בשיחת קודש דש"פ בראשית תשמ"ה הקשה הרבי על לשון הרמב"ם ריש הל' עבודת יוהכ"פ: "ביום הצום מקריבין תמיד של שחר וכו'" דמהו הדיוק בלשונו דנקט "ביום צום" ולא ביום הכפורים" כדנקט בשאר מקומות?

ובגליון תקצט כתבתי שבמשנת יעבץ (חידושי הלכות וביאורים על הרמב"ם להגר"ב ז'ולטי שנדפס בספר הזכרון שלו) עמד ג"כ על דיוק זה, וביאר עפ"י מה דאיתא במועד קטן ט,א, דבימי שלמה בחנוכת בית ראשון לא עשו ישראל את יום הכפורים, ומבואר שם בגמ' דאכלו ושתו דאין שמחה בלי אכילה ושתי', ויש להסתפק אם מה שנדחה יוהכ"פ אז הי' זה רק לגבי אכו"ש אבל לא מעבודת היום, או שנדחה יוהכ"פ באותה השנה מכל דיני יוהכ"פ ולא הקריבו גם קרבנות היום, ומלשון הגמ': "לא עשו ישראל את יוהכ"פ" משמע דיוהכ"פ נדחה לגמרי גם עבודת היום, ומבאר הטעם די"ל דמצות עינוי ביוהכ"פ הוא תנאי בקדושת יוהכ"פ ואם בטלה מצות עינוי בטל במילא גם עבודת היום, ומביא מספר החינוך מצוה שי"ג לגבי עבודת יוהכ"פ שמכפר שכתב ולכן נצטוינו להתענות בו כו' למען תהי' ראוי' לקבל כפרה, ועפ"ז מסיק דלכן דייק הרמב"ם לכתוב "ביום הצום מקריבין" משום דעבודת יוהכ"פ תלוי אם הוא יום הצום עיי"ש, ויש להוסיף בזה גם במ"ש המאירי מו"ק שם: "ולא עוד אלא שבחינוך בנין שלמה הקריבו ביוהכ"פ קרבנות של שמחה בלבד ר"ל שלמים, ואכלום לקיים מצות שמחה" דמשמע מזה ג"כ כהנ"ל.

חנוכת בית ראשון ביוהכ"פ

אבל בס' מצבת משה מו"ק שם כתב דמלשון הגמ' לא עשו את יוהכ"פ לכאורה משמע דלא עשו גם עבודת היום ושביתה ממלאכה, ומקשה ע"ז דהרי רק אכו"ש צריך לשמחה אבל שאר מילי היו יכולים לעשות, ומביא גירסת הר"ח שם ד"אותו שנה לא צמו ביוהכ"פ" דמשמע דרק לא צמו אבל שאר מילי ודאי עשו, וראה גם בס' חידושי ר' מאיר שמחה ח"ב סי' מ"ב סק"ד ובהקדמה לס' זרע אברהם שכתב שם דמשום הכי חינך שלמה את המקדש ביוהכ"פ כדי לחנך את הקה"ק בעבודת בית הבדים דבקה"ק אי אפשר להכנס אלא ביוהכ"פ והיו מחנכים את הקה"ק בעבודת יוהכ"פ עיי"ש, הרי דנקט בפשיטות שהי' שם עבודה, (וראה בס' תורת הקודש ח"א ס"ס י"ח שהקשה ע"ז שלא מצינו שכל חלק מהמקדש צריך חינוך מיוחד), וכן איתא בס' פסקי תשובה סי' רצ"ד שנסתפק בכהן גדול שהוכרח לאכול ביוהכ"פ משום פקו"נ, אם הוא כשר לעבודה, ומוכיח מגמ' הנ"ל דבבית ראשון אכלו ושתו, ובכל זה נראה דעבדו שם עבודת יוהכ"פ הרי דאם אוכל בהיתר ה"ה מותר בעבודה (ואולי כוונתו להוכיח מגירסת הר"ח דמשמע דרק לא צמו אבל עבודה עשו), ובס' מכתבי תורה להגה"ק רא"מ מגור זצ"ל (מכתב ג') כתב להמחבר לדחות הראי' דכיון דבודאי מה שאכלו ושתו הי' עפ"י נביא מוחזק במילא בכה"ג אונסא כמאן דעביד, ולכן הי' כשר לעבודה, אבל ליכא ראי' באופן דנדחה משום פקו"נ עיי"ש יותר בענין זה, הרי דנקט ג"כ דאף שאכלו ושתו, מ"מ עשו עבודת היום, וראה גם בס' הר המלך ח"ה ע' שכ"ו בענין זה.

וי"ל בזה עוד, דבתוס' הרא"ש מו"ק שם בהא דקאמר בגמ' "אין שמחה בלא אכילה ושתיה" כתב וז"ל: אע"ג שלא כתיב שמחה בחנוכת המקדש אלא הבאת קרבנות, מ"מ כשמביאין קרבנות צריך להיות שם שמחה, כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, עכ"ל. נמצא מזה שכל החיוב דשמחה ואכו"ש הי' משום הקרבנות.

