*) וראה סנהדרין (נו, ב) בתוד"ה אכל ומהרש"א שם בדעת רש"י. המערכת.

על הפסוק והיו לאותות (בראשית א, י"ד) מביא רש"י את הגמרא בסוכה (כט, א): "כשהמאורות לוקים סימן רע הוא לעולם שנאמר ומאותות השמים אל תחתו, בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכים לדאוג מן הפורענות" ושם בגמרא "בשביל ד' דברים חמה לוקה שלא הספידו אב"ד כהלכה וכו' ובשביל ד דברים לבנה לוקה" כו'.

ובלקו"ש חט"ו שיחה ב' לפ' בראשית מקשה כ"ק אדמו"ר דלכאורה הבקיאים בחכמת האסטרונומיה יכולים לצפות את הליקוי הבא שיהיה ביום זה וזה וכו' והדבר קבוע ובלתי משתנה בטבע על פי מהלך החמה והלבנה ואין הדבר קשור לאיזה מעשים טובים או לא טובים שעושים אנשים, (ובדיוק כמו ששקיעת והסתלקות החמה בלילה או אי ראיית הלבנה בתחילת החודש אינה כתוצאה משום מעשה רע אלא סדר שקבע הקב"ה בעולמו כך גם ליקוי חמה ולבנה) ומה הסימן רע ומהו כוונת הגמרא דבשביל ד דברים חמה לוקה כו'.

ומסביר כ"ק אדמו"ר (ע"פ דברי הערוך לנר על הסוגיא) שאין הכוונה שהמאורות לוקים כתוצאה מפעולת בני אדם וזהו סימן שעשו בני האדם רע וכו', אלא שכאשר המאורות לוקים זהו הזמן שבו שולט מזל רע בעולם וזהו הכוונה שהוא סימן רע, וגם בזמן זה אם לא הספידו אב"ד כהלכה הוא הזמן שבו מתעורר מידת הדין להעניש וכו' ולכן אם עושים רצונו של מקום אין לישראל מה לפחד מפני מידת הדין מפני שלא עשו מעשה רע כו' וממשיך עוד עיי"ש. ואכ"מ.

ויש לעיין איך פירוש זה מתיישב בפשטות לשון הגמרא "בשביל ד דברים חמה לוקה כו'" ולא כתב "בזמן שחמה לוקה נענשים על ד דברים" ומשמע שהחמה לוקה כתוצאה מד' דברים אלו, והדרא קושיא לדוכתה.

בגיליון תתקכד (עמ' 22) הביא הרב א.ז. מה שבלקו"ש ח"ט פר' ראה (שיחה ב) מאריך הרבי לבאר הא דחייבי מיתות ב"ד אם עשו תשובה, אין בי"ד של מטה מוחלין להם, דבנוב"י או"ח מהדו"ק סי' לה מבאר זאת כיון דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וא"א לדעת האם היא תשובה אמיתית. ובהשיחה מבאר דע"פ פנימיות הענינים הטעם הוא לא רק מצד הספק דאולי לא שב בכל לבו, אלא דעל חיובי מיתת בי"ד באמת אינו מועיל תשובה בשביל הכפרה, וצריך גם עונש בי"ד, עיי"ש.

והנה בהשיחה משמע דפשטות דברי הנוב"י מבוארים דהטעם דאין מוחלין להם הוא מצד הספק, דאין אנו יודעים מה בלבו (ועיי"ש בפנים בנוב"י דיש לפרש דבריו בכמה אנפין).

והקשה דלכאו' צע"ג מדברי הרמב"ם הל' ממרים פ"ה הל' יב: "מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים עוברי עבירות, אפי' נגמר דינם להריגה והם יוצאים ליהרג, אסור להכותם ולקללם, ואם קלל או חבל בהם פטור. ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהם אע"פ שהם יוצאין למות".

הרי יש כאן סתירה מיני' ובי': מצד אחד, אין סומכין על התשובה לגבי מיתת האב, ומצד שני הורגין את הבן על סמך שהאב עשה תשובה נכונה. וממה נפשך, אם האב נהרג מכיון שאין יודעים אם שב בתשובה נכונה, אמאי הורגין את הבן על הספק?

וכתב דע"כ צ"ל כמ"ש בהשיחה דהטעם דאין בי"ד מוחלין אם עשה תשובה, הוא מטעם דאינו מועיל.

ואולי אפשר לבאר הענין בהקדמת קושיא אחרת עד"ז, דהנה בשו"ע אה"ע (סי' לח סעי' לא) כתב המחבר: "(המקדש את אשה) ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק וכו'". וכתב הח"מ וב"ש, דמהני ההרהור אפילו בגזלן קודם שהחזיר הגזילה, ונאמן.

ולכאורה, גם כאן יש סתירה מיני' ובי', מצד אחד אין תשובתו מועלת, דבעי החזרת הגזילה ועדיין לא החזיר. אמנם, מצד שני מועיל תשובתו ונאמן לגבי הקידושין?

ואולי יש לומר, דהנה באגרת התשובה (צא, א) כותב רבינו הזקן "והנה מצות תשובה היא עזיבת החטא בלבד (כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ ססי' לד לענין עדות)".

