E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ נח - תשס"ז
גאולה ומשיח
בדעת הרמב"ם דלע"ל יתייחסו ישראלע"י מלך המשיח
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

שקו"ט בגמ' קידושין דלכאורה מוכח שיהי' ע"י אליהו?

כתב הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב ה"ג) וז"ל: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל, הרי הוא אומר ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים, הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס, ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה". עכ"ל.

ובקובץ 'ישועות עוזו' (תשנ"ו ע' 74-81) הקשה ע"ז הגאון מוה"ר זלמן נחמי' גולדברג שליט"א דלמה תלה הרמב"ם הטהרה והיחוס במלך המשיח, הלא איתא בקידושין (עא, א): "אמר ר' יצחק: משפחה שנטמעה - נטמעה. אמר אביי, אף אנן נמי תנינא (עדיות פ"ח מ"ז): "משפחת בית הצריפה היתה בעבר הירדן וריחקה בן ציון בזרוע, עוד אחרת היתה וקירבה בן ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב" [ומדייק הגמ'] "כגון אלו דידעין, אבל משפחה שנטמעה - נטמעה". עיי"ש, הרי מוכח מכאן שזהו פעולתו של אליהו הנביא ולא של מלך המשיח?

ותירץ שהרמב"ם לשיטתו בה"ב שם שכתב וז"ל: "יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו', ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו וכו'". עכ"ל, היינו דדעה הראשונה ס"ל שאליהו יבוא אחר ביאת המשיח, ודעה השני' ס"ל שיבוא לפני משיח, וא"כ לפי דעה הראשונה הרי צריך לומר שמשיח הוא הוא שיטהר את ישראל, כיון דאליהו לא יבוא עדיין, ולכן כתב הרמב"ם שמשיח הוא הוא שיטהר את ישראל דקאי לפי דעה זו, אבל הגמ' קאי לפי דעה הב'.

וזהו כמו שכתב הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ד הי"א) שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותן הרי אלו סמוכין ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך אחרים, עיי"ש. ובפיהמ"ש ריש סנהדרין משנה ג' כתב הוכחה לזה וז"ל (בפיהמ"ש קאפח): "לפי שאם לא תאמר כן לא תהא אפשרית מציאות בי"ד הגדול לעולם, לפי שצריך שיהי' כל אחד מהם סמוך, והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באומרו ואשיבה שופטיך כבראשונה, ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם ואע"פ שאינם סמוכים, זה מוכחש לפי שכבר ביארנו בהקדמת ספרינו זה שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע [וכיון דהוא עצמו אינו סמוך איך יסמוך אחרים], [ועוד] שאני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח וזה יהי' מסימניו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה ואח"כ יקרא לך עיר הצדק", עכ"ל, וכבר הקשו עליו[1] דאיזה הוכחה היא זו, הרי אליהו הנביא יהי' אז והוא סמוך וקיים בגוף ונפש ויכול לסמוך לכל דיני ישראל. (וראה בענין זה בס' ימות המשיח בהלכה סי' ב').

ותירץ בתומים (סי' א' ס"ק ב') שהרמב"ם לשיטתו קאי שכתב בסוף הל' מלכים שאין דבר ברור שאליהו יבוא קודם משיח, ולכן נתקשה מאין יבוא בי"ד קודם ביאת הגואל ולכן חידש דין הנ"ל, וא"כ עד"ז יש לתרץ הכא דהגמ' קידושין קאי לפי הדעה שאליהו יבוא לפני משיח, ואליהו יהי' המטהר, אבל הרמב"ם קאי לדעה הא' ולכן ס"ל שיהי' ע"י משיח, עכ"ד.

שקו"ט בהנ"ל

אבל לא נראה לתרץ כן, כי לפי"ז קשה דכשם שהביא הרמב"ם בה"ב ב' הדעות בביאת אליהו אם יבוא לפני משיח או אח"כ, הי' לו להביא גם בה"ג ב' הדעות, כיון דלפי דעה השני' יוצא שאליהו הוא הוא שיטהר את ישראל, וממה שכתב בה"ג בפשיטות שזה יעשה מלך המשיח משמע שאין שום ספק בזה, ושכן הוא גם לפי דעה השני'?

