ר"מ בישיבה
בתשובות וביאורים ע' 17 (אגרות קודש ח"א ע' רל"ט) מבאר הרבי שבהלכה מצינו ד' אופנים בפעולת המחשבה: א) למעלה מכולם שהמחשבה מצ"ע פועלת בלי דיבור ומעשה כלל כמו נדבות קדשים והפרשת תרומה דגם החפצא מתקדש וכו' ולא רק שחל חיוב על האדם. ב) הפעולה נעשית ע"י מחשבה אלא שמועלת רק אם הוא בשעת העשי' כמו המחשב מחשבה פוסלת בקדשים שפוסלת רק אם הוא בשעת עבודה. ג) שניהם ביחד פועלים הן המעשה והן המחשבה ובזה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שאינו יכול לפעול בשל חבירו (לדעת התוס' יבמות פג,ב, בד"ה אין) וי"ל הטעם בזה (ע"ד מ"ש הכס"מ הל' טומאת אוכלין רפי"ב) כי מחשבה שלו הרי אין לה כל קשור עם דבר השייך לחבירו ומביא דוגמא לזה מכלאי הכרם דסב"ל לר' יוסי ור"ש דאין הכלאים נאסר כיון שאינו שלו וכ"ש בסוג הא'. ד) הפעולה נעשית ע"י מעשה לבד אבל אין העשי' מועלת ופועלת אא"כ ישנה למחשבה והוא בעניני לשמה כו' וכיון דאין המחשבה עצמה פועלת ואינו אלא מציירת את העשי' הבא עמה יכול לפעול גם בשל חבירו, ומבאר די"ל דזהו טעם של אלו דסב"ל במלאכה בפרה אדומה וכו' דמספיק דעת העובד ולא בעינן דעת בעלים משום דסברי שהם בגדר דסוג הד' ולפי"ז מתורץ קושיית הר"ש (כלאים פ"ז מד"ה) על התוס' עיי"ש.
וביאור הדבר שהתוס' ביבמות (פג,ב) הקשו על המשנה דכלאים (פ"ז, מ"ד) דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו דר' יוסי ור"ש סב"ל דלא קידש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והקשו התוס' מאי שנא מנותן נבילה או תבשיל של חלב לתבשיל של חבירו שנאסר ולא אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו? ותירצו דשאני התם שהאיסור בא ע"י מעשה בלבד, משא"כ בכלאים בעינן דניחא ליה במחשבה כדמוכח מהדין דרק אם נתייאש הימנו ה"ז קידש, ובאיסורים התלויים במחשבה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והר"ש הקשה ע"ז דא"כ למה אמרינן בגיטין נג,ב, בהעושה מלאכה בפרת חטאת של חבירו דפטור מדיני אדם וחייב דיני שמים כו' אלמא שהמלאכה פוסלת הפרה, הרי גם שם בעינן דניחא ליה במלאכה, ובכה"ג לפי התוס' צ"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו? ולכן ביאר דשאני כלאים דר"י ור"ש דרשי דכתיב "כרמך" ולא של אחרים ור"מ דורש "כלאים" מכל מקום, וזהו מה שביאר הרבי לתרץ שיטת התוס' דסבירא להו דרק כלאים דהוה בסוג הג' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משא"כ מלאכה בפרת חטאת הוא בסוג הד' ושם מודים דאוסר אף שאינו שלו.
ב' אופנים בפעולות האדם
ולכאורה יש לבאר דזהו עפ"י מ"ש בקובץ הערות יבמות פרק מצוות חליצה (אות תשי"ד), דבנוגע לפעולות שהאדם פועל ישנם ב' סוגים: א) שהאדם הוא הוא הפועל כל הדבר ע"י דעתו רצונו וכוונתו, אלא דבעינן גם מעשה, כמו בקנינים קידושין גירושין וכו'. ב) עיקר הפועל הוא עצם המעשה מצ"ע כמו בשחיטה, דעצם מעשה השחיטה הוא הוא המתיר וזהו העיקר, אלא דבעינן שיעשה ע"י אדם דוקא, אבל כאן אין דעת האדם הפועל כו' אלא עצם המעשה, ועד"ז במעשה המילה, טבילה וכו'.
