במכתב מיום ו' ניסן תש"ג (אג"ק ח"א עמ' 116) כותב הרבי: והנה בכ"ז חילוק גדול מאז (=מ"ת שכפה עליהם הר כגיגית) ועד עתה (=לע"ל שמעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן כו' ומחזרין למוטב) כי במ"ת עדיין לא היו מצווין, ולכן יש להם מענת אונס ומודעה רבה, משא"כ עתה דמצווין, הנה גם כשבא התשובה ע"י מלך קשה כיון שהוא ע"י שהקב"ה מעמידו עליהן, ע"ז אמרו דבודאי בלב שלום עושה, וכמו שביאר הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) הטעם: מי שתקפו יצה"ר לבטל מצוה כו' והוכה עד שעשה כו' אין זה אונס כו' מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות כו'. ע"כ.

היינו שכיון שבמ"ת לא היו מצווין, לכן אין לנו לומר שזו היא רצונם האמיתי.

והנה בשיחות קודש תשמ"ד ח"ב (שי"ל זה עתה) נדפס ר"ד ממה שדיבר עם האדמו"ר מסדיגורא שליט"א, ושם (בהמשך להמדובר אודות רצונו האמיתי של כל יהודי, ע"ד כופין אותו וכו'): אדמו"ר מסדיגורא שליט"א: מען קען אזוי אויך טייטשן דעם ענין פון "כפה עליהם הר כגיגית" אז דאס איז דער גילוי הרצון הפנימי. כ"ק אד"ש: די כפי' האט בלויז מגלה געווען דעם רצון. אראפצונעמען דעם הסתר. ע"כ. ולכאו' הוי סתירה להנ"ל. ואין נראה לומר אשר הרבי ביאר את דברי בן שיחו אף אשר לו עצמו לא סבירא ליה הכי. ויל"ע.