רב אזורי - עומר
בקובץ 'אמונה ומדע' עמ' 132, ב"יחידות לאחד הפרופסורים" [הרה"ח ר' ירמיהו שי' ברנובר], נאמר:
"בקשר עם רעיון זה [=בחירה חופשית], אפשר להזכיר כאן, כי לאור תורת ישראל, אי אפשר בשום אופן להסכים עם טענתו של לפלאס [מתמטיקאי צרפתי מלפני כמה דורות], אשר אמר, כי אילו ניתנו לו התנאים ההתחלתיים והגבוליים [=והסופיים?], מלאים ומדוייקים, היה יכול באופן עקרוני לחשב חישוב מתמטי את עתיד העולם. דטרמיניזם [=סיבתיות, השיטה המנוגדת לבחירה חופשית] קיצוני כזה אינו מתיישב גם עם מושגי המדע המודרניים [ההדגשה שלי. הכוונה כנראה ל"עקרון האי-וודאות". ראה בספר 'מה רבו מעשיך, ירושלים תשנ"ב, עמ' 41 ואילך], ואילו אצל יהודי - אינו מתקבל לחלוטין, כי באמת הקב"ה מהווה את העולם בכל רגע, מחיה ומנהיג את העולם כולו ולפרטיו הקטנים ביותר, וברצונו תלוי הדבר אם תהיה נכונה מחר האקסטרופולציה [השערה על מה שנעשה מעבר לטווח ידוע, מתוך נסיונות בתוך הטווח. ראה 'אמונה ומדע' עמ' 90] של החוקים שהוסקו על-סמך תצפיות שנעשו אתמול והיום".
מאידך, בקובץ השיחות 'מעיני הישועה' (תשמ"ז, בלתי-מוגה, עמ' 96) נאמר: "וכפי שטוענים חכמי אומות-העולם, שאילו היה מישהו שיודע - בידיעה אמיתית ונכונה - את כל מה שנעשה בעולם ברגע מסויים, בכל הפרטים ופרטי פרטים, וכמו-כן יודע הוא את חוקי הטבע כו' - ביכולתו לחשב ולדעת מה יקרה ברגע שלאחרי זה, וכן הלאה, עד סוף כל הדורות, מכיון שכל הענינים הם באופן דסיבה ומסובב, אלא שאף-על-פי-כן ישנו ענין הבחירה בעבודתו של יהודי, וענין זה הוא באופן של נס [אף ש"אין סומכין על הנס"] כדי לשנות מכפי המוכרח להיות על-פי חוקי הטבע באופן ד"לא ישבותו".
מקטע זה משמע, שהרבי מאשר נכונות טענה זו על-פי המדע? ודוחק לבאר שהכוונה למדע בדורו של לפלאס.
רב אזורי - עומר
ב'רשימות' חוברת ח' עמ' 18 (יומן), בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע: "מנהג מאבותינו כשבאים צוהיצט, שלא לשתות כי-אם ווארעמע טיי. פעם אמר לי אדנ"ע: אז דו ווילסט, רעכן דאס צו צו אתכפיא" [=כשבאים (הביתה) מחוממים, שלא לשתות כי-אם תה חם... אם ברצונך, תוכל להחשיב זאת כ'אתכפיא'].
וראה גם בשיחת י"ג תמוז תשט"ו שנסמנה שם, שי"ל ז"ע סעי' כה.
ולהעיר מהגמ' שבת מא, א: "הבלא מפיק הבלא" [=הבל של בית-המרחץ מוציא הבל של זיעה]. וכן שמעתי מאאמו"ר ז"ל ומכמה חסידים שנהגו כך (לא כ"אתכפיא' אלא לתועלת) מפני הגמ' הנ"ל (ושלכן הנקפא בשלג משפשפים אותו דווקא בשלג - כ"ז כביאור בתניא פ"ח בענין גיהנום של אש וגיהנום של שלג).
וראה בביאורי הרב גרין שי' לתניא שם - שהרבי לא מקבל זאת (כביאור בתניא).
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק
בשיחת כ"ק מיום ה' י"ט טבת - תשמ"ב עם הרה"ג ר' פינחס מנחם אלתר (לימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם') מגור (זצ"ל) - נדפסה ב"התוועדויות תשמ"ב' כרך ב', ומשם (בתוס' מ"מ וציונים) ב'בצל החכמה' עמ' 162 - שקו"ט ע"ד דמאחר שהחיוב לקיים מ"ע זו - דכתיבת ס"ת - חל (ברובן ככולן של המצוות) בעת שנעשה בר-מצוה, מדוע לא מצינו שיקיימו מצוה זו תיכף ומיד כאשר נעשים בר-מצוה?! עיין שם.