ואינו דומה למה שתירץ התומים לענין סמיכה כנ"ל, דשם אפ"ל דכיון שכתב הרמב"ם שישנם דסב"ל דמשיח יבוא לפני אליהו, ולדידהו יוקשה א"כ מי יהי' הסומך, ועכצ"ל דסבירא להו כמ"ש הרמב"ם שזה יכול להיות ע"י כל חכמי ישראל, כיון דאליהו לא יבוא עדיין, לכן נקט הרמב"ם כן להלכה לכו"ע, כיון שאין שום טעם לומר דדעה השני' חולקת בזה ואפושי מחלוקת לא מפשינן[2] אבל הכא דאיירי בסיפור דברים, הרי להנ"ל הי' לו להרמב"ם לומר דאפשר גם שיטהרו ע"י אליהו?

ועוד דלפי ביאורו של הרבי בס' שערי גאולה (סי' י"א) ובס' הדרנים על הרמב"ם וש"ס (הדרן ה') דב' הדעות לא פליגי במציאות, מתי הוא בא, דלכו"ע יבוא אליהו משך זמן לפני ביאת המשיח, אלא דפליגי בפירוש הכתוב ד"הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו' והשיב לב אבות על בנים וגו'" - מה הם הענינים שנכללים בביאת אליהו כחלק ושלב דהגאולה, דדעה הא' סב"ל דפעולותיו שפועל לפני ביאת המשיח לשום שלום בעולם וכו' הם חלק מהגאולה, ודעה הב' סב"ל שהם פעולות בפ"ע שאינם שייכים להגאולה, והם ע"ד פעולותיו שמצינו שפעל בזמן תנ"ך, כגון נבואתו לאחאב, המאורע עם נביאי הבעל בהר הכרמל וכו', וביאתו בתור חלק ושלב בהגאולה מתחיל בזה שמיד לפני ביאת המשיח יבשר ביאתו עיי"ש, נמצא דלכו"ע בא אליהו משך זמן לפני ביאת המשיח עיי"ש[3], נמצא דלכו"ע אפ"ל שאליהו יהי' המטהר, א"כ למה כתב הרמב"ם שזה יעשה מלך המשיח ולא אליהו וכדקאמר בגמ' קידושין?

י"ל דלא קשה מהגמ' קידושין כלל

אבל באמת י"ל דמגמ' זו ליכא קושיא כלל, שהרי במסכת עדיות שם איתא: "אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע, כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, רבי יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק, רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת, וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר (מלאכי ג') הנני שולח לכם את אליה הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

וביאר הרמב"ם בפיהמ"ש שם וז"ל: "לא נשמע ממשה לשון זה, אלא נשמע ממנו הענין, לפי שמשה הודיע ביאת המשיח, מפורש בתורה אם יהיה נדחך בקצה השמים, ושב ה' אלהיך. ומל ה' אלהיך, וזולת אלה. וכן הודיעם בשם ה' במה שיקדם לפניו וגורמיו, ושיבא לפניו איש יכשיר לפניו את העולם והוא אליהו, והודיעם שאותו האיש לא יוסיף ולא יגרע בתורה אלא יסלק את מעשה העוול בלבד, ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה. אבל היתה המחלוקת במהות העוול שיסלק מה הוא, אמר רבן יוחנן בן זכאי כי העוול שיסלק הוא הרחקת אדם פסול ביחוסו שנעשה כשר בזרוע, וקירוב אדם כשר שהורחק מקהל כהונה או קהל ישראל בזרוע..ור' יהודה אומר כי אין עוול אלא בהרחקת הכשר בלבד. וחכמים אומרין אין עוול ביוחסין כל הנקרא בשמי וכו', הכל מתיחסין אל האמת, והתורה היא אב לכל, אבל העוול הוא השנאה שיש בין בני אדם, לפי שהיא שנאת חנם והוא עושה לו עוול בשנאתו אותו, והוא אמרם לעשות שלום בעולם". עכ"ל.