חולה שאכל ביוהכ"פ אם אח"כ חייב בעינוי

והנה כתב הגרי"פ בסהמ"צ להרס"ג (עונש ג') בחולה מסוכן שהוצרך לאכול יותר מככותבת ושוב ליכא עוד פקו"נ, דאין אומרים שכיון שהותר לו היום באכילה מותר לו לאכול גם אח"כ אלא שמחוייב אח"כ בעינוי, וכמ"ש הרס"ג באמונות ודעות מאמר שלישי: "כמו שיאכל ביום הצום בחליו וכאשר יתרפא תפסק אמתלתו" והוכיח שכן סב"ל להרמב"ם ושאר הראשונים, וגם מי שאכל במזיד לא אמרינן דכיון שביטל כבר הצום מותר לו לאכול אח"כ אלא דעדיין מחוייב במצות עינוי דחייב על כל אכילה עיי"ש בארוכה.

ועי' גם בשו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קנ"ה דדן במי שנתגדל באמצע יוהכ"פ (למ"ד דבעינן מעל"ע בשעות דוקא) או גר שנתגייר באמצע יוהכ"פ אם חל עליו אז החיוב צום לשעות דאח"כ או לא, והביא דבס' ישועת יעקב (או"ח סי' תר"ח) כתב דבעינן "מערב עד ערב" דוקא ובלי זה אי"ז תענית כלל, וכ"כ בשו"ת בנין ציון ח"ד סי' ל"ד, אבל הביא שם דברי הרשב"א (קידושין כא,ב בד"ה רב אמר) שכתב וז"ל: אבל יפת תאר לאו מצוה היא שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ולא דמיא אלא למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו ומשם ואילך באיסוריה קאי עכ"ל, (מובא גם בלחם הפנים בקצשו"ע סי' קל"ג עיי"ש), גם הוכיח כן מתוס' והרא"ש כריתות יח,ב, והפי' "מערב עד ערב" הוא שבכל רגע ממעל"ע זה מתחדשת חיוב עינוי עיי"ש, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכ"ג להוכיח כן מהרשב"א.

ובס' מקראי קודש (יוהכ"פ סי' ל"ט) שקו"ט בזה וכתב לדחות הראי' מהרשב"א שהרי שם (יומא פ"ג) מוזכר גם דברים טמאים וא"כ אפ"ל דרק לזה מתכוון הרשב"א דבאיסוריה קאי, וכ"כ בס' מנחת סלת על החינוך (ח"ב בשו"ת סי' ג'). אבל במקראי קודש הביא משנה אחרת (יומא פ"ח מ"ה) בעוברה שהריחה וכו' דמאכילין אותה עד שתשוב נפשה דגם בזה יש לדייק דאח"כ באיסורה קאי ושם לא הוזכר דברים טמאים עיי"ש, ואכמ"ל.

ולפי"ז יש לדון גם בעניננו, דכיון שביאר הרא"ש שכל האכו"ש הוא מצד הקרבנות, א"כ י"ל דבמילי אחריני בזמן שלא היו אוכלים קרבנות היו קיימים באיסור אכילה. (וראה לקו"ש חכ"ג פ' נשא א' בענין הוראת שעה דקרבנות הנשיאים בשבת אם הוא הותרה או דחוי').

טעם השמחה בחנוכת ביהמ"ק

אבל עי' בשיטה על מו"ק לתלמידו של ר' יחיאל מפריש (מו"ק שם) שבתחילה הביא פירוש הריב"ם דאין שמחה בלא אכילה ושתי' הוא משום קרבנות השלמים (כתוס' הרא"ש הנ"ל) אבל אח"כ כתב וז"ל: ומורי הר"ר יחיאל פי' דבהדיא כתיב שמחה בחנוכת הבית בפרשת ראה (דברים יב,ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ודרשינן בפ"ק דמגילה י,א, מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים וכתיב בתריה והניח לכם מכל אויביכם מסביב והיינו קודם בנין ביהמ"ק, דדרשינן בסנהדרין (כ,ב) שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה וכתיב והי' המקום אשר יבחר ה' וכו' ושמחתם לפני ה"א וגו', ולכן הוצרכו לבוא כל ישראל לחנוכת ביהמ"ק ולשמוח בשמחת חנוכת הבית ולכן אמר אין שמחה בלי אכילה ושתיה עכ"ל. (וראה מה שביאר בזה בס' מאור ישראל מו"ק שם) דלפי"ז יוצא דהמחייב בשמחה אינו רק משום הקרבנות (כהתוס' הרא"ש והריב"ם) אלא דחנוכת הבית מצ"ע הוא המחייב השמחה, ולפי"ז אפ"ל דההיתר אכילה אינו מוגבל רק בהקרבנות אלא בכל הזמן ובכל מילי.

