עה"פ "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (אמור כג, מ), איתא בילקוט (יל"ש אמור רמז תרנד): "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג . . אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה, אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינו עושה לפיכך אין כתוב שם שמחה . . וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת . . מפני שהתבואה נכנסת בפנים, ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות - לפי שפירות האילן נידונין . . אבל בחג . . שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות".

כלומר, שבשבועות נכנסת רק התבואה בפנים - ולא פירות האילן, ולכן יש רק שמחה אחת; אולם בסוכות נמצאים בפנים גם התבואה וגם פירות האילן, ו"לפיכך כתב שלש שמחות".

ומבאר כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חכ"ט עמ' 233 הערה 42): "במתן תורה היה ענין דלימוד התורה שעיקרו במחשבה ודיבור, ולא מעשה המצוות. ויש לומר שזהו בהתאם לדברי המדרש, שבשבועות התבואה בפנים אבל לא פירות האילן, כי תבואה היא תורה והפירות מצות". והיינו, ש"תבואה" רומז לתורה, ולכן בשבועות נכנסת רק התבואה - לימוד התורה; ואילו "פירות" רומז למצוות, ולכן בסוכות נכנסים גם פירות האילן - כי אז יש גם ענין של מעשה המצוות (וראה עוד בפנים השיחה שם).

ב. והנה בביאור השייכות של "תבואה" לתורה ושל "פירות" למצוות, לכאורה כוונת כ"ק אדמו"ר היא על פי המראה מקומות שהביא קודם לכן בהשיחה, - הערות 39-37, ששם רואים מדברי חז"ל (סנהדרין מב, א ובתוד"ה 'ורב תבואות' שם; חגיגה יד, א) שהתורה מכונה "תבואה" ואילו מצוות נקראים "פירות" (סוטה מו, א).

אבל לכאורה זה עצמו דורש ביאור, מדוע באמת התורה נמשלת דוקא ל"תבואה" ואילו המצוות נמשלות דוקא ל"פירות"?

[ולהעיר שבדחז"ל הנ"ל לא משווים בין תורה ומצוות, שזה "תבואה" וזה "פירות" - אלא רק שבמקום אחד ממשילים את התורה לתבואה ובמקום שני ממשילים את הפירות למצוות, ולכאורה אין הכרח ללמוד שזהו בדווקא תורה ולא מצוות או מצוות ולא תורה.]

ובאמת שמצינו הפכו במק"א, והוא במאמר ד"ה 'ארבעה ראשי שנים' תשל"א (קונ' ט"ו בשבט תנש"א), שם מבואר ד"זה שישראל נקראים בשם תבואה הוא מצד העבודה שלהם בקיום המצוות, וזה שנקראים בשם אילן (עץ השדה) הוא ע"י עסק התורה" [ומוסיף שם, ש"ענין התורה המרומזת בחטים היא דרגת התורה כמו ששייכת למצוות, והתורה עצמה שלמעלה מענין המצוות . . מרומזת בפירות האילן". וכמו שמבאר שם, "דמעלת האילן לגבי תבואה היא, שתבואה (גם חטים) היא דבר המוכרח לקיומו של האדם, וענין האילן הוא שהוא מצמיח פירות, שאינם מוכרחים לקיומו של האדם אלא דברים של תענוג", ולכן לימוד התורה מצ"ע שייך דוקא לפירות, "ענין התענוג דתורה"].

ג. וי"ל הביאור בזה: א' ההבדלים הכלליים בין תבואה לפירות, הוא (בלשון סה"מ תשל"ב עמ' 114): "בנוגע לחטים ארז"ל אדם מביא חטים חטים כוסס, בתמי', וצ"ל יגיעה כדי שיהיו ראויים למאכל אדם, משא"כ פירות האילן בדרך כלל הם ראויים למאכל תיכף כשנגמרה צמיחתן כשהן חטים" [ומוסיף שם, ש"ענין החטים הוא כפי שהוא בעולמות בי"ע, ולכן גם לאחר הבירור עדיין צריך יגיעה וכו', משא"כ ענין הפירות רומז לבירור לעולם האצילות שאז אי"צ עבודה נוספת"].

ולפ"ז יובן בפשטות, שבתורה הרי התורה לא ניתנה פסוקה וברורה, וצ"ל יגיעה גדולה כדי להגיע למסקנת ההלכה וכו', ולכן דומה לתבואה שצריך יגיעה עד שתהיה ראויה למאכל אדם (וראה שיחת ש"פ אחו"ק תשל"א בפירוש המשנה "אם אין קמח אין תורה", עיי"ש); משא"כ המצוות שאין בהם שקו"ט וכו' אלא הם סיום הענין, שלאחר שכבר הגיע למסקנת הענין וכו' בא ומקיים את הענין בפועל ממש ללא צורך בעבודה נוספת, ה"ז דומה לפירות שהם מוכנים ועומדים.

וק"ל.

א. בשיחת יום ב דראש השנה ה'תשט"ו (תורת מנחם חי"ג עמ' 11): "ישנו כלל בגמרא: "בתר רישא גופא אזיל".

כלומר: כלל הוא בתורה, שכאשר מדובר אודות גוף, אין מודדים אותו ע"פ עצמו, אלא ע"פ הראש. גם כאשר הגוף מנותק מהראש, ועד ש"ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר" - הרי כיון שלפנ"ז הי' הגוף מחובר להראש, נמשכת השייכות ביניהם באופן תמידי ("עס איז פארפאלן") כך שאפילו כשעוסקים בענין הנוגע להגוף, הרי הוא נמדד לפי הראש. וכיון שענין זה הוא כלל בתורה - הרי זה כלל בכל מקום שהתורה מגעת אליו...".

ע"כ לשון השיחה הנוגע לעניננו.

ב. והנה בנוגע לעצם הכלל הנ"ל ד"בתר רישא גופא אזיל" ציינו המו"ל בהע' 3 לעירובין מא, א וסוטה מה, ב.

ולאחרי העיון במס' סוטה (שם) מוכח דמחלוקת היא לגבי מת מצוה דשם איתא: "נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר - מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש" וצ"ע מלשון השיחה דכלל הוא בגמרא דבתר רישא גופא אזיל ולכאורה הוי דבר השנוי במחלוקת (וכדמשמע מהמשך השיחה דבמת מצוה איירינן ד"אם בנוגע לענין בלתי רצוי (שבזה מדובר בגמרא שם) ישנו הכלל ד"בתר רישא גופא אזיל" - עאכו"כ במדה טובה").

ולכאורה יש לומר דהכוונה היא דכלל הוא בהלכה דמוליכין הגוף אצל הראש דהלכתא כר"ע מחברו (עי' ברמב"ם הל' רוצח ושמירת פ"ט ה"ט). אך מפשטות לשון השיחה לא משמע כן.

ואבקש מהקוראים להעיר בזה.