תושב השכונה
בהדרן על הרמב"ם דשנת תשל"ה, בין כל הענינים המבוארים בההדרן מבאר הרבי את ענין "אם יעלה על הדעת", דהפי' בזה "אם יהי' לאדם דעה נעלית", וא"כ, כשהרמב"ם מזכיר בהלכה ב' "יעלה על הדעת", מובן, שהדיעה המוזכרת בהלכה ב' היא דיעה נעלית יותר מהדיעה שמוזכרת בהלכה א'. דבה"א מובא ד"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", והיינו, הקב"ה כפי איך שצמצם את עצמו להיות בבחי' מצוי (כמבואר בההדרן), וזהו מ"ש בהלכה ב' "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי", דדיעה זו שהוא "אינו מצוי" - והיינו, הקב"ה איך שהוא מצ"ע, שידיעה זו היא נעלית מהידיעה דהלכה א', אלא שידיעה זו מושללת היא, שא"כ "אין דבר יכול להמצאות" - מצד בחי' אינו מצוי. ולאחמ"כ בהלכה ג' שכותב שוב "אם יעלה על הדעת, שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים" מובן שידיעה זו שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים היא נעלית יותר אף יותר מהידיעה דהלכה ב', וצלה"ב איזה עילוי יש בדיעה זו והרי היא גרועה אף יותר מהלכה א', דלומר שהשלימות דבחי' מצוי תלויה בזה שהוא ממציא את הנמצאים (שזה הביאור במילים "שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים") לכאורה זוהי דיעה שאין בה כל עילוי.
ומה שמסביר הרבי שם בהערה 37 שהחידוש דהלכה ג' הוא שגם מצד הבחי' ד"מצוי" אינו מוכרח להמציא את הנמצאים שזהו הפשט בהמשך הלכה ג' "הוא לבדו יהי' מצוי ולא יבטל הוא לביטולם", אמנם זה ענין נעלה ביותר בהלכה ג' לגבי הדיעה המובאת בהלכה ב', אבל הדיעה של "אם יעלה על הדעת" דהלכה ג' אין בו שום עילוי. ואדרבה, כנ"ל.
וא"כ צלה"ב מדוע הרמב"ם משתמש בלשון "אם יעלה" לגבי הדעת שתחשוב שהשלימות דבחי' מצוי תלויה בזה שהוא ממציא את הנמצאים.
ובטח יעירו בזה קוראי הגליון.
Download PDF