בשיחת ליל שמח"ת תשכ"ג שי"ל ז"ע מחדש, סעיף יז:

"כ"ק מו"ח אדמו"ר מביא בשם רבנו הזקן הפירוש ד"הראת": "דו האסט זיך באוויזן", ומביא דוגמא לדבר: "כמ"ש והקמות את המשכן כמשפטו כאשר הראית בהר".

ולכאורה אינו מובן: הפירוש "דו האסט זיך באוויזן" הוא הפירוש הפשוט בתיבת "הראת", כפי שמפרש בפשטות ה"מלמד" ב"חדר", ואין צורך להביא ראיות לדבר, ולמה הוצרך להביא ראי' מהכתוב "הראית בהר"? ומהי השייכות ביניהם". עכ"ל.

ובהמשך השיחה מבאר ע"פ חסידות שענין גילוי העצמות בגשמיות הוא בדוגמת הגילוי שבמקדש.

והעירני ח"א, דמ"ש שהפירוש הפשוט בתיבת הראת, הן בפסוק אתה הראת והן בפסוק אשר הראת בהר, הוא "דו האסט זיך באוויזן" לכאורה צע"ק (ובפרט לומר שכך מפרש המלמד בפשטות בחדר), שהרי "אתה" שבכתוב "אתה הראת" הוא עם ישראל שאליו מדבר משה רבינו, ואם כן "הראת" אין פירושו "דו האסט זיך באוויזן" (הראית את עצמך), אלא להיפך, ניתן לך לראות, "דו ביסט באוויזן געווארן"; וכן בפסוק "אשר הראת בהר", דקאי על משה, שהראה לו הקב"ה את המשכן (ולא שהוא הראה את עצמו).

ופירוש זה באתה הראת "דו האסט זיך באוויזן" הוא רק לפי הפירוש החסידי ש"אתה" שבפסוק זה הוא הקב"ה, דו עצמות ומהות. אבל בפסוק דקאי על המשכן בכלל לא מובן לכאורה כיצד ניתן לפרש "הראת" באופן כזה (אלא אם נפרש שמהותו של משה נתגלה בתוך המשכן).

ובאמת אין זה נוגע להמשך הענינים בשיחה, דעיקר הביאור קאי על הקשר בין הגילוי דמ"ת והגילוי שבמשכן, אך צ"ב הכוונה בפרט זה.

ואם כי ניתן לומר שהתיבה "הראת" בפני עצמה ניתן לפרשה באופן כזה, מ"מ צ"ע אימתי יש למלמד בחדר הזדמנות לפרש כך כשלומד חומש.