נמצא מזה דלפי דעת חכמים שפסק הרמב"ם כמותם (בהל' ב') מבואר בהדיא שאין ענין היחוס שייך לאליהו הנביא כלל, כיון דאין עוול ביוחסין, ובא רק לעשות שלום בעולם, [ואפילו לפי הת"ק ענינו רק לסלק החמסים דזהו רק באלו שנתקרבו או שנתרחקו בזרוע דוקא] ולכן שפיר נקט הרמב"ם שמשיח הוא הוא שיטהר את ישראל וכו', כיון שאין זה משליחותו של אליהו.

אבל הגמ' דקידושין הלא הביא שם [וקאי ב]דעת רבי יוחנן בן זכאי, דסב"ל ד"כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר'" דהיינו כהמשפחה דאיירי שם, שהיתה ידועה לכל שהן פסולין אלא שנתקרבו בזרוע, רק אותם ירחק אליהו, (וכדפירש הרע"ב שם) אבל משפחות אלו הפסולין שאינן ידועין אף שנתקרבו בזרוע לא כיון שנטמעה נטמעה, א"כ שפיר מוכח מכאן ההלכה דמשפחה שנטמעה נטמעה, דאי לא נימא כן, אלא הן פסולין, הלא כיון שנתקרבו בזרוע, הרי גם בהם יש משום סילוק החמסים[4], וא"כ שפיר הוכיח הגמ' מזה בכל מקום דמשפחה שנטמעה נטמעה, והרמב"ם באמת פסק כן בה"ג דמשפחה שנטמעה נטמעה, אלא דסב"ל דענין היחוס בכלל אינו מפעולותיו של אליהו אלא של משיח והא דקאמר (קידושין שם עא, א) רבי חמא בר חנינא: "כשהקדוש ברוך הוא מטהר שבטים, שבטו של לוי מטהר תחילה, שנא': (מלאכי ג) וישב מצרף ומטהר כסף וטיהר את בני לוי וזיקק אותם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" הרי זה קאי על מלך המשיח.

ועי' גם בס' עבודה תמה (שער ד' ד"ה והנה דברי הרמב"ם) שהקשה על הרמב"ם ג"כ מגמ' הנ"ל וז"ל: "דלדברי הרמב"ם מה ראי' מייתי אביי ממתניתין דמשפחה שנטמעה נטמעה ממה דקתני דדוקא כגון אלה דידעינן אליהו בא לטמא, אבל לא משפחות הנטמעות שאינן ידועות, דהא לדברי הרמב"ם אין זה משליחות אליהו כלל ליחס המשפחות, ושפיר קאמר דדוקא כגון אלו שנתקרבו או נתרחקו בזרוע שנעשה להם חמס אליהו בא להסיר החמס שנעשה להם, אבל המשפחות המטומעות שלא בזרוע לא יתעסק אליהו בהם לא לפסלם ולא להכשירם שאין זה מענין שליחותו עד שיבוא מלך המשיח ליחס את ישראל, ואז אפשר גם המשפחות המטומעות יגלה פסולם ויבדילם מן הקהל. עכ"ל.

ולהנ"ל ניחא דכוונת הגמ' למשפחות אלו שנטמעו אף שנתקרבו בזרוע דמ"מ לא ירחקם אליהו, ומוכח מזה דמשפחה שנטמעה נטמעה.

עוד שקו"ט בהרמב"ם מקידושין עב, ב.

