א

ב"אגרות קודש" לכ"ק אדמו"ר זי"ע, חלק ג' מכתב תנ"ב, בתשובה לש"ב הגאון הגדול מוה"ר ברוך שמעון שניאורסאהן זצ"ל ראש ישיבת טשעבין (מיום כ"ב שבט תש"ט), בענין מש"כ רבינו ה"צמח צדק" שער המילואים חידושי פסחים, שתמה על הסוברים שלא לומר "מזמור לתודה" בערב יוהכ"פ עי"ש, וזל"ק:

"מה שרצה לומר דמביאים תודה בערב יום הכיפורים, הגם דאין מביאים קדשים לבית הפסול, משום דאפשר להאכיל לקטנים וכיו"ב, אי אפשר לומר כן, כי הבאה לבית הפסול נחשב לא רק המיעוט בזמן או מקום האכילה אלא גם מיעוט האוכלים, וכדאיתא בבכורות ס,ב וברמב"ם הל' פסוהמ"ק פ"ו ה"ה, ואדרבא מלשון המשנה מעשר שני פ"ג מ"ב משמע דמיעוט האוכלין חמור ממיעוט הזמן". עי"ש.

ב

ובביאור זה, וגם להבין מה היתה סברת הגרב"ש זצ"ל, נראה להקדים קושיית ה"שער המלך" בפ"ג מהל' קרבן פסח ה"ט, בסוף הדיבור הראשון, וז"ל: "תו ק"ל בסוגיא דשמעתין דמאי פריך ונטרחו ונייתי מותר הפסח כו', ואמאי לא משני דאכתי ממעט באכילת קדשים בעצמות שיש בהן מוח, דאינו יכול לשוברם משום ספק פסח, כדאמרינן לעיל בפ' כיצד צולין דף פ"ה, דאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח, עובר משום ועצם לא תשברו בו כו', ואפילו ע"י גומרתא כו', ונמצא מביאו לידי נותר בידים ועובר אעשה ואכלו את הבשר כו'" ע"כ, ועי' בהגהות מהרש"ם פסחים שם, וב"מקדש דוד" בקונטרס קרבן פסח עי"ש.

ובדומה לזה הקשה ב"חלקת יואב", "קבא דקשייתא" קושיא י"ג וז"ל: "קשה לי על הש"ס פסחים דף פ"ח ע"ב, גבי חמשה עורות פסחים שנתערבו ונמצא יבלת באחד מהן, דכולן יצאו לבית השריפה, ופריך הש"ס: ניתי מותר פסח דאינו ממעט באכילה דנאכל רק ליום ולילה, והרי אכתי ממעט באכילה בעצמות שיש בהן מוח, דדילמא פסח היה ואסור לשבור עצם, ובודאי דבמותר פסח מותר בו שבירת עצם (עיין פסחים פ"ד ע"ב), וא"כ עדיין ממעט באכילה, וצע"ג".

ולכאורה אפשר היה לומר, דאף אם אמנם נמצא ממעט באכילת המוח שבעצם, מ"מ הרי סוף סוף אינו מסוג המיעוט שנאמרו בכ"מ בהא דאין מביאין קדשים לבית הפסול, שהוא בג' אופנים: שממעט בזמן האכילה היינו בקרבן שדינו להאכל בב' ימים ולילה אחד, הוא גורם שייאכל רק ליום ולילה, או שממעט באוכליהם, היינו בקרבן שנאכל לכל אדם, הוא גורם שייאכל רק ע"י כהנים, או שממעט במקום אכילתם, היינו בקרבן שנאכל בכל מקום וגורם שייאכל רק בעזרה וכיו"ב, וכאן הרי יהיה סוג חדש שממעט בקרבן עצמו, שלא ייאכל כולו, לא מסיבת זמן ולא מסיבת אוכליו ולא מסיבת מקום, והבו דלא לוסיף עלי'. תדע שברמב"ם פ"ו מהל' פסולי המוקדשין הלכה ו"ז הזכיר הני שלשה סוגים ולא הזכיר כלל בדבריו שהוא הדין בממעט באכילת כל הקרבן מאיזה טעם אחר.

