בהדרן על הרמב"ם דשנת תשל"ה, בין כל הענינים המבוארים בההדרן מבאר הרבי את ענין "אם יעלה על הדעת", דהפי' בזה "אם יהי' לאדם דעה נעלית", וא"כ, כשהרמב"ם מזכיר בהלכה ב' "יעלה על הדעת", מובן, שהדיעה המוזכרת בהלכה ב' היא דיעה נעלית יותר מהדיעה שמוזכרת בהלכה א'. דבה"א מובא ד"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", והיינו, הקב"ה כפי איך שצמצם את עצמו להיות בבחי' מצוי (כמבואר בההדרן), וזהו מ"ש בהלכה ב' "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי", דדיעה זו שהוא "אינו מצוי" - והיינו, הקב"ה איך שהוא מצ"ע, שידיעה זו היא נעלית מהידיעה דהלכה א', אלא שידיעה זו מושללת היא, שא"כ "אין דבר יכול להמצאות" - מצד בחי' אינו מצוי. ולאחמ"כ בהלכה ג' שכותב שוב "אם יעלה על הדעת, שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים" מובן שידיעה זו שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים היא נעלית יותר אף יותר מהידיעה דהלכה ב', וצלה"ב איזה עילוי יש בדיעה זו והרי היא גרועה אף יותר מהלכה א', דלומר שהשלימות דבחי' מצוי תלויה בזה שהוא ממציא את הנמצאים (שזה הביאור במילים "שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים") לכאורה זוהי דיעה שאין בה כל עילוי.

ומה שמסביר הרבי שם בהערה 37 שהחידוש דהלכה ג' הוא שגם מצד הבחי' ד"מצוי" אינו מוכרח להמציא את הנמצאים שזהו הפשט בהמשך הלכה ג' "הוא לבדו יהי' מצוי ולא יבטל הוא לביטולם", אמנם זה ענין נעלה ביותר בהלכה ג' לגבי הדיעה המובאת בהלכה ב', אבל הדיעה של "אם יעלה על הדעת" דהלכה ג' אין בו שום עילוי. ואדרבה, כנ"ל.

וא"כ צלה"ב מדוע הרמב"ם משתמש בלשון "אם יעלה" לגבי הדעת שתחשוב שהשלימות דבחי' מצוי תלויה בזה שהוא ממציא את הנמצאים.

ובטח יעירו בזה קוראי הגליון.

בהמעשה הידוע אודות אדמו"ר נ"ע (הובא בהיום יום-ט' חשון) שבהיותו בן ד' או ה' שנים בכה לפני הצ"צ באמרו למה נראה ה' לא"א ולנו אינו נראה. וענה הצ"צ כשיהודי צדיק בגיל תשעים ותשע מחליט למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו. הנה מבאר כ"ק אדמו"ר בספר השיחות תשנ"ב פ' וירא דבאמת ע"י מצות מילה של כאו"א מישראל יש "כניסת נפש זו הקדושה" (שו"ע אדה"ז או"ח סוס"ד), אבל אצל אברהם אבינו הי' זה בגלוי באופן של ראי', וע"ז בכה אדנ"ע באמרו למה אליו לא נראה, הרי הוא יורש של אברהם אבינו, כי אברהם אבינו הוא אבינו של כאו"א, וכמו שזה בנוגע להמשכת גילוי זה בהאדם, כך הי' צריך להיות בפועל ובגלוי, וע"ז אמר אדמו"ר הצ"צ דכדי שזה יבוא בגילוי צריכים להיות כלים לזה ולא מספיק לזה ירושה מהאבות.

וצלה"ב איך מתאים שאדנ"ע יטען שמגיע לו הגילוי שע"י מצות מילה כמו אצל א"א, בגלל שהוא היורש של א"א. הרי ידוע ה"ווארט" של הצ"צ (היום יום - כ"ד תמוז) "א פנימי איז, אז בעטען א ברכה אויף עבודה איז דאס "אל ישעו בדבר הבל", און עס דארף זיין "תכבד העבודה על האנשים"". ופשוט שאין שייך לומר שהיה אצלו "ישעו בדברי הבל", וא"כ למה רצה לקבל את ה"ברכה" (ירושה) מאברהם אבינו, והי' צריך להיות מובן מעצמו התי' של הצ"צ שצריכים לעבוד בשביל לקבל?

[ואין לומר דזהו גופא התירוץ של הצ"צ - דהצ"צ מתרץ דאי אפשר שזה יבוא בירושה, רק בעבודה. דאדנ"ע אע"פ שהי' יכול לסבור שזה יכול לבוא בדרך ירושה, אבל הוא הי' צריך להעדיף שזה יבוא בדרך עבודה, ולא לחפש סיבה שזה יבוא בירושה].

והנה בלקו"ש חט"ו וירא - כ' מ"ח ובכ"מ לומדים ההוראה מהסיפור שצ"ל התנועה של רצוא, לרצות גילוי אלקות, וא"כ מובן טענת אדנ"ע שהתבטא אצלו התשוקה לאלוקות; אבל מ"מ כאן הוא הרי רוצה לומר שהי' לו סברא למה מגיע לו גילוי זה, מצד שהוא היורש של א"א, וע"ז קשה למה חשב שמגיע לו בלי עבודה?

והביאור בפשטות הוא, שהוא חשב שזהו ענין שלא שייך לעבודה, דכיון שזה כבר נמשך, בדרך ממילא צריך שזה יבוא בגילוי, וזה לא מגדר ברכה - שע"ז אומרים "אל ישעו בדברי הבל", כי ברכה פירושו דבר שעדיין לו נמשך, אבל זה נמשך כבר, וא"כ בדרך ממילא צריך שזה יהי' בגילוי.