אלא דאח"כ הקשה העבודה תמה גם מדף עב, ב שם, דאיתא שם: "ת"ר ממזרי ונתיני - טהורים לעתיד לבא, דברי ר' יוסי, ר' מאיר אומר: אין טהורים..אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי. אמר רב יוסף: אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, הוה אתי אליהו, מפיק מינן צוורני צוורני קולרין". [פירש"י צוורני צוורני - "חבורות חבורות וכו'", היינו דאילו לא היינו פוסקים כר' יוסי דעתידין ממזרים ליטהר הי' אליהו הנביא בא ומוציא חבורות חבורות של ממזרים שנטמעו בין ישראל], וכאן בפשטות הרי לא איירי אודות אלו שנתקרבו בזרוע אלא בפסולין בכלל, וא"כ מה שייך כאן אליהו? הלא לדעת הרמב"ם כו"ע מודי דכיון שאין בזה משום סילוק חמסים ואין זה מפעולת אליהו?

ואפ"ל בזה (ע"ד שכתב אח"כ בעבודה תמה) דהנה בהך פלוגתא דר' יוסי ור' מאיר אם ממזרים טהורים לע"ל, סב"ל להרבה ראשונים[5] דאיירי במשפחה שנטמעה - שהם סוברים שבממזרים ידועים ינהג איסור בימות המשיח לדברי הכל, כשם שנוהג בהם עתה דמצות לא יבוא ממזר וגו' לא ישתנה - והיתר משפחה שנטמעה אינו אלא לדעת ר' יוסי, ואף על פי שדברי ר' יוסי אמורים לעתיד לבא, אין בין העולם הזה לימות המשיח לענין מצוות כלום, וכשם שאליהו לא יגלה את המשפחות שנטמעו אף על פי שיהיו גלויות לפניו[6], אף אנו אין עלינו לגלותן, ואין אנו רשאים בכך, וכדביאר הר"ן שם שכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב "שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה" היינו שכן הוא גם הדין עכשיו עיי"ש[7], ולפי"ז י"ל דרב יוסף סב"ל דאליהו יבוא לפני ביאת משיח וכהסוגיא דעירובין מג, ב, ולכן אמר דאם לא קיי"ל כר' יוסי אלא כר"מ דגם משפחה שנטמעה פסול, א"כ מיד כשיבוא אליהו - שרק הוא ידע מי הן משפחות הנטמעות - הרי יהי' הוא צריך להודיע מי הן, בכדי שיפרשו מהן ולא יבואו לידי איסור, ואף שאין זה שליחותו לפני ביאת משיח כנ"ל, כי שליחותו הוא רק לסלק החמסים בלבד, מ"מ כיון שיודע מי הן הפסולין, הרי הוא חייב להודיע להסר מכשול, וזהו מה דקאמר רב יוסף דאם אין הלכה כר' יוסי ודאי הי' אליהו מפיק מינן צוורני צוורני קולרין, אבל כל הענין דיוחסין כל ישראל לשבטיהם וכו' אין זה פעולת אליהו אלא מלך המשיח וכדביאר הרמב"ם בפיהמ"ש.

ולפי פירוש הרבי הנ"ל דלכל הדעות יבוא אליהו הנביא לפני משיח, אלא דפליגי איזה פעולה הוא חלק ושלב של הגאולה, א"ש יותר דרב יוסף קאי לפי כו"ע.

ובההדרן שם (סעי' ה') חידש פירוש נפלא בפלוגתא הנ"ל בהמשנה דבאמת לא פליגי במציאות, וכו"ע סב"ל שלפועל אליהו יקרב המרוחקין בזרוע וירחק המקורבין בזרוע, אלא דפליגי אם ענין זה הוא בכלל ד"יסלק ויסיר החמסים" שקבלה בידינו ממשה רבינו אודות ביאת אליהו בקשר למשה, או שהפעולה דקירוב וריחוק הו"ע בפ"ע, ואינה שייכת לסלוק החמסים בביאת אליהו בחלק ושלב דגאולה עיי"ש.