דבאופן הא' נמצא שהאדם הפועל הוא הוא הבעלים על הדבר, משא"כ באופן הב' אין האדם הבעלים על הדבר כי עצם המעשה הוא הפועל הדין ולא כוונתו ודעתו וכו', ועפי"ז מובן דמצינו דבפעולות כאופן הא' שייך שהאדם יתנה תנאי דהרי את מקודשת ע"מ שתתני מאתיים זוז וכיו"ב, ורק אם יתקיים התנאי חל המעשה, דכיון שכל יסוד הדבר הוא דעת ורצון האדם כו' במילא ה"ה הבעלים ע"ז ויכול להתנות כו', וכן אפ"ל תנאי שהקידושין יחולו לאחר ל' יום דוקא, משא"כ באופן הב' דעצם המעשה הוא הפועל, לא שייך דין תנאי, כמו בשחיטה שיתנה דרק בתנאי זה חל השחיטה דזה אינו, כי אם הי' כאן מעשה שחיטה כדבעי חל ההיתר, כיון דכאן אין האדם הבעלים ע"ז, ועד"ז לא שייך לשחוט שההיתר יחול לאחר ל' יום כו', גם מצינו בגיטין ריש פרק המגרש לפי רבי אליעזר דשייך שיגרש אשתו חוץ מפלוני דלגבי אותו פלוני אי"כ גט כלל, ואפילו רבנן דפליגי עליו ה"ז משום דאי"ז כריתות אבל לולי זה הי' שייך לגרשה באופן כזה כיון שהוא הבעלים על הדבר, משא"כ בשחיטה וכו' ודאי לא שייך לומר חוץ מפלוני דלגבי פלוני ה"ז נבלה וכו' כפשוט.
כן יש נפק"מ לגבי חזרה וביטול, דבאופן הא' כיון שהאדם הוא הפועל שייך לומר דאתי דיבור ומבטל דיבור, משא"כ בדבר שאינו בעיקר מצד האדם לא שייך בו ביטול כלל דבודאי אי אפשר לבטל היתר השחיטה לאחר שנשחט כדין וכו', אפילו אם הי' דין דדיבור מבטל מעשה כיון שהאדם אינו הבעלים על זה. ועי' גם ריטב"א גיטין מב,ב שכתב עד"ז דמבאר טעם דאפשר לבטל הגט וז"ל: אבל קידש במעות אפילו בטילנהו למעות גופייהו לא בטלי, ואי הדר וקדשה בהם מקודשת, וא"ת מאי שנא? י"ל דגבי גט ושטר קידושין כיון דבעיא כתיבה מדעתיה דבעל, דבור ודבור הוא דמאן משוי ליה גיטא לגרושי ביה או שטרא לקידושי ביה דיבוריה דבעל דפקיד למכתביה, וכי הדר ומבטל ליה לגמרי אתי דיבור ומבטל דיבור וכו' מעשה שתלוי במחשבה ודיבור הוא, וכיון דהדר בטליה מאי דעבד שקליה ותו לא מגרשא אלא בכתיבה אחריתי, אבל מעות כי הוה ממונא לקדושי בהו לאו מחמתיה דבעל קא הוו, אלא על כרחיה נמי ממונא הוא הילכך נתינה קמייתא דאתיה מחמתיה הוא דיכיל לבטולי אבל מעות גופיהו לבטולינהו מדין ממון לא מצי לבטולי, עכ"ל. והן הן אותם הדברים הנ"ל של הקובץ הערות. ואכמ"ל.
ולכאורה לפי"ז יש מקום לבאר הנפק"מ בין סוג הג' לסוג הד' ע"ד הנ"ל דבמקום שהמחשבה מצ"ע פועלת ביחד עם המעשה הרי זה מגלה שהאדם הוא הוא הבעלים על החלות והחלות נפעל על ידו, ולכן בכה"ג אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שהוא אינו הבעלים על החפץ במילא אין לו כח בעלות לאסור החפץ, משא"כ במקום שעצם המעשה פועל חלות האיסור [והמחשבה רק מצייר המעשה] דבזה כיון דבפועל נעשה המעשה בשל חבירו חל האיסור וע"ד במילה כשאחר מל בן של חבירו ה"ה מהול כיון שהי' כאן מעשה מילה משא"כ כשמפריש תרומה בפירות חבירו שאין זה תרומה.
מתי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו
אבל באמת מלשון הרבי שמחשבה אין לה קשור בשל חבירו לא משמע כן, ובאמת אפילו לפי מה שנתבאר דכלאי הכרם הוא בסוג הג' אין הפירוש דהוה כמו בקנינים וקידושין וכו' ששם רצון האדם בהחלות הוא הפועל כי אם יעשה מעשה קנין ברצון אלא שאינו רוצה לקנות לא חל הקנין, כיון שרצונו בהחלות הוא הפועל, משא"כ הכא בכלאים אפילו אם יפרש בהדיא דניחא ליה בהמציאות אלא שאינו רוצה בחלות האיסור דכלאים הרי ודאי אין זה מועיל וחל האיסור, ומוכח מזה שהאיסור חל בדרך ממילא ע"י התורה ולא שרצון האדם בהאיסור הוא הוא הפועל זה.
