בשיחת ליל שמח"ת תשכ"ג שי"ל ז"ע מחדש, סעיף יז:

"כ"ק מו"ח אדמו"ר מביא בשם רבנו הזקן הפירוש ד"הראת": "דו האסט זיך באוויזן", ומביא דוגמא לדבר: "כמ"ש והקמות את המשכן כמשפטו כאשר הראית בהר".

ולכאורה אינו מובן: הפירוש "דו האסט זיך באוויזן" הוא הפירוש הפשוט בתיבת "הראת", כפי שמפרש בפשטות ה"מלמד" ב"חדר", ואין צורך להביא ראיות לדבר, ולמה הוצרך להביא ראי' מהכתוב "הראית בהר"? ומהי השייכות ביניהם". עכ"ל.

ובהמשך השיחה מבאר ע"פ חסידות שענין גילוי העצמות בגשמיות הוא בדוגמת הגילוי שבמקדש.

והעירני ח"א, דמ"ש שהפירוש הפשוט בתיבת הראת, הן בפסוק אתה הראת והן בפסוק אשר הראת בהר, הוא "דו האסט זיך באוויזן" לכאורה צע"ק (ובפרט לומר שכך מפרש המלמד בפשטות בחדר), שהרי "אתה" שבכתוב "אתה הראת" הוא עם ישראל שאליו מדבר משה רבינו, ואם כן "הראת" אין פירושו "דו האסט זיך באוויזן" (הראית את עצמך), אלא להיפך, ניתן לך לראות, "דו ביסט באוויזן געווארן"; וכן בפסוק "אשר הראת בהר", דקאי על משה, שהראה לו הקב"ה את המשכן (ולא שהוא הראה את עצמו).

ופירוש זה באתה הראת "דו האסט זיך באוויזן" הוא רק לפי הפירוש החסידי ש"אתה" שבפסוק זה הוא הקב"ה, דו עצמות ומהות. אבל בפסוק דקאי על המשכן בכלל לא מובן לכאורה כיצד ניתן לפרש "הראת" באופן כזה (אלא אם נפרש שמהותו של משה נתגלה בתוך המשכן).

ובאמת אין זה נוגע להמשך הענינים בשיחה, דעיקר הביאור קאי על הקשר בין הגילוי דמ"ת והגילוי שבמשכן, אך צ"ב הכוונה בפרט זה.

ואם כי ניתן לומר שהתיבה "הראת" בפני עצמה ניתן לפרשה באופן כזה, מ"מ צ"ע אימתי יש למלמד בחדר הזדמנות לפרש כך כשלומד חומש.

בכמה שיחות (תורת מנחם חי"ט עמ' 313 הע' 210, ח"י עמ' 258) הביא כ"ק אדמו"ר הסיפור אודות אחד החסידים של אדמו"ר הזקן, ר' מרדכי מלעפלי שמו, שלרגלי עסקיו הוצרך לשהות בפטרבורג, ששם היו רק מעט יהודים שומרי תומ"צ, ואעפ"כ הצליח לעמוד בנסיונות וכו' ע"י גאוה, באומרו, שענין פלוני אליו רצה היצה"ר להסיתו "לא מתאים" עבור חסיד של אדמו"ר הזקן!

וכמו כן - הסיק הרבי - בנוגע לכאו"א מישראל, שגם כאשר מדובר אודות ענין המותר ע"פ שו"ע, מ"מ צריך להתנהג באופן ד"לפנים משורת הדין - מדת חסידות" ומצד גאוה, ביודעו גודל מעלתו שהוא בן אברהם, בנו יחידו של הקב"ה. ופשוט שלא יתכן שיהי' בגדר ד"בן רשע" ח"ו.

ויש להביא מקור לענין זה מדברי המגיד להב"י, ובהקדים; דבכ"מ בספר 'מגיד מישרים' מזהיר המגיד: "ואל יהי' לבך נוטה ולא פונה לגאוה כלל, וכי תשמע בני אדם שישבחוך, תדאג ותצטער מאד ובשום פנים אל תתגאה . . תכנע ותשפיל לפניו [ית'] מאד מאד". ובמקום נוסף (ב"אזהרות ותקונים וסייגים"): "שלא להתגאות כלל רק מאד מאד הוי שפל רוח".

אך בהקדמה (אזהרות וסייגים) שם כתוב: "ולא יזוח יצרך עליך ואם יזוח תגעור בו ותאמר האם איש כמוני העתיד לכל המעלות אליו יחטא בהרהור". ועל פי זה יש לבאר מה שמצינו בדברי רבותינו נשיאנו כמה הוראות שהם, לכאורה, בסתירה לכל ענין ה"ביטול", אחד היסודות של דרכי תורת ועבודת החסידות.

לדוגמא: הפתגם "כשם שצריכים לידע את החסרונות כמו כן צריכים לידע מעלות עצמו". או המסופר בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שהעניק תוארים מכובדים למי (שממבט ראשון) לא הי' (עדיין) ראוי (כ"כ) לתוארים אלו, באומרו התוארים שלי "מחייבים" הם.

ולפי הנ"ל, כשמדובר במלחמה כנגד היצר אפשר הדבר ואדרבה מוכרחים לנהוג באופן של הגבהה עצמית. ולכשתמצי לומר יסוד כהנ"ל הוא העבודה ד"ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים יז, ו) כמבואר בדא"ח (ראה תו"א (לרבינו הזקן) צט, ב; קיט, ג ואילך; לקו"ת במדבר טו, ג; לקו"ש חכ"ד עמ' 142) בספרי מוסר (רבינו יונה בשערי העבודה, אה"ק תשכ"ז עמ' א-ב), וכן בספרי גדולי ישראל כמו ר"י עמדין בהקדמתו לסידור בית יעקב סולם בית אל: ד"יש גאוה אחרת רוחניות טובה מאד כו' וכל מה שהאדם נלכד במצודת יצה"ר בא לו מחמת ששוכח יחוסו הנורא ונפלא כי בן מלך הוא כו' והוא שהכתוב משבח יהושפט ויגבה ליבו בדרכי ה'".