דלפי"ז נמצא דההוכחה של הגמ' בדף עא, א, דמשפחה שנטמעה נטמעה, הוא גם מדעת חכמים עצמם, כיון דגם הם סב"ל שזה יעשה אליהו לרחק פסולים הידועים שנתקרבו בזרוע וכו', [אלא שזה לא יהי' זה בתור חלק ושלב להגאולה רק הו"ע בפ"ע], אמנם גם לפי פירוש זה מובן דזה איירי רק אודות אלו שנתקרבו או נתרחקו בזרוע, אבל הענין דלייחס את ישראל וכו', לכו"ע ה"ז פעולתו של מלך המשיח.

וראה בס' 'בארות נתן' ע' קכט שהביא בשם הגרי"מ פיינשטיין ז"ל, דע"פ מ"ש הגרי"ז דבדיקת יוחסין הנעשה ע"י בי"ד הוא מצד שמייצגים את כל ישראל ואינו מצד חלות דין בי"ד - מובן ג"כ למה תלוי היחוס במלך המשיח דוקא, כיון שהוא הוא המייצג כל ישראל עיי"ש, וראה חי' הגרי"ז רמב"ם הל' סנהדרין פ"ה ה"א והערות וביאורים גליון ריח עמ' ל' ואילך. ואכמ"ל.

ולפי פירוש הרבי יוצא דלע"ל אליהו הנביא ירחק המקורבין בזרוע ויקרב המרוחקין בזרוע, [אלא שזה לא יהי' בתור חלק מהגאולה] אבל הענין דלטהר בני לוי ולייחס כל ישראל להודיע מאיזה שבט הוא, יהי' זה פעולתו של מלך המשיח ברוה"ק שתנוח עליו וכמ"ש הרמב"ם.


נטילת) לולב לע"ל בשבת לדעת הרמב"ם [גליון]

הרב שמואל זאיאנץ

ר"מ בישיבת תות"ל מאריסטאון

הנה בגליון הקודם (עמ' 6) דן הרה"ג הרב אי"ב שי' גערליצקי בשיטת רבינו האם הגזירה "שמא יעבירנו" והאיסורים לתקוע שופר וליטול הלולב כשחל יו"ט בשבת, יתבטל מיד בביאת המשיח. וכן דן הרה"ת הנעלה ר' י"י שי' קופערמאן בשנים הקודמות (תשס"א) באריכות בעניין זה וכו'.

הנה נעיר קצת בזה בקצרה (לפי ערך) בכמה נקודות (שבאמת כמה מהם כבר הוזכרו בעבר על ידי ר' י"י קופערמאן שי' ואולי כדאי עוד הפעם לרכז נקודות אלו) והסליחה עמהם ועם הקוראים, אם אנו חוזרים או לא שמנו לב כדרוש לדברים שנתבארו לפנ"ז: והנה נקדים במה שדנו בזה שלכאורה יש להעיר מדברי הרמב"ם (הל' ממרים פ"ב ה"ב-ג): "בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין..במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל [ישראל] אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים". עכ"ל. ובמילא יש לעיין האם גם תקנה זו שגזרו שלא לתקוע שופר ביום א' בשבת נכלל בזה שהוא משום סייג לתורה ולא יוכל להתבטל לעולם או שהוא בגדר "גזרו גזירה" שיכול ב"ד הגדול מקודמו לבטלו.

הנה הרב א.י.ב.ג. העלה כמה סברות לחלק בין נידון השופר ו"סייג": א. עפ"י מ"ש כ"ק אדמו"ר בהא דאין תוקעין ביו"ט של ר"ה שח"ל בשבת גזירה שמא יעבירנו, דמרבינו הזקן (שו"ע או"ח סי' תקפח ס"ד) מוכח דהא דאין תוקעין הוא משום עובדין דחול, והא דלא התירו שבות קל זה הוא משום גזרה שמא יעבירנו. וא"כ כיון דבתק"ש דמשום סייג בלבד לא היו גוזרים זה, והסייג פעל רק שלא לבטל האיסור שבות שבתק"ש, הנה בכג"ד י"ל דשפיר יכול בי"ד אחר הגדול ממנו לבטלו לע"ל, שיהיו תוקעין ביום ראשון אפילו אם חל בשבת.

