בכמה שיחות (תורת מנחם חי"ט עמ' 313 הע' 210, ח"י עמ' 258) הביא כ"ק אדמו"ר הסיפור אודות אחד החסידים של אדמו"ר הזקן, ר' מרדכי מלעפלי שמו, שלרגלי עסקיו הוצרך לשהות בפטרבורג, ששם היו רק מעט יהודים שומרי תומ"צ, ואעפ"כ הצליח לעמוד בנסיונות וכו' ע"י גאוה, באומרו, שענין פלוני אליו רצה היצה"ר להסיתו "לא מתאים" עבור חסיד של אדמו"ר הזקן!

וכמו כן - הסיק הרבי - בנוגע לכאו"א מישראל, שגם כאשר מדובר אודות ענין המותר ע"פ שו"ע, מ"מ צריך להתנהג באופן ד"לפנים משורת הדין - מדת חסידות" ומצד גאוה, ביודעו גודל מעלתו שהוא בן אברהם, בנו יחידו של הקב"ה. ופשוט שלא יתכן שיהי' בגדר ד"בן רשע" ח"ו.

ויש להביא מקור לענין זה מדברי המגיד להב"י, ובהקדים; דבכ"מ בספר 'מגיד מישרים' מזהיר המגיד: "ואל יהי' לבך נוטה ולא פונה לגאוה כלל, וכי תשמע בני אדם שישבחוך, תדאג ותצטער מאד ובשום פנים אל תתגאה . . תכנע ותשפיל לפניו [ית'] מאד מאד". ובמקום נוסף (ב"אזהרות ותקונים וסייגים"): "שלא להתגאות כלל רק מאד מאד הוי שפל רוח".

אך בהקדמה (אזהרות וסייגים) שם כתוב: "ולא יזוח יצרך עליך ואם יזוח תגעור בו ותאמר האם איש כמוני העתיד לכל המעלות אליו יחטא בהרהור". ועל פי זה יש לבאר מה שמצינו בדברי רבותינו נשיאנו כמה הוראות שהם, לכאורה, בסתירה לכל ענין ה"ביטול", אחד היסודות של דרכי תורת ועבודת החסידות.

לדוגמא: הפתגם "כשם שצריכים לידע את החסרונות כמו כן צריכים לידע מעלות עצמו". או המסופר בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שהעניק תוארים מכובדים למי (שממבט ראשון) לא הי' (עדיין) ראוי (כ"כ) לתוארים אלו, באומרו התוארים שלי "מחייבים" הם.

ולפי הנ"ל, כשמדובר במלחמה כנגד היצר אפשר הדבר ואדרבה מוכרחים לנהוג באופן של הגבהה עצמית. ולכשתמצי לומר יסוד כהנ"ל הוא העבודה ד"ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים יז, ו) כמבואר בדא"ח (ראה תו"א (לרבינו הזקן) צט, ב; קיט, ג ואילך; לקו"ת במדבר טו, ג; לקו"ש חכ"ד עמ' 142) בספרי מוסר (רבינו יונה בשערי העבודה, אה"ק תשכ"ז עמ' א-ב), וכן בספרי גדולי ישראל כמו ר"י עמדין בהקדמתו לסידור בית יעקב סולם בית אל: ד"יש גאוה אחרת רוחניות טובה מאד כו' וכל מה שהאדם נלכד במצודת יצה"ר בא לו מחמת ששוכח יחוסו הנורא ונפלא כי בן מלך הוא כו' והוא שהכתוב משבח יהושפט ויגבה ליבו בדרכי ה'".