ובענין זה יש להעיר על הפתגם של הצ"צ שפנימי לא רוצה לקבל ברכה על עבודה, ולכאו' קשה מהמעשה על הצ"צ (הובא בלקו"ש חט"ו לך ב; חכ"ד עמ' 561) שאדה"ז רצה לתת לו בנערותו במתנה ידיעות בתורה, וענה שהתורה צריכה לבוא ע"י יגיעה ולכן רוצה ללמוד בעצמו ולהתייגע, אבל כעבור זמן נתחרט על שלא קבל המתנה, שהרי הי' יכול להתייגע ולעמול בתורה גם לאחר שידע כבר מה שנתנו לו במתנה כי הרי התורה ארוכה מארץ מדה. וא"כ בפנימי ג"כ יכול לעבוד יותר מהמתנה והברכה שיקבל, ויהי' לו גם דרגה גבוה בעבודה וגם יעבוד על עצמו?

והביאור יש לומר, שאין היגיעה בתורה דומה ליגיעה בעבודה - ובפרט בפנימי. דבעבודה, התכלית של פנימי הוא שהוא יעבוד - עובד אלקים, ואם יקבל גילוי מלמעלה שלא בא ע"י עבודתו, לא ירגיש שזה - הוא, ושזה קשור אליו (וכאילו שהגילוי מרמה אותו איפה הוא באמת אוחז).

משא"כ בנוגע ללימוד ויגיעה בתורה, שייך ודרוש ב' הענינים: גם היגיעה (ועי' בלקו"ש חט"ו לך לך שיחה ד) וגם גילוי מלמעלה - דמכיון שתורה הוא בלי גבול (כהל' בסיפור של הצ"צ) א"כ כמה שיעבוד לא יגיע לשלימות, ובמילא אף אם יקבל גילוי מלמעלה עדיין יצטרך להתייגע. (וכמו שמביא כ"ק אדמו"ר (בלקו"ש חכ"ד עמ' 561) בנוגע לסיפור הנ"ל דזה מתרץ קושיא שהי' לו איך להתאים ענין מגידות לענין עמל בתורה, ע"ש, וכותב "והי' בידו (להצ"צ) הא והא - ידיעה יותר רחבה וגם העמל בתורה").

ועיין בלקו"ש (חי"ג מסעי א עמ' 116) דבתורה יש ג' ענינים: בחי' ירושה, מכר ומתנה. ופי' מתנה "מה שניתן לאדם במתנה מלמע' ענינים בתורה שהם למע' מאפשרות הנברא להשיגו בכח עצמו ובאים בדרך מתנה מלמעלה מצד הקב"ה וע"ד מחז"ל "בתחלה הי' משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה"" - ומוכח מכאן דבנוגע לתורה נוגע גם שיקבל מלמעלה [ומה שבתחלה לא רצה הצ"צ לקבל הברכה עי' בלקו"ש חט"ו לך לך ב], משא"כ בנוגע לעבודה פנימית העיקר הוא עבודה בכח עצמו.

בגליון העבר מביא הת' ל. י. ז. משיחת מוצ"ש נח תש"מ - בלתי מוגה -, שמקשה שם על מה שארז"ל "אילו הי' נח בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום" דלכאורה נח הי' בדורו של אברהם נ"ח שנה. ומתרץ (לפי פשש"מ) דאף ש"בן ג' הכיר אברהם את בוראו"... מ"מ עדיין לא נודע א"א בעולם כצדיק עד שהיה כבן ע"ה ונצטוה "לך לך מארצך" (תחילת פ' לך-לך), וכמו שמפרש רש"י שם (יב, א) "ואודיע טבעך בעולם", וזה היה כמה שנים אחרי מות נח. וע"ז העיר הת' הנ"ל דלכאורה לכל הדיעות (עיי"ש) הי' הסיפור ד"אור כשדים" כו"כ שנים לפני מות נח, ובאור כשדים בפשטות נתפרסם אברהם אבינו כש"גבר עליהם בראיותיו", וא"כ לכאורה נודע אברהם אבינו בעולם כצדיק כו"כ שנים לפני מות נח. עכת"ד. וע"ש מה שרצה לתרץ בזה.

ויש להעיר דשיחה זו הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר ונדפסה בלקו"ש ח"כ ע' 13 ואילך, ושם מבואר דהפי' ב"דורו של אברהם" הוא לא שלגבי אברהם לא הי' נחשב לכלום אלא לגבי דורו של אברהם. דהפי' ב"דורו של אברהם" הוא: הדור שהעמיד אברהם - מתאים לשיטתו והנהגתו, - הכרה באלקות מצד שכלם הם. ועד שלא הגיע א"א לא"י, הנה הגם שנתפרסם ע"י "הנפש אשר עשו בחרן" וכן באור כשדים ד"גבר עליהם בראיותיו", מ"מ עדיין לא נפעל הענין ד"דורו של אברהם" - הכרה באלקות מצד שכלם הם. (ורק ד"גבר עליהם וכו'" עיי"ש באריכות).

ודוקא בהגיעו לארץ כנען כשנעשה הענין ד"ויקרא שם בשם הוי' וכו'", דוקא אז מתאים הל' "דורו של אברהם" - "אברהם'ס דור" (כן הלשון בהשיחה). וראה שם בהערה 76: "עד"ז יל"פ בפרש"י ר"פ לך לך: ... שאודיע טבעך בעולם - שהכוונה היא לא רק שאז נעשה ידוע ומפורסם בעולם אלא "טבעך" זה שמכיר באלקות ומפרסם אלקות נפעל גם בעולם. ואזי נקרא "דורו של אברהם". והרי בפשש"מ מפורש ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן". עכלה"ק.

ועפי"ז קושיא מעיקרא ליתא.