ואולי י"ל סברא להיפך: דדברי רבינו דגזירות יתבטלו לע"ל הוא משום "כי אז יתבטלו כל הענינים דגזירות" (ל' רבינו במאמר ד"ה יום טוב של ר"ה תשמ"ג), וא"כ ניתן להיאמר שזה שייך רק ב"גזירות" אבל באיסורים הקשורים ל"עובדין דחול" אפשר דאדרבא, דיישארו איסורים הללו ששייכים לעצם קדושת היום.

ב. הרב הנ"ל הוסיף לחלק (מיוסד על דברי אחרונים): דיש לבאר החילוק בין גדר "סייג" ו"גזירה", דסייג הוא כמו איסור שניות דגזרי בכדי שלא יקילו בערוה גופא ותתבטל אותו איסור כולו, וכן בבשר עוף בחלב דעי"ז יתבטל כל האיסור כולה גם בבשר בהמה, וע"ד המבואר בברכות (ד, ב), בהא דאמרו חכמים בק"ש של לילה שהיא עד חצות, משום ד"חכמים עשו סייג לדבריהם..וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה", הרי דסייג הוא שלא יבוא לבטל מצות ק"ש לגמרי, משא"כ הך שכתב הרמב"ם בה"ב דבגזירה יכולים לבטל, כוונתו הוא כמו סדין בציצית דגזרו אטו כסות לילה, דעי"ז יעבור על איסור כלאים, אבל לא שיתבטל עי"ז גוף המצוה, ונמצא לפי"ז דהכא בהגזירה דשמא יעבירנו, הרי אין זה משום שיעקר מצות שופר עצמו, אלא שלא יבוא לעבור על איסור שבת, וא"כ הרי זה נכלל בדינא דהל' ב', דבי"ד הגדול שפיר יוכל לבטלו.

ולכאורה צ"ע: למה נאמר שאם יקילו באותה איסור "שיתבטל אותה מצוה לגמרי" הרי החשש הוא דילמא יעבור אדם פרטי פעם אחת (או כמה אנשים), ומהיכי תיתי שהכוונה שכולם לא יקיימו המצוה, ואם הכוונה שתתבטל מצוה זו לגמרי בעניין זה (שלא יקרא ק"ש) למה לא נחשוש שיעבור עבירה גמורה בעניין זה, ואם עיקר הכוונה משום שהאיסור הוא בדבר אחד (תקיעת שופר) משום חשש שיעבור בדבר אחר (איסור הוצאה) לכאורה צ"ב, שהרי עיקר תוקף של הגזירה הוא מה שגזרו למנוע איסור תורה א"כ מה הנפק"מ באם האיסור הוא באותו הדבר או בדבר אחר? (ולהעיר שמהי"ח גזירות (עליהם אמרו בגמ' ע"ז שאפי' אליהו אינו יכול לבטל) הרי ברישא גזרו על הידים הנוגעות בספר תורה ערום לפסול התרומה בשביל שלא יאחוז הספר תורה ערום (שבת יד, ב)).

ולכאורה היה נראה כוונת החילוק בגדר "סייג" ו"גזירה" סתם: איסור משום "סייג" הכוונה שלא לבוא לעבור איסור אחר, ואיסור של גזירה שאסרו חכמים הוא משום "שדומה" לאיסור התורה (ע"ד המבואר ברמב"ם פכ"א מהל' שבת). וצ"ע בזה.

