מנהל - ביהמ"ד
במ"ש הרב ס"י בההדרן על הרמב"ם בענין "יעלה על הדעת", דלכאורה איזה עלי' בדעת ישנו בהל' ג' וכו' עיי"ש באריכות.
ולבאר זה בד"א הנה מתחילה נצטט לשון הרמב"ם בהל' יסודי התורה הל' ב' והלכה ג'. וז"ל בהל' ב': "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות". ובהלכה ג': "ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי. ולא יבטל הוא לביטולם. שכל הנמצאים צריכים לו וכו'" ע"כ.
והנה כשלומדים דברי הרמב"ם בפשטות (דלא כפי הביאור [בפנימיות הענינים] שבההדרן), רואים שיש הפרש בין ה"ב לה"ג. שבה"ב שולל הרמב"ם את הקס"ד (יעלה על הדעת) שהוא אינו מצוי, וזהו אומרו "אין דבר אחר יכול להמצאות" אם הוא אינו מצוי, והרי אנו רואים שכן נמצאים, וא"כ מובן שהקס"ד שהוא אינו מצוי, נשלל.
משא"כ בה"ג הקס"ד הוא באופן של "אילו יצוייר" ז.א. שיעלה על הדעת מה יהיה אם כל הנמצאים לא יהיו, האם זה יפעל שינוי בו ית', וע"ז מבאר הרמב"ם שאף אם יהיה כך (שכל הנמצאים יתבטלו), מ"מ הוא לא יבטל. ז.א. ששוללים הקס"ד בה"ב, אבל בה"ג אין שלילה להקס"ד - ה"אילו יצוייר" - ורק מוסיפים שגם אז, זה לא יפעול שינוי וביטול בו ית'.
ואולי י"ל עד"ז בהביאור ע"פ פנימיות הענינים בההדרן, שבה"ב הקס"ד (עליה על הדעת) הוא שאצלו ית' למעלה הוא "רק אינו מצוי". וזה שולל הרמב"ם באמרו אין דבר אחר יכול להמצאות (ואז מציאות העולם הוא דמיון - עי' בההדרן). ובהל' ג' הוא מעלה על הדעת ובא בהמשך למ"ש הרמב"ם בה"ב דאין דבר אחר יכול להמצאות, וטוען דאיה"נ מצד אמיתית מציאותו "אין כל הנמצאים מלבדו מצויים", כי מצד אמיתית מציאותו (הדיעה העליונה - יחו"ע - יעלה על הדעת) אין מציאות לנבראים, וא"כ מצד דעה זו (דעת עליון) ישנו קס"ד שאין צורך שהוא ית' יהיה "מצוי". כי כנ"ל בהל' ב' כל הצורך שהוא ית' יהיה "מצוי" הוא רק מצד שיהיו נבראים (ולא שהם דמיון) שכ"ז הוא רק מצד ד"ת, אבל מצד דעת עליון (יעלה על הדעת) שבה"ג, "אין כל הנמצאים מלבדו מצויים" (שאין שום מציאות מלבדו), א"כ אין צורך שהוא ית' יהיה "מצוי".
וע"ז מבאר הרמב"ם (ואינו שולל דעה זו שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים - וכמו שביארנו בהפי' הפשוט בהל' ג) שאפי' מצד דעה זו, מ"מ "הוא לבדו יהיה מצוי", כי הסיבה להיותו "מצוי" הוא לא רק בשביל שיהיו נבראים (שאז יש קס"ד שמצד ד"ע אין סיבה להיותו "מצוי"), אלא שזהו שלימות בו ית' מצ"ע שהוא "מצוי" ג"כ ולא רק "אינו מצוי", אבל סיבת היותו מצוי אינו מצד הנבראים (שכולם צריכים לו והוא אינו צריך להם), אלא הוא "מצוי" מצד שלימותו הוא, וכמאמר עבוה"ק "א"ס הוא שלימותא דכולא וכשם שיש לו כח בבבע"ג כך יש לו כח בגבול" וזה אינו תלוי במציאות הנבראים, רק בשלימותו ית'.
