ד של מעלה מוחלין להן, וא"כ לק"מ ממה שחייבי כריתות "מתים על מטותם", אלא דלפ"ז צ"ב מאי קא קשיא להו מחייבי מיתות בי"ד בזה"ז דהא דין ד' מיתות ה"ה בידי בי"ד של מעלה, ולגבי בי"ד של מעלה הלא קיי"ל דתשובה מועלת. ועוד צ"ב דמה תירצו התוס' שע"י תשובה הקב"ה רק "מיקל" בענין העונש, ורק "לפעמים" מוחל לגמרי, הלא קיי"ל דביום שובו מרשעו "כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו"?!

וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דהא דאין בי"ד של מעלה מוחלין העונש ע"י תשובה אין זה משום שא"א להם להתחשב עם מה שהלה עשה תשובה, אלא דבעצם אין תשובה מועלת לגבי עונשים אלו, וע"כ הקשו התוס' דא"כ גם משחרב ביהמ"ק ודין ד' מיתות מתבצע ע"י בי"ד של מעלה הי' הדין נותן דלא תהני תשובה כיון שדין ד' מיתות אינו אלא תמורת מיתות בי"ד של מטה, וא"כ צ"ב הא דחזינן חייבי מיתות בי"ד שמתים על מטותם. ולזה תירצו התוס' דהיכא שעונשי בי"ד של מטה מבוצעים ע"י בי"ד של מעלה, אף דלא הוה כעונשי בי"ד של מעלה שנמחלין תמיד ולגמרי מ"מ יתכן שהקב"ה יקל ע"י תשובה על החוטא ויענישנו בעונש קל ביותר, ועוד יתכן דלפעמים ימחול לו לגמרי ע"י תשובה (אם כי לא הי' מועיל התשובה - לא להקל עליו ולא שימחול לו - אם היו העונשים נתונים בידי בי"ד של מטה). עכת"ד רבינו בתוספת ביאור קצת)5.

ה. וכיהודה ועוד לקרא, נראה להביא (עוד) ראי' (מדברי התוס') לשיטת רבינו בזה, דתשובה לא מהני בעצם לעונשי בי"ד של מטה כמו דמהני לעונשי בי"ד של מעלה, דהנה בתוד"ה מיום (סנהדרין שם, ועד"ז בתוד"ה מכפרים - זבחים פח, ב) הקשו בהא דנקטינן "מיום שחרב ביהמ"ק", דהוה מצי למינקט ארבעים שנה קודם חורבן הבית, שכבר לא היו דנין דיני נפשות, ובתירוצם השני כתבו התוס', וז"ל: "וי"מ דנקט משחרב ביהמ"ק משום דבזמן ביהמ"ק בגדי כהונה היו מכפרין, מיהו ה"מ כשעשו תשובה", עכ"ל. ועד"ז כתבו בתוס' זבחים שם "דלהכי לא נקט מ' שנה קודם שחרב ביהמ"ק שגלתה סנהדרין דבההיא שעתא אפילו דין ד' מיתות לא הוה דבגדי כהונה מכפרין", ע"כ. וע"ש מה שהקשו ותירצו על הסבר זה. [ובזבחים שם לא הביאו התוס' מ"ש בסו"ד בסנהדרין דהא דבגדי כהונה מכפרים אינו אלא כשעשו תשובה אבל נ"ל פשוט דלא פליגי בזה התוס' בזבחים עם התוס' בסנהדרין].

וכוונתם נ"ל, דהא דאמרינן בגמרא מיום שחרב ביהמ"ק ולא מיום שגלתה סנהדרין וכיו"ב הוא משום דמילתא דפסיקא נקט, ומשחרב ביהמ"ק אף שבטלו ד' מיתות, כללא הוא דדין ד' מיתות לא בטלו משא"כ קודם שחרב ביהמ"ק אף שגלו סנהדרין ממקומם ולא דנו דיני נפשות, מ"מ לאו מילתא דפסיקא הוא דדין ד' מיתות לא בטלו, ומשום דהיכא דעשו תשובה "בגדי כהונה היו מכפרין" ולא נידונו בדין ד' מיתות.

ואם נכונים הדברים בפירוש כוונת התוס', הרי מבואר מדבריהם לכאורה, דלאחרי שחרב ביהמ"ק שוב לא בטלה דין ד' מיתות אפי' היכא דעשה תשובה, דאלתה"כ [אלא דהא דמיום שחרב ביהמ"ק דין ד' מיתות לא בטלו לא מיירי אלא היכא דלא עשה תשובה], הדרא קושיית התוס' לדוכתי' דאף בזמן שביהמ"ק הי' קיים דין ד' מיתות לא בטלו ומשום דבכה"ג (דלא עשה תשובה), אין הבגדי כהונה מכפרים. וא"כ מבואר דגם היכא דאין הבי"ד של מטה מענישים בד' מיתות אלא הבי"ד של מעלה מענישים, וה' יראה ללבב, [ולא שייך טעם החיד"א] ולא יביא הדבר לידי ביטול "עונשי התורה בכללן", שהרי כלפי שמים גליא מי עשה תשובה ומי לא עשה תשובה [ולא שייך טעם הנו"ב להא דאין תשובה מועלת בבי"ד של מטה], וכיון דדין ד' מיתות בידי שמים נינהו, והרי הקב"ה אמר "יעשה תשובה ויתכפר" והתשובה מועלת מצד הש"י, לא שייך גם הסבר המהר"ל והמאיר לעולם להא דאין בי"ד של מטה מוחלין העונש ע"י תשובה, וא"כ צ"ב למה לא יועיל תשובה לבטל דין ד' מיתות? אלא ע"כ ס"ל להתוס' כמ"ש רבינו זי"ע דעונשי בי"ד שלמטה לא ניתנו למחילה בעצם, ומשום דתשובה לא מהני בעצם למנוע הצורך במיתת בי"ד, וע"כ הוא דס"ל להתוס' דמיום שחרב ביהמ"ק לא בטלו דין ד' מיתות אפילו כשעשה תשובה, [זולת אם גברה מדת הרחמים, וכנ"ל], וכמשנ"ת*.