ג. עוד ביאר הרב הנ"ל: ע"פ דברי החת"ס. בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' יג (ד"ה 'וממילא') דגם בגזירה הנעשה "למיגדר מילתא", אם בטל טעם הגזירה מודה הרמב"ם שיכול בי"ד הגדול לבטל הגזירה. וכן הביא מעוד אחרונים עד"ז. דלפי זה יוצא בנוגע לעת"ל די"ל דאם יתבטל טעם הגזירה דשמא יעבירנו, שפיר יוכלו בי"ד גדול הימנו לבטלו. ולכאורה כנלע"ד כוונת רבינו, שהדגיש "שיתבטלו כל הענינים דגזירות..." דאולי הכוונה בזה (שלא רק שיתבטלו הגזירות פרטיות, אלא) שכל העניין של הגזירות, שבאים כדי להיות "סייג" אינו שייך, ובמילא בטלו כל הגזירות. ואפשר שמצד אחד, הוא יותר "מבטל הטעם": ששם שייך "ענין" דגזירות בכללות (למנוע שהאדם לא יבא לאיסור) אלא שגזירה פרטית זו בטלה טעמה, משא"כ לע"ל: יתבטלו "כל הענינים" של גזירות, שהגברא מושלל מלהיכשל בעבירות.

אבל לכאורה ילה"ב בזה: שהרי מקור הרמב"ם בההלכה שאין בי"ד יכול לבטל איסור הנעשה לסייג הוא מגמ' ע"ז ל"ו וכמו שכתב הכס"מ שם "נ"ל שלמד כן רבינו מדאמרינן בע"ז פרק אין מעמידין (דף ל"ו) בכל ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ומשמע לרבינו דה"פ בכל תקנות ב"ד יכול ב"ד אחר לבטל דבריו חוץ מי"ח דבר וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה...". ולכאורה פשטות הכוונה "שאם יבא אליהו ובית דינו" קאי אלאחרי ביאת המשיח ואעפ"כ "אין שומעין לו", שנראה מזה שגם לאחרי ביאת אליהו ובית דינו לא יתבטלו הסייגים. (והרי אנו נוקטים עכשיו כהכס"מ שאין לחלק בין הי"ח גזירות ושאר גזירות שמשום סייג, ולכן אין לומר שכוונת הרמב"ם הוא כהירושלמי שבגזירות הללו "מסרו נפשיהם").

ואולי יש לפרש שהכוונה בגמ' שם אינה לאליהו הנביא שבא בזמן הגאולה אלא הכוונה בזה ע"ד דברי המגדל עוז שם "...הא דנקט אפי' אליהו ובית דינו לישנא דברירא וגזימא הוא דקאמר לפי שאין גדול מהן..ולא רצה להזכיר אליהו ובית דינו בפירוש משום דקיי"ל פ' עשרה יוחסין שאין אליהו בא לטמא ולטהר כו' ועוד כי לפי מעלתו לא יצויר בישיבתו לעשות דבר שאי אפשר לעשותו ולומר אותו ואמרו ז"ל בלשון כולל". והרי הרמב"ם לא הזכיר בהלכה שלו הדגשה זו של "יבוא אליהו ובית דינו" ואפשר שדברי הגמ' הנ"ל אינו מדבר אודות זמן שלאחרי ביאת המשיח.

וא"כ נוכל לפרש שאין מגמ' הנ"ל הערה נגד האפשריות שיתבטלו הגזירות לע"ל: כיון שהטעם והענין יתבטל לגמרי אפשר שיבא בי"ד ויבטל הגזירות הללו שהם משום סייג. ויש להוסיף: שלכאורה לשון רבינו "יתבטלו כל העניינים דגזירות", אפשר דמשמע שאין צורך אפי' בפעולת ביטול על ידי "ב"ד הגדול מחבירו..." אלא דכיון שבמציאות לא יהיה שייך כלל החשש שיבוא לידי איסור ("העניינים דגזירות") אפשר שמתבטל הגזירה בדרך ממילא.

[ולהעיר מהמבואר באו"ח סי' שלט "...וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל (תוספות סוף פרק המביא כדי יין)". וראה בל' אדה"ז שם "...ויש שלמדו עליהם זכות לומר שעכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר ולא שייך לגזור שמא יתקן כלי שיר שדבר שאינו מצוי הוא כלל:". זה הערה בעלמא בחפזי שהרי שם נאמר רק בדרך לימוד זכות בעלמא. וראה גם במנחת אלעזר ח"א סי' כ"ט (רבינו מביאו כמ"פ) שמבאר היסוד שחסידים ואנשי מעשה מספקים ידיהם כו' בשבת].

