בשיחת מוצש"ק פ' וישב תשל"ט - שיום ראשון חל אז בערב חנוכה - נתבאר שיש עילוי בערב חנוכה לגבי כל ערבי יו"ט, כי אע"פ שבכל ערב יו"ט יש חיוב להוסיף מחול על הקודש, הרי סו"ס נקרא זמן זה בשם "תוספת" דמזה גופא מובן שאינו כעיקר זמן היו"ט, ויש שקו"ט אם זמן תוספת יש בו "קדושה המיוחדת של עיקר הזמן (שבת, יו"ט או יו"כ) או שכל זמן תוספת הוא אותה הקדושה כי אינה אלא קדושת תוספת; אך בערב חנוכה היות שזמן הדלקת נרות חנוכה הוא תיכף משתשקע החמה דהיינו קודם צאת הכוכבים, ולכמה עניינים, עדיין נחשב כיום, נמצא שעיקר זמן דימי חנוכה מתחיל עוד בערב חנוכה (משתשקע החמה). ע"כ תוכן הדברים.

לפי זה יש לעיין בקביעות חנוכה כמו שנה זו שיום ראשון דחנוכה חל בש"ק שאז מקדימים להדליק נ"ח מבעוד יום קודם שתשקע החמה, דלכאורה לפי שיחה זו עיקר זמן חנוכה מתחיל מבעוד יום.

ואם כנים הדברים אזי יש לחקור במי ששבת להתפלל מנחה קודם הדלקת נ"ח, דבשערי תשובה סי' תרע"ט כתב שיש ליזהר בערב ש"ק חנוכה להתפלל מנחה קודם הדלקת נ"ח כמו הדלקת הנרות במקדש הייתה אחרי תמיד של בין הערביים, אבל עדיין יש לעיין במי ששכח להתפלל מנחה קודם הדלקת נ"ח, דלכאורה אם נאמר שתיכף משהדליק נ"ח מתחיל עיקר זמן חנוכה הרי מקום לומר שחייב כבר באמירת ועל הניסים.

איברא שבמגן אברהם סתרע"ט כתב על דברי הרמ"א שם שמברכים על הנרות "אע"פ שמדילקין בעוד היום גדול" [שלכאורה אינו זמן הדלקה עדיין] - וז"ל: "משום דאי אפשר בעניין אחר חשוב הכשר מצווה", ומשמע מלשונו שהדלקת נ"ח דע"ש בעוד יום אינה אלא בגדר הכשר מצווה וקיום המצווה בפועל הוא רק לאחרי שתשקע החמה, ולפי זה גם בערב שבת שהוא ערב חנוכה עיקר זמן חנוכה לא מתחיל אלא משתשקע החמה.

אך לכאורה אי אפשר לומר שכוונת המג"א היא שההדלקה היא הכשר מצווה בעלמא, חדא, איך מברכים על הכשר מצווה, ועיקר הרי קיי"ל דהדלקה עושה מצווה ולא הנחה ואם נאמר שהדלקה קודם זמנו אינה אלא הכשר מצווה א"כ לא קיים מצוותי' כלל.

ויעויין במחצית השקל שם שכתב עוד יותר מהמג"א, דלדידן דס"ל שנ"ח צריכים להיות דולקים חצי שעה אחר צאת הכוכבים, גם בערב שבת צריכים לתת שמן שידלק כשיעור חצי שעה אחר צ"ה, ומסיק "וידי מצווה לא יצא במה שדולק קודם צ"ה, נהי דהויה הכשר מצווה ורשאי לברך הואיל וא"א בעניין אחר, מ"מ ידי מצווה לא יצא במה שדולק קודם צ"ה". עכ"ל.

הרי שהמחה"ש קרא גם למשה שהנרות דולקים משתשקע החמה עד צאת הכוכבים ג"כ בשם "הכשר מצווה", והנה זה ברור ופשוט, דמה שהנרות דולקים משתשקע החמה עד צאת הכוכבים אינו בגדר "הכשר מצווה" כלשון "הכשר מצווה" בכל מקום שאינו מעשה המצווה כלל, שהרי ברור שהדלקת הנרות משתשקע החמה הוי מעשה המצווה (ובפרט שקיי"ל שהדלקה עושה מצווה כנ"ל), ועל כרחך צ"ל שכוונת המחה"ש דהיות שיש תנאי במצוות נ"ח שאין יוצאים י"ח עד שהנרות ידלקו חצי שעה אחרי צ"ה לכן נקראת ההדלקה בשם "הכשר מצווה", אבל פשיטא שיש בהדלקה זו קיום מצווה, ואדרבה זוהי עיקר חיובי' המצווה'.

ואם כן שוב ניתן לומר שזוהי גם כוונת המג"א הנ"ל, היינו שגם לדידי' היות שזמן הדלקה הוא מבעוד יום הרי זהו זמן מעשה המצווה של הגברא העושה המצווה, אלא היות שלא קיים י"ח עד לאחרי זמן על כן קורא זה בשם "הכשר מצווה", לגבי הזמן שצ"ל נ"ח דולקות.

ולפי זה זמן חנוכה, שמתחיל בקיום מצוות הדלקת נר חנוכה (כמפורש בשיחה הנ"ל), הנה בחנוכה שחל בש"ק מתחיל הוא מבעוד יום, ושוב מקום לשאלה הנ"ל בדין אמירת ועל הניסים במי ששכח להתפלל מנחה קודם הדלקת נ"ח.

ואין מן ספרי הפוסקים תח"י לעיין אם יש הדנים בשאלה זו.

בשיחת עשרה בטבת תשמ"ג ס"ג (הנחה בלה"ק בלתי מוגה, התוועדויות ח"ב עמ' 763, נעתקה ב'דבר מלכות' לפ' ויחי השתא):

"כאשר יהודי חושב כיצד יכול הוא להגיע למעמד ומצב ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ובאופן שהתעוררות זו (דיום התענית) תומשך על כל השנה כולה - אומרים לו שהקב":ה מעמיד את עצמו במצב ד"בהמצאו" (מציאה) ביחס לכל אחד ואחד מישראל, בדוגמת "מציאה" הכי גדולה שלא בערך כלל לגבי אופן עבודתו.

"ומה שנדרש ממנו - הרי זה רק ליפול על המציאה ולהכריז שמציאה זו - דרגא נעלית בגילוי אלקות - היא שלו..". עכלה"ק.

חבל שבאותה עת טרם ציינו מקורות וכו' לאותן שיחות. והנה מקור הביטוי הנ"ל הוא במשנה בבבא מציעא (פ"א מ"ד, בגמרא דף י ע"א): "ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה". והכוונה שנפילה היא רק הבעת רצון לקנות ולא מעשה קניין ממש, ולכן לא זכה בה אלא השני שהחזיק בה. ויש בזה שתי אוקימתות בגמרא, אם דין זה הוא רק במקום שד' אמות קונות או בכל מקום. והכרעת הרי"ף, הרא"ש, הב"י והרמ"א (טושו"ע חו"מ ר"ס רסח, רמ"א וש"ך שם, דלא כהר"ן והה"מ) היא שזהו רק במקום שאין ד' אמות קונות, אבל בצידי רה"ר וכדומה - קנה הראשון. ז"א שהנפילה אינה מבטלת קניין אחר שנעשה במקביל לה.

ולכאורה הכוונה בשיחה היא, שכאן א"צ אפילו עבודה שמוגדרת כעין "מעשה קניין", אלא די בהבעת רצון מצידו בלבד, ומייד ה"מציאה" הזאת היא שלו. וע"ע.