ועכצ"ל שהפירוש הוא דאמרה התורה דאם האדם ניחא ליה במציאות זה דערבוב גפנים וכו' חל בדרך ממילא האיסור דכלאים, וביאור החילוק בין סוג הג' להד' לפי התוס' הוא דבכלאים הניחא ליה בהמצב פועל, ז.א. דעי"ז דניחא ליה בהחפצא חל איסור כלאים, נמצא שהם ב' דברים נפרדים הפועלים, יניקה וערבוביא, וניחא ליה, ובזה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמה דלדידיה ניחא ליה ממצב זה לא שייך כלל לפעול בהחפצא כיון דאין זה שלו, דרק הבעלים יכולים לעשות כפי רצונם כיון שהוא שלהם אבל מחשבתו של אדם אחר אינו נחשב כלום לקבוע איזה מצב בהך חפץ, וזהו טעמם של ר' יוסי ור"ש בכלאים דלא נאסר.
משא"כ בסוג הד' כמו בפרת חטאת סב"ל להתוס' שם עצם המלאכה הוא הפועל הפסול בהפרה, אלא דמתי זה נקרא מלאכה רק אם ניחא ליה, ואם לא ניחא ליה לאו שם מלאכה עליו (כעין דמצינו בשבת דבעינן מלאכת מחשבת) נמצא דבזה אין מחשבתו פועל בהחפצא, אלא מחשבתו פועל בפעולה שלו דעי"ז דניחא ליה ה"ז נקרא מלאכה, וכיון שנעשית בה מלאכה המעשה פוסלתה. כן נראה בביאור כוונתו הק'.
ביאור לדעת ר"מ דגם בכלאים אוסר שאינו שלו
אלא דלפי"ז צריך ביאור בדעת ר"מ, דבכלאים אדם אוסר דבר שאינו שלו, (במשנה דכלאים שם ובריש ב"ב), דלכאורה כאן לא שייך לומר לומר שהניחא ליה פועל על המעשה שלו כנ"ל, דהרי אין כאן מעשה כלל והניחא ליה הוא על החפצא שרוצה מצב כזה, ולמה מועיל בשל חבירו? ולכן י"ל לפי התוס' דר"מ מפרש דהאיסור חל על היניקה וערבוביא בלבד, (ע"ד בבשר בחלב) והא דאמרה התורה דבעינן ניחא ליה, הפירוש הוא לא דהניחא ליה פועל האיסור אלא דאם לא ניחא ליה ה"ז מבטל ועוקר האיסור, ובכהאי גוונא דעצם האיסור חל ע"י המעשה בלבד שפיר אוסר בשל חבירו כמו בבשר בחלב.
ואי נימא כן יש לבאר מחלוקת התוס' והראשונים אם לא התרו בו, דלשון התוס' (ב"ב שם בד"ה אומר לו) הוא דאם לא התרו בו אינו חייב באחריותו, אבל משמע שהאיסור חל גם בלי התראה, משא"כ הרמב"ן והנמ"י ועוד שם כתבו דאם לא התרו בו לא קידש דאין האיסור חל כלל.
וכן מוכח בשיטת הרמב"ם שבהל' כלאים פ"ז הי"ז הביא הדין דמחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור ואם לא גדר ה"ז קידש, והרמב"ם לא הזכיר כלל דחייב באחריות ומשמע שההתראה נוגע רק אם קידש או לא קידש כהרמב"ן.
ויש לבאר זה עפ"י הנ"ל דהתוס' לשיטתם ביבמות, פירשו לפי ר"מ כנ"ל שהאיסור חל ע"י עצם המציאות וכו' ולא ניחא ליה מבטל זה, אבל לא בעינן ניחא ליה לפעול האיסור, ולכן כשלא התרו אותו וחושב שחבירו יגדור, הנה אף שאינו מציאות דניחא ליה, דהרי רוצה שחבירו יגדור, מ"מ חל האיסור כיון דלפועל אין כאן ביטול ועקירה עי"ז דלא ניחא ליה, דרק אם עוסק בפועל לגדור כלשון התוס' ה"ה מבטל האיסור משא"כ הכא, משא"כ הרמב"ן וכו' י"ל דסב"ל בביאור פלוגתת ר"מ ור' יוסי כהר"ש משום גזה"כ, היינו די"ל דבאמת גם ר"מ סב"ל שהוא בסוג הג' דהניחא ליה פועל, אלא דמ"מ יש לימוד מיוחד דכלאים שמ"מ יכול לאסור בשל חבירו, ונמצא דסבירא להו גם לפי ר"מ דרק עי"ז דניחא ליה בפועל חל האיסור, ולכן הכא כשלא התרו לו וחושב שחבירו יגדור הרי לא ניחא ליה בפועל ולכן לא קידש, ועפ"ז יש לתרץ ג"כ קושיית החת"ס שם בד"ה וחייב דלמה בכלאים ה"ז היזק ניכר דמי יודע אם ניחא ליה, דלהנ"ל ניחא כיון שרואים הערבוביא הרי יש כאן היזק ניכר, והלא ניחא ליה שהוא ביטול האיסור אין רואים.
Download PDF