ונמצא שלפי"ז הרי הרמב"ם אינו שולל מה שעולה על הדעת "שאין כל הנמצאים מלבדו מצוים" (כמו שאינו שולל זה לפי פשוטו כנ"ל) ורק שהתוצאות מעליית דעת זה, שאפשר שהוא ית' אינו "מצוי", זהו ששולל באמרו שכולם צריכים לו והוא אינו צריך להם.
ונמצא בפשטות שעליה על הדעת (שבהל' ג') הוא למעלה יותר מעליה על הדעת שבה"ב, ששם הקס"ד הוא שהוא ית' אינו מצוי, מצד ההפלאה של א"ס (שהוא למע' מהבריאה) - וכל הנמצאים הם מציאות של דמיון - וא"כ קשה שא"א לומר שהם מציאות של דמיון מצד תומ"צ וכו', משא"כ לפי דעה זו שבה"ג, הקס"ד הוא מצד הבל"ג שבא"ס, ואין קושיא ממציאות הנבראים, שבדיעה העליונה אין מציאות לנבראים מלבדו שהם בטלים בתכלית ונכללים באחדותו ית' וכו'.
והנה בהערה 37 שם בההדרן, מסביר שהחידוש שבהעליה על הדעת שבה"ג הוא בזה "שגם מצד הבחי' "דמצוי" אינו מוכרח להמציא כל הנמצאים". וע"ז הקשה הנ"ל שחידוש זה הוא רק בהמסקנא של הרמב"ם ולא בהעליה על הדעת. וגם לכאורה (או יותר מלכאורה) זהו בניגוד למה שביארנו שיש חידוש גם בהעליה על הדעת שבה"ג כנ"ל.
הנה אולי י"ל בפשיטות שמאחר שהרמב"ם אינו שולל דיעה זו (שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים) בעצם, ורק שמוסיף ומבאר בזה שאף שיש לעלות על הדעת שמצד ד"ע אין מציאות להנמצאים, ומ"מ הוא "מצוי", הנה עדיף יותר לנקוט החידוש כפי המסקנא מעליית דעה זו, ולא רק כפי הקס"ד (ובאמת י"ל כנ"ל שאין כאן מסקנא וקס"ד - רק ביאור). משא"כ בה"ב אין חידוש (כ"כ) בעליית הדעת לפי המסקנא (שהנמצאים הם מציאות אמיתי) ורק בהקס"ד (שהוא אינו "מצוי"). ודוחק.
ויש להוסיף שע"פ כל הנ"ל יומתק יותר חילוק ההלכות שבהרמב"ם, שלכאורה הל' ב' והל' ג' הם דבר אחד. וכפי שלומדים בפשטות שא"א לעלות על הדעת שהוא אינו מצוי (ה"ב) וא"א להעלות על הדעת שקיומו תלוי במציאות הנבראים (ה"ג), והטעם ע"ז שכולם צריכים לו (הטעם על הל' ב') והוא אינו צריך להם (הטעם על הל' ג'), שעפ"ז נמצא שהטעם על הל' ב' הוא בהל' ג'.
אבל לפי ביאור הנ"ל (בההדרן) מובן שפיר, שזה שא"א לומר שהוא אינו "מצוי" אינו מצד שכולם צריכים לו (שבה"ג), אלא מצד זה שא"כ יהיה העולם מציאות דמיונית, אבל לשלול מה שעולה על הדעת שבה"ג שאין צורך והכרח שהוא ית' יהיה "מצוי", מאחר שאין מציאות לעולמות מצ"ע, זהו מה ששולל במ"ש שכולם צריכים לו והוא אינו צריך להם, שכל השלימות הוא רק בו ית' מצ"ע ונמשך רק ממנו ית'. וד"ל.
Download PDF