בלקו"ש שם הערה 26 "בכ"מ הל' ע"ז שם ה"ט, שלדעת הרמב"ם (הל' עדות פ"כ ה"ד) מגדף א"צ התראה, אבל בפירש"י (פרשתנו כד, טו): "בכרת כשאין התראה" הרי שגם מגדף צריך התראה", ועיי"ש ההמשך.

ובשוה"ג כותב "וי"ל יסודו, שהרי - ע"ד הפשט - כשאין התראה אין וודאות (גמורה) שהוא מזיד, ואיך יחייבו הכתוב מיתה (משא"כ בנוגע למגדף מסוים - דמדבר - דכלפי שמיא גליא ובאה הוראה מיוחדת עד"ז)".

ולהעיר דכ"כ מפורש בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים רי"א (ראיתיו מצויין בספר 'פרדס יוסף' פר' אמור) שמבאר דיני התראה, ובתו"ד כ' "ומגדף שהיה בימי משה לא תקשה כלל, דגלוי וידוע לפניו דמזיד הי' ולא שוגג, ואפי' היו מתרין בו היה מקבל התראה, ולפיכך צוה לסקול אותו, אבל הדבר המסור לב"ד שאין יודעים מה שבלב בני האדם אמרה תורה שלא יהרגוהו אלא בעדים והתראה". ולכאו' הוא ממש כדברי רבינו הנ"ל.

בלקו"ש ח"ה פר' ויגש א' מבאר הרבי בארוכה את ההיתר שהיה לשמעון להתחתן עם אחותו דינה, ויסוד ההיתר בנוי על זה ששפחה אין לה מציאות עצמית אלא ממונית, וממילא אין קשר משפחתי לה עם אמה, אביה, אחיה ואחיותיה (שעפי"ז מבאר את ההיתר שהיה ליעקב להנשא לבלהה וזלפה שהיו שתי אחיות). ומבאר, שדינה היתה כשפחה ע"י ששכם לקחה. ובדומה למה שמביא הרבי מהפסוק בפ' חוקת (כא, א) "וישב ממנו שבי" ומפרש רש"י "אינה אלא שפחה אחת", ומוכיח הרבי מזה שגם אם היתה בת חורין קודם, בכ"א ע"י שנשבית נהפכת לשפחה, וכך גם בדינה ע"י ששכם לקח אותה והוא היה נשיא הארץ, ע"י זה נהפכה היא לשפחה, וממילא אין בה דין אחות של שמעון, ולכן מותרת להנשא לו.

וצריך עיון: א) מנין ההוכחה, שאם מישהו גוזל אשה לא באופן של שלל מלחמה שהיא נהפכת לשפחתו, הרי בנדו"ד שכם היה חייב מיתה ע"ז, וכמו שמוכיח הרבי בשיחות שלפני"ז שב"נ גדרו עצמם מן העריות שכולל גם מקרה זה, ועד כדי כך שגם בני העיר היו חייבים מיתה ע"ז שלא מחו. שמכ"ז מובן שזה שגזל שכם את דינה, לא היה זה באופן שנהפכה לשפחתו, ע"פ דרכם של האומות דב"נ ואי"ז אפי' שלל מלחמה. וא"כ מנין המקור שדינה נהפכה עי"ז לשפחה עם כל ההשלכות ההלכתיות שבזה (אמנם, ישנו דין שגזלן שייך שיקנה את גזלתו, ורק ישלם דמיה, אבל זה בפשטות שייך כשנפעל שינוי בחפץ, משא"כ כאן).

ב) מקשה הרבי, שאולי עי"ז שדינה השתחררה היא חזרה למצבה המקורי שהיא בת חורין, וממילא אסורה לשמעון. ומבאר הרבי שמכיון שאחרי שהרגו את שכם לא רצתה דינה לצאת עד שיבטיח לה שמעון שישאנה, א"כ, מכיון שכל יציאתה היתה תלויה בתנאי זה, ממילא מובן, ששחרורה גרם ופעל שתשאר כנענית, ותוכל להיות מותרת להנשא לשמעון.

וצריך ביאור: (א) משמע שכל הדיון בין דינה לשמעון היה לאחר שהרגו את שכם אדוניה, וממילא לא היתה שום רשות שילטונית עליה, ומובן שאוטומטית נעשית היא בת חורין. א"כ על מה היה שייך שתתלה את התנאי שלה, הרי כבר אינה שפחה. וכמובא בגמ' קדושין כ"ב ע"ב במעשה דמר זוטרא שעשה תחבולה ע"מ שהעבד דהגר לא יצא חופשי ע"י מיתת אדוניו ושיהפך לעבדו, שמזה מובן שע"י מיתת האדון נעשה חופשי. (ב) ובכלל, הרי לאור כל המבואר בשיחה מובן ביתר ביאור המושג ההלכתי דשפחה אין לה מציאות עצמית כלל. א"כ מובן, שתנאים שייך שיעשה רק האדון שלה ולא השפחה עצמה.

