ב'תורת מנחם - התוועדויות' תשי"ג ח"ב עמ' 271 דן כ"ק אדמו"ר זי"ע בשאלה האם יכלו בני ישראל לאחרי מתן תורה לאכול מבשר ששחטו לפני מתן תורה. ואומר סברא דכיון שלפני מ"ת לא היו מצווים על השחיטה, הרי הבשר ששחטו לפני מ"ת חשיב לאחר מ"ת כמו בשר שנשחט ע"י עכו"ם ששחיטתו נבילה.

וממשיך, שא"א לומר כן, דכיון שלפני מ"ת היתה זו שחיטה כשרה חל על בשר זה דין בשר שחוטה, ובמילא, גם לאחרי מ"ת היו יכולים לאכול בשר זה. ראה שם.

וב'הערות וביאורים' גליון טו (תתלז) עמ' 37 העיר הרמ"מ לאופר ש"דברים אלו הם חידוש גדול לכאורה" מכיון שלפני מ"ת לא היו מצווים כלל על השחיטה.

ובגליון יז (תתלט) עמ' 23 העיר הת' יעקב זאיאנץ מ'לקוטי שיחות' חלק חי 366 הערה 28 וב'אגרות קודש' חלק כ עמ' רכט נקט הרבי בפשטות ש"לא יכלו לאכול משחיטתם דלפני מ"ת, מכיון שאז לא היו ברי זביחא".

סברת הרבי מפורשת בגמרא

ויש לומר שסברת הרבי ב'תורת מנחם' כמעט מפורשת בגמרא. דבחולין יז, א שואלת הגמרא: בעי רבי ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו? והגמרא מסיימת ב'תיקו'. ומפרש רש"י: "מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול, אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מיתסרי, או דלמא לא שנא". הרי לנו את הסברא הנ"ל שאנחנו דנים על כל דבר לפי זמנו ומקומו, ובהשתנה המצב נשאר אותו הדבר בהיתרו.

ועדיין יל"ע בזה, שהרי באם סברתו של הרבי הוא ממש סברת רבי ירמיה, א"כ איך קובע הרבי שיש לזה דין שחוטה גם לאחרי מ"ת, והרי הגמרא נשארת ב'תיקו'.

חילוק בין בשר הנ"ל לבשר נחירה

והנה ה'נודע ביהודה' בשו"ת מהדו"ת חיו"ד סי' סד ד"ה ועוד יותר מקשה: ולמה לא בעי בכל איסורי תורה חלב ודם ובהמות שנאסרו במתן תורה אם היה להם דברים הללו מקודם מ"ת שכבר אכלו מהם אם מותרים לאכול אחר מ"ת מהנותר בידם? ומתרץ: ודאי שאין בזה שום ספק שדבר הנאסר מאותו שעה אסור גם כל מה שיש בעין מקודם לזה, והספק הוא רק באיברי נחירה שגם בשעה שנאמר האיסור לא חל האיסור תיכף, ונקבע שלא יתחיל איסור זה עד שיבואו לארץ.

אמנם בחידושי 'ערוגת הבשם' עמ"ס חולין שם, מביא את דברי ה'נודע ביהודה' ומתרץ באופן אחר: דרק באברי בשר נחירה קמיבעיא ליה, דהא לא אמרה תורה שלא לאכול בשר שאינו שחוט כשיכנסו לא"י, אלא דהתורה אסרה בשר נבלה, וצותה תורה דמשנכנסו לארץ אינו יוצא מידי נבלה אלא ע"י זביחה, ושפיר יש לומר דבשר שנתנחר בשעה שזה הוציא אותם מידי נבילה, מותרין גם אח"כ, דבמה יאסרו כשנכנסו לארץ והרי כבר אינם נבילה. [וזה תלוי לכאורה בדין מתה מאליה במדבר, האם זה נאסר כיון שלא היה לו נחירה. וראה ברמב"ם הל' שחיטה פ"ד הי"ז: "כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר הגוים". אמנם כבר העיר ב'כלי חמדה' (פר' ראה אות ז סעיף ב) שלכאורה זה צ"ע, ובלי נחירה ודאי שהוא נבילה והיה אסור לישראל.]

ולפי זה י"ל אולי שלדעת הרבי בשר שנשחט לפני מ"ת עדיף מאברי בשר נחירה אחרי שנכנסו לארץ, שהרי לאחרי שנכנסו לארץ אין נחירה מוציא את הבשר מידי נבילה, משא"כ שחיטה שקיים גם לאחרי מ"ת.