ולהעיר ממ"ש בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שצה אות ו) שכל מצוה שאין לה זמן מוגדר, אין בה משום איסור העברה על המצוות, אלא רק ביטול דין "זריזין מקדימין למצוות". וכתב שלכן מותר לדחות את קיום מצות פדיון הבן בשעת הצורך. והוסיף, שלא מצינו שמי שנעשה בר-מצוה יתחייב מיד בזכירת עמלק או בכתיבת ספר תורה, עיי"ש.
והנה באמת בלקו"ש חכ"ד עמ' 210 הע' 35 הביא דברי המנ"ח מצוה תרי"ג (קרוב לסופה) שלהסברא שהמצוה היא כתיבת לחוד (ולא - ללמוד בה), לא נקרא ביטול מ"ע עד שימות ולא יכתוב ס"ת, ומעיר ע"ז: א) נפסק הדין בשו"ע כדעת הרא"ש שהמצוה היא ללמוד בה שלכן חייבים האידנא בכתיבת חמשה חומשי תורה כו', ב) גם לדידיה לא קיים המצוה עד שיכתוב.
ולעצם הענין מעדיף כ"ק לבאר הנוהג שלא מצינו כנ"ל הוא לכתחילה ובהידור, וזאת ע"י ס"ת דציבור שהוא (בעת הצורך) "שלו" ממש דכאו"א מישראל, עיי"ש (בלקו"ש חכ"ד עמ' 210 ואילך) בארוכה.
והנה הגרפמ"א זצ"ל אמר ('בצל החכמה' שם עמ' 163) "ישנה מסורה אצל הסופרים שלנו שנערים שהגיעו ז"ע לגיל ברמ"צ לא יכתבו אות בס"ת. כנראה שטעם הדבר הוא משום שחסר אצלם עדיין בישוב הדעת וכו'".
וע"ז הקשה כ"ק אדמו"ר: "הרי כתיבת האותיות נעשית ע"י הסופרים"?
והגרפ"מ סיפר שלא נתנו לו ולחבירו בגיל שמיד אחר ברמ"צ למלא אותיות בס"ת.
וכ"ק הסביר שבנוגע לכתוב לעצמו - מילוי האותיות לא ע"י הסופר - הרי זה ענין התלוי בהבאת ב' שערות, ישוב הדעת, גיל כ' שנה וכו' וחזר לעצם השאלה מדוע לא מצינו שיקיים כאו"א המ"ע דועתה כתבו וגו'.
והנה ההנהגה של אותם סופרים עליה סיפר הגרפמ"א בוודאי אינה אלא הידור וחומרא, שהרי להדיא פסק בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא ח"א סימן שצ שמותר לכל נער ברמ"צ להשתתף בכתיבת אותיות התורה שנהגו לכבד בסיום כתיבת הספר, שלכן גם בלא מילוי האותיות בדיו אין חשש לפסלן רק מדרבנן, ובדבר שהוא מדרבנן סומכין על החזקה שהביא סימני גדלות.
ועד"ז בנוגע לתיקון ס"ת שהיו בו הרבה הפסקין ומחקין באותיותיו ותוקנו ע"י מי שלא נודע אם הביא סימני גדלות והורה בעל עין יצחק (ח"א או"ח סימן א') שהס"ת כשר לקרות בו, אפילו ב"פרשת זכור" שחיוב קריאתה הוא מה"ת, כי יש כאן ס"ס להקל, ספק שמא הדרושים תיקון לא היו באופן שיפסלוהו, וספק שמא הסופר הביא סימני גדלות.
[וראה עוד מעין זה בכתר כהונה סימן א' הובא בפתחי תשובה יו"ד סרפ"א ס"ק ז'].
ויתירה מזו מצינו להאבני נזר (או"ח סתקט"ז) דכשנער ברמ"צ כתב ס"ת בדיעבד דכשר ומותר לקרות בו בציבור, הואיל וקריאת התורה היא רק מתקנת נביאים, סומכין על החזקה שהביא סימנים [אף שהפת"ש חלק עליו וס"ל שס"ת דינו כתפילין, משום שצריכים לצאת בה יד"ח קריאת "פרשת זכור" שהיא מה"ת].