בלקו"ש ח"כ פר' מקץ א', מביא הרבי על הפסוק (מא, נ,) "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" את דברי רש"י בגמ' מס' תענית (יא, א): "מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון". ושואל שם תוס', שהרי יוכבד נולדה בין החומות, ואותו עת רעב הי', ואיך אפשר לומר ש'לוי' עבר על איסור.

ומתרץ שם, שזה לא איסור ממש, אלא מידת חסידות, ולוי (ויצחק - שכתוב בו (תולדות כו, ח,) "וירא והנה יצחק מצחק" - "שראהו משמש מטתו" (רש"י שם) ואז הי' שנת רעב) לא נזהרו במידת חסידות זאת. והרבי מביא עוד כמה תירוצים. ומקשה על רש"י שהי' לו להבהיר הקושיא הזו.

בשיחה הב' לפרשת מקץ, מביא הרבי מדרש על הפסוק (מקץ מג, טז,) "וטבוח טבח והכן" שיוסף שמר את השבת קודם שניתנה. ואין הפירוש שרק הוא שמר לאפוקי שאר השבטים, שהרי חז"ל אומרים שהאבות קיימו כל מצוות התורה אע"פ שלא נצטוו, וכתוב באברהם (וירא יח, יט,), "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", וא"כ, בוודאי גם יעקב צווה את בניו, והם קיימו את כל התורה. וכמו"כ מביא הרבי עוד מדרש עה"פ (איוב מא, ג,) "מי הקדימני ואשלם", שמדבר ביוסף שהקדים ושמר את השבת עד שלא ניתנה. ומשמע שיש עילוי מיוחד ביוסף שדווקא אצלו כתוב ששמר את השבת, וצ"ל במה מתבטא העילוי אצל יוסף על שאר אחיו.

ולהעיר, שבדרשות החתם סופר לחנוכה עמוד ס"ה, מתרץ שתי הקושיות הנ"ל ע"ד הדרש ב'חדא מחתא'. וזהו תוכן דבריו, "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" וגו', אמרו שהוא ר"ת השב"ת, היינו שלא שימש מיטתו אלא בשבת.

ומביא מש"כ בתוס' בתענית יא, א הא דילפינן מהכא, דאסור לאדם לשמש מטתו בשנות רעבון, וא"כ איך נולדה יוכבד בין החומות. ומביא תי' התוס', ואומר, זה דוחק. אבל י"ל עפ"י משחז"ל במדב"ר פי"ד אות ב' שיוסף שמר את השבת כו', והקשו הא כל האבות שמרו כל התורה, ויש שתירצו שהאבות שמרו רק לחומרא ומדת חסידות, ונהגו בעצמן חומרות ב"נ וחומורת בנ"י (וראה בלקו"ש ח"ה עמ' 143 ואילך ע"ד הפשט, שהאבות הי' להם דין של בני נח: "ווארום דאס וואס די אבות האבן געהיט תרי"ג מצוות, איז בלויז געווען א חומרא וואס זיי אליין האבן אויף זיך מקבל געווען"). משא"כ ביוסף, הוא החליט מעצמו דין ישראל ושמר שבת (ונחשב אצלו כשמירת שבת ע"פ דין ישראל (וראה בשיחה הב' שם)), אע"ג דכתיב "יומם ולילה לא ישבותו".

והנה ידוע דלגבי הנודר להתענות בי"ט מחלק הש"ך (בשו"ע יו"ד סי' רט"ו ס"ק י"א) עפ"י דעת הגאונים, דבי"ט דאורייתא חל הנדר. וביו"ט דמגילת תענית ודרבנן, חמיר טפי ולא חל. והנה מצוות 'עונה' הוא מעונג שבת, וגבי לוי ששבת שלו הי' רק כעין מצוה דרבנן. (ומתאים לביאור הרבי בשיחה ב' שם סעי' ו', (שהחילוק בין השבטים ויוסף, הוא, האם זה הי' מצד הגברא או החפצא (ע"ד דאורייתא, ורבנן)) לא חל עליו מנהגי החסידות לפרוש בשנת רעבון משמוש בשבת. משא"כ יוסף, ששמר השבת מן התורה ממש חל עליו הנדר דפרישה בשנת הרעב ולא שימש. ומשו"ה רמז הכא בטרם תבוא שנת הרעב. אותיות השב"ת בר"ת.

כמובן שזהו רק ע"ד הדרש, אבל בפשוטו של מקרא, זה שלוי ויצחק שמשו מיטתן ויוסף לא, לא מתורץ, אלא ע"י ביאורו של הרבי.