ויש להוסיף במ"ש המדרש (ב"ר נח פל"ה,ג) "ואותן ז' ימים היו ישראל אוכלים ושמחים ומדליקין נרות ובסוף חזרו ונצטערו על הדבר וכו' ולא התענינו ביוהכ"פ" וביפה תואר השלם שם ביאר מה שהיו אוכלים ושותים ושמחים ומדליקין נרות דכיון דקרי ליה חג כדכתיב בס' מלכים, נראה שנהגו בהם כחג להקריב שלמי חגיגה ולאכול ולשתות ולשמוח ולהדליק נרות, דנראה דסב"ל ג"כ שהשמחה הי' משום חנוכת הבית שזהו הסיבה דהוה חג, ולכן הדליקו גם נרות, אבל לא שהשמחה הוא פרט בהקרבנות, (ועי' בס' משך חכמה פ' אמור (כג,לא) עה"פ כל מלאכה שלא הי' נוהג שם רק איסור מלאכה בלבד).

דאי נימא כהנ"ל לפי התוס' הרא"ש שבשאר מילי הי' להם איסור אכילה, הרי אין לפרש כהמשנת יעבץ ד"לא עשו ישראל את יוהכ"פ" היינו שכל דין יוהכ"פ נדחה כנ"ל, ושגם לא הקריבו קרבנות היום.

וברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"י ה"א כתב ביום הכפורים מקריבין מוסף וכו', ולפי דיוק הנ"ל של המשנת יעבץ לכאורה צריך לומר דקרבן מוסף אינו תלוי בצום דוקא כיון שכאן לא כתב ביום הצום, ולעולם מקריבין קרבן מוסף דזה אינו משום הצום אלא בעצם היום, וא"כ איך אפשר לפרש שלא עשו אותו יוהכ"פ היינו דלא עשו כלל הרי עכ"פ הקריבו קרבן מוסף של היום, ועוד שבהל' ב' שם בהמשך להל' א' כתב דמקריבין שעיר חטאת והוא נשרף שבן זוגו שעיר המשתלח, וזהו מעבודת היום.

ולמי זה אולי י"ל דהא דנקט הרמב"ם "ביום הצום" הוא בכדי לבאר דעבודת היום הבא לכפרה וכו' קשור עם ענין הצום וכנ"ל מהחינוך, אבל אין הכרח מזה לומר שהצום מעכב עבודת היום, וראה ויק"ר (אחרי פכ"א,ז שמו"ר פל"ח,ח) שאהרן הי' יכול ליכנס לקה"ק בכל שעה שרוצה אלא שצריך ליכנס בסדר הזה כמו יוהכ"פ, ולפי הנ"ל י"ל נפק"מ אם הי' צריך אז לצום גם בשאר השנה.

א. בשיחת י"ב תמוז תשי"ד (שי"ל לקראת י"ב תמוז השתא) סכ"א מבואר בנוגע להקדש שלא שייך ענין של ביטול, משום דכל היכא דאיתי' בבי גזא דרחמנא איתי' כו', עיי"ש בארוכה. ובהערה 83 מצויין לביאור הרגצ'ובי בזה בצפע"נ מהדו"ת נד, א (הועתק בצפע"נ כללי התורה והמצוות סכ"ח (ע' עד). צפע"נ עה"ת פ' צו ו, יא (ע' מו ואילך)), ושם כותב ע"ז: "כבר כתבתי במ"א שיטת רבינו כו'" ויל"ע ולחפש איפוא הוא המקום אחר, והאם שם הוא יותר באריכות, כי כאן הוא בקיצור מאד.

ב. בשיחת ש"פ נצו"י תשי"ג בתחלתה (שיחות קודש תשי"ג ע' 397): "אויך אין חסידות, איז הגם אז עפ"י רוב ווען מען רעדט וועגן דעם ענין פון תחלת מעשיך רעדט מען דאס אויף ר"ה, און עס איז ניט ניכר אין חסידות אז אויך איצטער איז עפעס געבליבן א ענין בכ"ה באלול, אבער אין איין ארט אין חסידות האב איך געפונען בפירוש אז כ"ה באלול איז אויך א ענין". עכלה"ק.

ויל"ע ולחפש איפוא הוא אותו ה"מקום אחד" בחסידות ששם מבואר שגם כ"ה באלול הוא ענין.

ג. בסד"ה וישלח יעקב דש"פ וישלח י"ד כסלו תשל"א (סה"מ תשל"א ע' 355. תורת מנחם – דרושי חתונה (שי"ל ז"ע) ע' קעז): "ומבואר בספרים שהר בגימטריא יון מדי בבל ואדום שהם הד' גלויות". ויל"ע ולחפש באיזה ספרים מובא גימטריא הנ"ל.