בפרט אי נימא דכל דין אין מביאים קדשים לבית הפסול הוא רק מדרבנן, ועי' בזה ב"קרית ספר" להל' פסולי המוקדשין שם, בשו"ת "בית דוד" סי' פ"א וב"דבר שמואל" לפסחים פ"ט שם, די"ל דאין לנו להוסיף על מה שגזרו הם.

ג

וי"ל בזה עוד, דהנה יעויין ברמב"ם פ"ו מהל' פסולי המוקדשין הי"א: "נתערבה (התודה) באיל נזיר, שתיהם תקרבנה ויניף הלחם עמהן" עכ"ל, ובראב"ד: "והא קא ממעט באכילת זרוע בשלה" ע"כ, וכתב הכס"מ: "ומשיג על רבינו שמאחר שכל אחד מהם ספק איל נזיר צריך ליקח מכל אחד מהם זרוע בשלה, ואינו מאכל אלא לכהנים ובני ביתם, ונמצא שממעט באכילת זרוע של תודה שדינה ליאכל לכל אדם, ואני אומר שאם השגה זו השגה, אינה על רבינו, מפני שהוא העתיק דברי התוספתא, אבל לפי האמת אפשר לומר, דכיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו, לא חיישינן" עכ"ל,

והנה יש לעיין בפירוש דברי הכס"מ דבמקצת הקרבן ליכא איסורא דאין מביאין קדשים לבית הפסול, אי הכוונה דכיון שאין זה אלא מקצת, אין חשש כל כך שיבוא לידי נותר, דבודאי יוכלו לאכול הכל לפני סוף זמנו, או שנתכוין לומר דבמקצת קרבן כלל לא איכפת לן דיבוא לבית הפסול, דלא אסרו אלא הקרבן כולו ולא מקצתו, והנה אי נימא דבמקצת לא איכפת לן כלל מאיזה טעם שלא יהיה, הרי קושיית ה"שער המלך" מסולקת מעיקרא, דבאבר אחד לא אמרינן אין מביאים קדשים לבית הפסול, אבל אי הכוונה דבמקצת אין לחוש, כי יוכלו להשתדל ולגמור אכילתו לפני שמגיע זמן איסור נותר, זה אינו שייך אלא בחלק שראוי ליאכל רק לכהנים ולא לישראלים וכיו"ב, אבל במוח שבעצמות שלא ייאכל כלל, הרי בודאי יישאר ויבא לידי נותר, ולפי"ז שפיר תקפה ועומדת קושיית ה"שער המלך" וה"חלקת יואב" ז"ל.

ד

ונראה דהדבר תלוי בעיקר השאלה, בהא דאין ממעטין באכילתן, אם הוא רק מחשש שיבוא לידי פסול נותר, או דהוי איסורא באפי נפשיה, ועי' ב"אבן האזל" הל' פסולי המוקדשין שם שנסתפק בזה, והנראה בזה, דהנה כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' פסולי המוקדשין שם הלכות ה"ו (עיין "אור שמח" שם): "נתערבו מין בשאינו מינו, כגון עולה בשלמים, לא יקרבו אפילו כחמורה שבהן, שאין מביאים קדשים לבית הפסול; וכשם שאין ממעטין בזמן אכילתן כך אין ממעטים באוכליהם כו'" עכ"ל, ומקורו במשנה וגמ' זבחים ע"ה ע"ב במחלוקת ר"ש וחכמים, ופסק כחכמים דאין מביאין קדשים לבית הפסול, והנה מהא דחילק וקודם כתב שאין מביאין קדשים לבית הפסול, היינו דממעט בזמן האכילה, ומביאו לידי פסול נותר, ואח"כ הוסיף וכתב "וכשם שאין ממעטין בזמן אכילתן כך אין ממעטין באוכליהם ולא במקום אכילתן כו'" משמע לכאורה, שאין ענינם אחד ממש, ויש לומר דהא דאין ממעטין באוכליהם, אינו רק משום שבגלל מיעוט האוכלים ישאר מן הקרבן ויביאוהו לידי פסול, אלא משום שיש איסור בעצם המיעוט באוכלין, דכיון שהמצוה היא שהקדשים ייאכלו והוא ממעט באוכליהם, זה גופו הוא האיסור, או משום דמקרי זלזול בקדשים,

