רב אזורי - עומר, אה"ק
בשיחת עשרה בטבת תשמ"ג ס"ג (הנחה בלה"ק בלתי מוגה, התוועדויות ח"ב עמ' 763, נעתקה ב'דבר מלכות' לפ' ויחי השתא):
"כאשר יהודי חושב כיצד יכול הוא להגיע למעמד ומצב ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ובאופן שהתעוררות זו (דיום התענית) תומשך על כל השנה כולה - אומרים לו שהקב":ה מעמיד את עצמו במצב ד"בהמצאו" (מציאה) ביחס לכל אחד ואחד מישראל, בדוגמת "מציאה" הכי גדולה שלא בערך כלל לגבי אופן עבודתו.
"ומה שנדרש ממנו - הרי זה רק ליפול על המציאה ולהכריז שמציאה זו - דרגא נעלית בגילוי אלקות - היא שלו..". עכלה"ק.
חבל שבאותה עת טרם ציינו מקורות וכו' לאותן שיחות. והנה מקור הביטוי הנ"ל הוא במשנה בבבא מציעא (פ"א מ"ד, בגמרא דף י ע"א): "ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה". והכוונה שנפילה היא רק הבעת רצון לקנות ולא מעשה קניין ממש, ולכן לא זכה בה אלא השני שהחזיק בה. ויש בזה שתי אוקימתות בגמרא, אם דין זה הוא רק במקום שד' אמות קונות או בכל מקום. והכרעת הרי"ף, הרא"ש, הב"י והרמ"א (טושו"ע חו"מ ר"ס רסח, רמ"א וש"ך שם, דלא כהר"ן והה"מ) היא שזהו רק במקום שאין ד' אמות קונות, אבל בצידי רה"ר וכדומה - קנה הראשון. ז"א שהנפילה אינה מבטלת קניין אחר שנעשה במקביל לה.
ולכאורה הכוונה בשיחה היא, שכאן א"צ אפילו עבודה שמוגדרת כעין "מעשה קניין", אלא די בהבעת רצון מצידו בלבד, ומייד ה"מציאה" הזאת היא שלו. וע"ע.
Download PDF