וע"ז מעיר הרבי (עיין בביאורים לאגה"ת ב'שיעורים בס' התניא' [בלשון קודש] עמ' 1128) דמה שמדייק רבינו הזקן ומציין לחושן משפט ססי' לד, כי בסוף אותו סימן לא נזכר כלל שום ענין של תיקון העבר, אלא רק קבלה מכאן ולהבא. ומזה מובן שע"י עזיבת החטא בלבד הוא מפסיק להיות רשע, וזהו עצם ענין התשובה.

אמנם בהמשך הפרק מבאר רבינו הזקן שישנו עוד ענין של תשובה והוא הוידוי והחרטה על העבר. ומבאר הרבי דאף שהם חלק ומוסיפים שלימות בתשובה, אעפ"כ אינם עצם ענין התשובה, כי עצם ענין התשובה הוא "עזיבת החטא בלבד". וזה שולל רבינו הזקן (עיי"ש עמ' 1141) בהמילים "עזיבת החטא בלבד", כלומר, שעזיבת החטא הוא עצם ענין התשובה, משא"כ וידוי וחרטה.

ושם בשיחה מבאר הרבי (אות ב) שישנם ב' ענינים, א. וידוי (וכן שיעשה תשובה בימי בחרותו כו') שהם חלק מהתשובה (כנ"ל), ב. השבת הגזילה וריצוי חבירו, שבלעדם "אינו נמחל לו" (רמב"ם הל' תשובה פ"ב), ואעפ"כ, אין השבת הגזילה פרט במצות תשובה עצמה, אלא הם חלק מהמחילה.

והיוצא מזה הוא, דבתשובה ישנן ב' ענינים כלליים, א. שהאדם מפסיק להיות רשע וחוזר להיות צדיק, וזה בעצם ע"י עזיבת החטא, ובשלימות ע"י וידוי וחרטה. ב. ישנה "הכפרה" (מחילה) שתשובתו מועילה, וזה ע"י השבת הגזילה (בעבירות שבין אדם לחבירו), או כרת ומיתת ב"ד (בעבירות שבין אדם למקום).

אולם, כד דייקת שפיר, הנה הן לגבי שהאדם מפסיק מלהיות רשע, והן לגבי הכפרה, שניהם מסתעפים מ"ספק" תשובה דהאדם (וכנ"ל דאין יודעים מה בלבו של חבירו).

ואולי זה החילוק בין תשובה (בספק) לגבי האדם (מפסיק להיות רשע), ובין הכפרה (השבת הגזילה וכדו'). דלגבי האדם, הגם שתשובתו בספק, אעפ"כ מוציאה את האדם מגדר "רשע". אבל לגבי כפרתו, אין תשובה בספק מועילה כלום לכפר, רק תשובה ודאית שיש עמה מעשה (השבת הגזילה וכדו').

ולכאורה זהו דברי הגמ', דהנה איתא ביבמות (כב, ב) דבן ממזר שהכה את אביו חייב. ומקשה הגמ' "אמאי, קרי כאן "נשיא בעמך לא תאור" בעושה מעשה עמך (והאי אביו לא עושה מעשה עמך הוא שהרי בא על הערוה והוליד ממנה ממזר. רש"י)? כדאמר רב פנחס משמי' דרב פפא בעושה תשובה, הכא נמי כשעשה תשובה. והאי בר תשובה הוא, והתנן שמעון בן מנסיא אומר איזה מעוות אל יוכל לתקן, זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ממזר? השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא", ע"כ. הרי מהגמ' מובן, דאף שלגבי הכפרה אין תשובתו מועילה כלום (דנשאר "מעוות שלא יוכל לתקן), מ"מ די לו ספק תשובתו להוציאו מגדר רשע ("עושה מעשה עמך"), ולכן הממזר שמכה את אביו ועשה תשובה (אפילו מספק) חייב.

ולפ"ז מובן, דבמי שמקדש את האשה ע"מ שהוא צדיק, אף שיש לו הגזילה בידו, מ"מ לגבי הכפרה (השבת הגזילה) אין תשובתו מועילה כלום, דצריך להשיב את הגזילה, וקודם שמחזיר את הגזילה, נשאר הספק אם חזר בתשובה או לא. אמנם לגבי האדם אמרינן שתשובתו מועלת להוציא אותו מגדר "רשע" (כי עשה מעשה עמך), הגם שנשאר הספק אם חזר בתשובה או לא (שלכן מקודשת מספק).

וכן יש לומר גבי הבן, דאם האב עשה תשובה, הגם שאין סומכין עליו לגבי כפרתו ונהרג - דנשארים הב"ד בספק אם עשה תשובה נכונה או לא - מ"מ לגבי האב עצמו, אינו נשאר בתור "רשע" כי עשה תשובה, אף שהיא מספק. ולכן, מצד הבן שקלל או הכה את אביו אחר שעשה תשובה, היות שהאב הוציא את עצמו מגדר "רשע" (אף שהוא ספק), הבן חייב ונהרג עליו.

וכן מה שמדובר בנודע ביהודה והשיחה, אינו אודות זה - שע"י תשובתו (מספק) מפסיק להיותו רשע (עושה מעשה עמך) - אלא אודות הכפרה (מה שב"ד מענישים). ולכן אין תשובתו (מספק) מועילה כלום, אי מצד הספק (דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות), אי מצד זה שבאמת אין כפרתו מועילה כלום (כמבואר בהשיחה).