ולכאורה משמע כן להדיא בהי"ב שם, שכתב וז"ל: "ולמה לא יקרבו, לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות, והבכור לשני ימים, ואינו נאכל אלא לכהנים, ואין מביאין קדשים לבית הפסול, ואין ממעטין באכילתם", ומדכפל דיבורו [וגם לא ניסח ההלכה דאין ממעטין באכילתן שאין מביאין קדשים לבית הפסול] משמע דב' הלכות נאמרו בהאי דינא, אחת דלא ימעט בזמן אכילתן משום דמביאו לידי פסול נותר, ועוד יש איסור מיעוט באוכלים משום עצם הדבר שממעט באוכלי הקרבן, דהוי זלזול או שמבטל מצוות אכילת קדשים שצריך שייאכלו הקרבנות.

[ואולם יעויין בפ"ב מהל' קרבן פסח ה"ד, שכתב הרמב"ם וז"ל: "וכן אין עושים חבורה כולם חולים או זקנים או אוננים אע"פ שהן יכולים לאכול, הואיל ואכילתם מעוטה שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פיסול" עכ"ל, ומוכח דגם מיעוט אוכלים הוא משום דמביאהו לידי פיסול. אבל אין בזה הכרח כל כך, דיש לומר דמה שכתב "ויביאוהו לידי פיסול" להא גופא נתכוין, שהפיסול הוא המיעוט באכילה, וכן מוכח ב"אבני נזר" או"ח סי' תנ"ט שהובא להלן עי"ש].

ולפי זה יש לעיין בדברי הכס"מ הנ"ל, דאי כל האיסור הוא משום שלא יבא לידי נותר, מאי שנא מקצת קרבן מקרבן שלם, סוף סוף מביא חלק מן הקרבן שיש בו שיעור לחול עליו דין נותר לידי פסול נותר [ועי' "מנחת חינוך" ריש מצוה ח', שדייק בלשון החינוך שלא להותיר "כלום", שאפילו בכל שהוא יש איסור נותר עי"ש], ובע"כ נצטרך לפרש בכוונת הכס"מ, שרצה לומר דבמקצת קרבן לא צריכים למיחש שיבוא לידי פסול, שכיון שאין בו הרבה לאכול, בודאי יוכלו לאכלו ולא יבוא לידי נותר, או דיש לומר דס"ל להכס"מ באמת דאיסור מיעוט באוכלים אינו רק משום שלא יבא לידי נותר, אלא הוי איסור עצמי, ולכן במקצת קרבן לא אמרינן איסור זה.

ומצאתי בשו"ת "חתם סופר" או"ח סימן קי"ד שפירש להדיא בדברי הכס"מ, דבמקצת לא אמרינן כלל הא דאין מביאין קדשים לבית הפסול, וז"ל: "טוב להביא אבר אחד לבית הפסול, היינו למעט באכילה, מאשר נאמר ב' הבהמות ירעו עד שיסתאבו" עי"ש, הנה כי כן פירש הוא ז"ל שאיסור מיעוט באוכלין הוא משום פסול נותר, ואע"פ כן במועט לא איכפת לן שבוא לידי פסול נותר.

ה

ומעתה, הרי קושיית ה"שער המלך" א"ש, דבאמת במוח שבעצם ודאי לן שיבא בו לידי נותר, אבל הרי יסד לן הכס"מ שכך הוא הדין, שמוטב שאבר אחד ייפסל מאשר ירעו הבהמות עד שיסתאבו, ועד כאן לא פליגי חכמים על ר"ש במשנה דזבחים ע"א ולא ס"ל יקרבו כחומר שבהן אלא ירעו עד שיפול בהם מום, אלא כשיש חשש על כל הקרבן שיבוא לידי פסול, משא"כ במקצת הקרבן וכ"ש באבר אחד, וא"כ כ"ש הוא לגבי מוח שבעצם.

ונראה דה"שער המלך" שהקשה על מוח של מותר הפסח, לשיטתו אזיל, דבפ"ו מהל' פסולי המוקדשין, גבי נתערבה תודה באיל נזיר, הקשה באמת על עיקר דברי ה"כסף משנה" דבמקצת קרבן לא חיישינן, וז"ל: עוד ראיתי לדקדק עמ"ש מרן הכ"מ ז"ל כו' מהא דגרסינן בבכורות דף ס"א: יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו, ל"ק הא דתני ירעו רבנן היא, דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול, שאילו היו קרבין צריך לאכלן כחומר שבהם, דצריך להרים מהם חזה ושוק, ומתוך שהכהנים מועטים כו' יפסלו בלינה, והשתא מביא אחד מהם שיעור מעשר לבית הפסול, דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים כו' עי"ש, הרי בהדיא דאע"ג דאינו ממעט באכילת קרבן אלא מקצתו, אפילו הכי ס"ל לרבנן דקי"ל כוותייהו דאין מביאין קדשים לבית הפסול וצ"ע, עכ"ל ה"שער המלך", וממילא לשיטתו שפיר הקשה אהא דפסחים פ"ט [ובגוף קושייתו מהל' בכורות עימש"כ ב"חזון יחזקאל" לתוספתא זבחים פ"ז, וכיון לתירוץ שו"ת "רחש לבב" סי' מ"ח עי"ש ועצ"ע].

ונראה גם שהגאון בעל "חלקת יואב" שהניח קושיא זו בצע"ג, לא רצה לפרש שאיסור מיעוט אוכלין הוא גדר איסור בפני עצמו, ולא משום גרם פסול נותר, וממילא הוא דלא סבירא ליה למה שכתב החת"ס בפירוש הכס"מ שבאבר אחד לא איכפת לן שייפסל, ובאמת דגם בגוף דברי החת"ס אין צריך לפרש דלא איכפת לן דייפסל אבר אחד בודאי, שהרי סוף סוף כיון שיש באותו אבר שם ואיסור נותר, מאי שנא אבר אחד מקרבן שלם, אלא נתכוון באמת לומר שדין מיעוט באוכלים אף שנכלל בהא דאין מביאים קדשים לבית הפסול, אינו ממש משום פסול נותר אלא הוי דין בפני עצמו, ולכן דקדק וכתב: "טוב להביא אחד לבית הפסול, היינו למעט באכילה כו'", אבל ה"חלקת יואב" כנראה לא שמיע ליה הא, וס"ל דכל דין מיעוט אוכלין אינו איסור בפני עצמו, אלא הכל משום חשש שיבוא לידי פסול נותר, וממילא הוא דלא איכפת לן דאינו אלא אבר אחד, דסוף סוף יש בו שיעור שיחול עליו איסור נותר.

ו

ונראה להוכיח מפורש שכן היא דעתו ז"ל, דיעויין ב"אבני נזר" או"ח סי' תנ"ט אות י"ח, שכתב אל הגאון בעל "חלקת יואב": "מה שהקשה בהא דפסק רמ"א דאין אומרים מזמור לתודה בערב יוהכ"פ כו', מהא דשבועות דף ח' דמקשה הש"ס בר קרבן הוא, ומשני דאתיידע ליה סמוך לשקיעות החמה עיוהכ"פ כו' תמיהני דהא שם קאי אליבא דר"ש עי"ש, ואיהו ס"ל בפ"ח דזבחים ובפ"ג דמעשר שני מביאין קדשים לבית הפסול, ומה שכתב עוד דלמה יחשב מביאו לבית הפסול הא גם ביום הכפורים יכול להאכילו לקטני זכרי כהונה, ליתא, דמ"מ חשיב ממעט באכילה ומביאו לבית הפסול במה שאין גדולים יכולים לאכלו, כמו דאיתא בפ"ג דמעשר שני דאסור ליקח תרומה בכסף מעשר שני דממעט באכילה אף דלית ביה משום נותר, וכ"ש בנידון דידן" ע"כ.

אשר לפי להנ"ל הרי יש מקום גם לדברי הגרב"ש זצ"ל, שהוא כדעת ה"חלקת יואב" ודברי כ"ק אדמו"ר הוא כדברי ה"אבני נזר" הנ"ל שהשיג על ה"חלקת יואב".

עכ"פ נתבאר שה"אבני נזר" וה"חלקת יואב" חלוקים בענין זה, דה"אבני נזר" ס"ל דאפילו בלא החשש של נותר, עצם הדבר שממעט מאכילת גדולים, כבר הוי מביאו לבית הפסול, ואילו ה"חלקת יואב" פשיטא ליה דאם יכול להאכילו לקטנים, שוב אין זה נקרא מיעוט באכילה, כי סוף סוף לא יבוא לידי נותר, ומעתה כיון דלה"חלקת יואב" פשוט שכל דין מיעוט באכילה אינו אלא משום חשש פסול נותר, ממילא דלא מסתבר ליה לחלק בין אבר אחד לקרבן כולו, ושפיר הניח קושייתו על הגמ' פסחים פ"ט בצע"ג.

ובאמת כדעת ה"חלקת יואב" מוכח בדברי רש"י בסוגיין פסחים פ"ט ע"א, דז"ל: "דקא ממעט באכילה בשלמים, בזמן אכילתו שאוכל את כולם ליום ולילה ושורף את הנותר ואם שלמים הוא עדיין אינו נותר ונמצא שורף קדשים כשרים" ע"כ, וכיו"ב כתב להלן צ"ח ע"ב: "דממעט בזמן אכילת בשר ושורפו לנותר עד בוקר שלא כדין משום ספק פסח" עי"ש, וראיתי ב"דבר שמואל" שתמה שלכאורה אי"ז כמו שפירש בזבחים ע"ה ע"ב: "שממעט הזמן אכילת שלמים ומביא לידי נותר", והוא כמוש"כ רבנו חננאל בדף צ"ח שם: "וכיון שאתה אוכל הבכור בקדושת פסח אתה גורם לו להיפסל הנותר בבוקר כדין הפסח והוא כשר",

ונראה דבאמת ס"ל לרש"י שאין הפירוש שהשלמים נעשו נותר כדין הפסח, והאיסור הוא שגורם לו להיות נותר כדין הפסח אע"פ שהוא כשר בעצם, שהרי באמת אם ישרוף כולם בבוקר ט"ז, יימצא שהשלמים לא באו כלל לידי נותר, שכן בהגיע זמנם אינם בעולם עוד, אלא בע"כ דהאיסור הוא בזה גופא ששורפן כשהן עדיין קדשים כשרים, שאסור לשרוף קדשים כשרים, וא"כ אי נימא דס"ל לרש"י שיש איסור בעצם מיעוט באכילת קדשים, מה הוצרך רש"י להא דשורף קדשים כשרים, הו"ל לפרש בפשטות דממעט באכילת קדשים, ומוכח מזה באמת שאין איסור במיעוט אכילת קדשים מצ"ע לולא זה שמביאו לידי פסול.

[ויתירה מזו נראה, דאפילו נפרש כה"אבני נזר", וכמו שדייקנו לעיל מלשונות הרמב"ם, דבעצם מיעוט האכילה יש איסור, הרי הדבר פשוט גם לדידהו דהיכי שיש חשש שיבא לידי נותר, תרווייהו איתנהו ביה, דיש איסור בעצם מיעוט באוכלים, ועוד יש גם במיעוט באוכלין איסור שמביאו לידי פסול נותר, ולא רצו לומר אלא דגם בלא חשש נותר יש איסור בעצם מיעוט באוכלים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, מה סברא היא זו לחלק בין אבר אחד לקרבן כולו, סוף סוף הרי יהא באבר הזה שיעור בשר שיחול עליו פסול נותר], וא"כ לא זו בלבד שלא העלינו ארוכה לקושיית האחרונים הנ"ל, הרי עיקר דברי ה"כסף משנה" צע"ג לכאורה.

ז

והנה בעיקר מחלוקת האחרונים הנ"ל בגדר איסור מיעוט באוכלין, אי הוי איסור עצמי, או רק משום חשש שלא יבוא לידי פסול, אולי י"ל דמחלוקת בבלי וירושלמי היא זו, ונקדים דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' פסולי המוקדשין הי"ב וז"ל: "בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו כבכור, ולמה לא יקרבו, לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לב' ימים ואינו נאכל אלא לכהנים, ואין מביאין קדשים לבית הפסול ואין ממעטין באכילתן" עכ"ל, וצ"ע כנ"ל כפל לשונו "ואין מביאין קדשים לבית הפסול ואין ממעטין באכילתן". גם צע"ג בעיקר דבריו דהוי משנה שאינה צריכה, שהרי בכמה הלכות לפני זה הביא להלכה את דעת חכמים דפליגי על ר"ש וס"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול, והאריך בזה בה"ה וה"ו, ומה שאלה היא זו "ולמה לא יקרבו", ולכל היותר הי"ל לומר דבכור שנתערב בפסח כיון שאין דין אכילתם שוה ירעו עד שיפול בהם מום, ומה זה שהאריך וחזר על כל אותה ההלכה שנית, הלא דבר הוא.

והנה מקור ההלכה הוא במשנה פסחים צ"ח ע"א: "הפסח שנתערב בזבחים כולן ירעו עד שיסתאבו כו' ר"ש אומר אם חבורות הכהנים יאכלו (אם כל החבורה כולה כהנים היו יאכלו את כולם בו בלילה ויקרב פסח לשם פסח כל מקום שהוא והבכורות לשם בכור בכל מקום שהן, רש"י)", ובגמ' שם: "והא קא מייתי קדשים לבית הפסול, ומשני ר"ש לטעמיה דאמר מביאין קדשים לבית הפסול, ורבנן היכי עבדינן (לפסח שנתערב בבכורות, בשלמא גבי אשם שנתערב בשלמים או פסח שנתערב בעולה ואשם איכא למימר ירעו וימכרו בדמיהן אותן קרבנות כדאמרן לעיל, אבל בכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות, אלא נאכל במומו לכהן, ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון, רש"י) אמר רבא: נמתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה (ביפה שבהן, רש"י) ולימא כל היכא דאיתיה לפסח תחול עליה דהאי ניחול קדושתיה אהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח, רש"י) ואכיל להו (לכל התערובת, רש"י) בתורת בכור בעל מום (ואיזו היא תורתו אין נשחט באטליז כו', רש"י)" ע"כ.

ולכאורה צ"ב שאלת הגמ' "והא קא מייתי קדשים לבית הפסול" וברש"י פירש שמקשה כן על ר"ש שאמר אם חבורת הכהנים יאכלו, וזו פליאה עצומה, וכי לא ידע הגמ' דר"ש נחלק עם חכמים בזה, והרי מפורש כן בכמה משניות בזבחים פ"ח ובסוגיות הגמ' בכמה דוכתין, ועי' גם בתוספתא פסחים ט,ג ובתורת כהנים פר' צו פרשתא ד', וא"כ פשוט דר"ש לשיטתיה אמר כאן במתניתין דאם חבורת הכהנים יאכלו, ולא חייש להא דממעט באכילת הבכור שנאכל לב' ימים וכאן לא ייאכל אלא ליום אחד כפסח, ומוכרח מזה דהגמ' באה לשלול דיעה כזו דשאני בכור שנתערב בפסח מכל התערובות דאית ליה לר"ש בהו דמביאין קדשים לבית הפסול.

ונראה דבאמת נתכוונו לחלוק על דעת הירושלמי בסוגיין (ממעשר שני פ"ז הי"א), וז"ל הירושלמי: "תני (בתוספתא שביעית ריש פ"ז) אין לוקחין שביעית בכסף מעשר שני (דחיישינן שמא לא יאכל אותם בזמנו ויהא צריך לבערם כשכלה לחיות מן השדה נמצא מפסיד כסף מעשר, קרבן העדה), ר' יוסי אמר: במחלוקת (הוא דר"ש וחכמים דמתני' דאילו לר"ש מתיר הוא דס"ל מביאים קדשים לבית הפסול (פני משה), א"ר יונה: דברי הכל היא, אוכלי תרומה זריזין הן. התיב רבי חנניה קומי רבי מנא: והתנינן: נתערב בבכורות ר"ש אומר אם חבורת כהנים יאכלו, ותני עלה יאכלו כחמור שבהן (אלמא דטעמיה דר"ש משום דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול אפילו לכתחילה והשתא ע"כ הך דשביעית במחלוקת היא דלא אתיא כר"ש, פני משה), אמר ליה: אוכלי פסחים בשעתן זריזין הן כאוכלי תרומה (והלכך מתיר ר"ש דתלינן דזריזין הן ויראו שלא יבואו לידי נותר ויאכלו הכל קודם שיגיע זמן נותר דפסח, פנ"מ)" ע"כ.

הרי דס"ל לירושלמי, דבאמת מהא דאמר ר"ש בסוגיין אם חבורת הכהנים יאכלו אין להוכיח דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול, דשאני אוכלי פסחים דזריזין הן, וממילא אין כאן מיעוט באכילתם, שהרי יראו שלא יבוא לידי נותר, וא"כ לפי הירושלמי הרי לק"מ מהא דקי"ל אין מביאין קדשים לבית הפסול, וזה שרצה הגמ' בש"ס דילן לשלול מדעת הירושלמי, אלא דבאמת ר"ש במתניתין לשיטתיה אזיל משום דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול.

ובזה א"ש לשון הרמב"ם כאן שהאריך ושאל: "ולמה לא יקרבו? לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לב' ימים ואינו נאכל אלא לכהנים", והיינו דלא תאמר דבבכור שנתערב בפסח, דברי הכל הוא דייקרבו כשבני החבורה כהנים, דמשום שאוכלי פסח זריזין אין לחוש שיותירו, לזה הוצרך לחזור ולבאר דגם בכה"ג לא ייקרבו. אלא דלכאורה אכתי צ"ב טעמא מאי באמת לא אמרינן כהירושלמי, והרי סו"ס אוכלי פסח זריזין הן, ומהיכי תיתי ניחוש שיותירו, ובע"כ דס"ל לש"ס דילן דהא דמיעוט באוכלין אינו רק משום חשש שיבוא לידי פסול נותר, כי אם שעצם המיעוט באכילתן הוא האיסור, ועל כן גם אי נקטינן דאוכלי פסח (ועד"ז אוכלי תרומה) זריזין הן, לא יקרבו, משום דסו"ס כיון שמגביל באכילתן ליום אחד בלבד ולא כדין הבכור דנאכל לשני ימים, הרי זהו דין מיעוט באכילתן ולא יקרבו.

ומדוייק שפיר לפי"ז לשונו הזהב של הרמב"ם "ואין מביאין קדשים לבית הפסול ואין ממעטין באכילתן" ותרוייהו קמ"ל, אחד עצם ההלכה דאין מביאין קדשים לבית הפסול משום שיבוא לידי נותר, ועוד שיש איסור בעצם המיעוט באכילתן, ולכן אפילו בנידון דידן שבני חבורה זריזין הן [וכמו שאכן פסק הרמב"ם להלכה בפ"ג מהל' שבת הט"ו ובפ"י מהל' אבות הטומאות ה"ה עי"ש] אעפ"כ לא יקרבו משום שאין ממעטין באכילתן, וכנ"ל, ועדיין יש לעי' בזה עוד ואכ"מ.

ויהיו הדברים לעי"נ הגאון הגדול חסידא ופרישא עתיר היוחסין מוה"ר ברוך שמעון בהגה"ח רבי יוסף משה הי"ד שניאורסאהן זצ"ל.