וזה מביא אותנו לנקודה הבאה: ד. הרב הנ"ל הוסיף עוד לבאר ע"פ במ"ש בס' 'אבני שהם' (להגרמ"ל שחור) עמ' תט דכל מה דאמרינן דבי"ד אחר אינו יכול לבטל דברי בי"ד חבירו, ה"ז קאי רק על זמן הזה, אבל לעתיד לבוא ודאי שכל תקנותיהם של חז"ל יבטלו מאליהם, כי מעיקרא לא תיקנו חכמים אלא עד זמן ביאת המשיח, והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם בסוף הל' מגילה שכל ספרי נביאים וכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ מימי הפורים וכו', היינו דרק ימי הפורים מיוחדים בזה שלא יבטלו בימות בהמשיח, אבל כל תקנותיהם של חז"ל לא הותקנו מעיקרא אלא עד זמן העתיד עיי"ש.

הנה לכאורה אינו מוכרח ראייתו של ספר הנ"ל: שהרי בהרמב"ם שם מבואר אודות "הספרים" של נביאים וכת' והכתוב בהם ולא אודות דיני חז"ל. והנה יש להעיר שסברא דומה לזה רצה לומר בס' 'היכל יצחק' או"ח סי' נח שכל הגזירות לא היו אלא עד ימות המשיח אבל לא רצה לומר כן בלי ראיה: "...ואולם קשה הדבר לאומרו, מפני שאין אני זוכר איזה רמז לכך בתלמודים ובראשונים, וכו', וע"כ ישתקע הדבר ולא יאמר עד שתימצא ראיה לזה...".

אבל מה שנתבאר לעיל אות ג': הוא (לא הגבלת הגזירה עד זמן מסויים וזמן של משיח, אלא) שהגזירה היא כל זמן ששיך "ענין" הגזירה, אבל כשמתבטל "ענינה" במילא בטלה הגזירה.

1) ראה רדב"ז שם, תויו"ט שם, לחם שמים שם, ומהרלב"ח בקונטרס הסמיכה, ועוד.

2) ועוד דבהל' סנהדרין שם כתב הרמב"ם "והדבר צריך הכרע" וכבר ידוע גודל השקו"ט בזה, אם זה קאי גם על הרישא, וראה לקו"ש חכ"ט ע' 110 ובהפרדס ניסן תש"ג סי' ג', ובס' חידוש הסנהדרין סוף פ"ו, ובהערות וביאורים גליון השלש מאות עמ' ז' וש"נ. דאי נימא דקאי על הרישא, אפ"ל דכוונת הרמב"ם שיש להסתפק בזה לפי דעה הב' דסב"ל דאליהו יבוא לפני משיח.

3) וכן פי' גם בשיחת ו' תשרי תש"מ סעי' כ"ה, וראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' שם בענין זה, ושישנם גם מפרשים אחרים שפירשו עד"ז.

4) אבל ראה בהדרן הנ"ל הערה 30.

5) תוס' סנהדרין (נא, ב) ד"ה הלכתא; תוס' הרא"ש קידושין (עב, ב) ד"ה דאמר, ועי' תוס' הרא"ש יומא (יג, א) ד"ה הלכה ורא"ש שם פ"ד סי' א; עי' תו"י יומא שם ד"ה הלכה; ר"י מלוניל (בשיטת הקדמונים) קידושין (ע, א), והובא בר"ן שם (עב, ב); ר"ן קידושין שם בפי' ראשון; עי' מאירי קידושין שם; ועוד, וראה אנציקלופדי' תל' כרך כב עמ' רצא ובהערה 1200.

6) ראה רשימות חוברת קמ"ו מה שרשם הרבי בגמ' זו "דלאחר הפסק אין לאליהו רשות בזה".

7) וראה בזה שו"ת אגרות משה אהע"ז ח"ד סי' ט אות ב', אבל עי' בערוך השלחן אבהע"ז סי' ב' אות יד.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות