בגמ' פסחים (י, א) איתא "שני שבילין א' טמא וא' טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין, שניהן בב"א טמאין. ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין. אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: בב"א דברי הכל טמאין בזה אחר זה ד"ה טהורין, לא נחלקו אלא בבא להשאל עליו ועל חבירו, ור' יוסי מדמי ליה לבת אחד ור' יהודה מדמי ליה לזה אחר זה".

ורש"י כותב בשיטת ר' יהודה (ד"ה ר"י מדמי) "הואיל ואין כאן שואל אלא אחד משיבין לו טהור אתה שהרי ספק ביאה הוא ומעצמו יבין שאף חבירו כמו;הו אבל כששניהן שואלין בתוך כדי דיבור צריך אתה להשיב לשניהן כאחד".

ובאג"ק של רבינו (נדפס בהוספות לקו"ש חל"ח עמ' 202) מבאר כוונת רש"י: "להערתנו ברש"י ד"ה ר"י מדמי (פסחים י, א) מהו כוונת רש"י בהטעם שמוסיף "שהרי ספק ביאה הוא" ושקו"ט בזה - אין בהנ"ל הוספת טעם, כ"א סיום תשובת הנשאל, שמדייק רש"י שצ"ל "טהור אתה שהרי ספק ביאה הוא", כי "שניכם טהורים" א"א לומר גם לר"י, דבזה משווי להו ב' שואלים. וגם "טהור אתה" לחוד א"א לאמר, כי: א) אין זה תשובה לשאלה "מה תהא על שנינו" (כל' רש"י בד"ה שלפנ"ז). ב) יותר מזה - משמעות התשובה אתה טהור - אבל לא שניכם, משא"כ כשמוסיף הטעם והטעם שייך גם בחבירו, הרי: מעצמו יבין כו'".

והנה האחרונים (דברי שמואל. ועוד) מקשים על מש"כ רש"י בדיבור זה "שהרי ספק ביאה הוא", דלכאורה הנידון של ב' שבילין שייך לרה"ר שספיקו טהור, ואינו נוגע להמחלוקת בין ר"א וחכמים בנוגע לספק טומאה ברה"י, והו"ל לרש"י לכתוב בפשטות "שהרי ספק טומאה ברה"ר הוא"?

ואולי יש לבאר זאת ע"פ ביאור רבינו שהבאנו לעיל. לפי דבריו, כוונת רש"י הוא לבאר איך שמצד אחד תשובת בי"ד כוללת בתוכה תשובה גם על חבר השואל, שהרי השאלה שהופנתה אל בי"ד היתה "מה תהא על שנינו". אבל מצד שני התשובה לחבירו צ"ל באופן שאיננו פס"ד, דאם הוא באופן של פס"ד יביא לחוכא ואיטלולא (בזה שפסקינן דין שהוא היפך המציאות, ראה רבינו פרץ), ולכך צ"ל באופן של נתינת טעם, ש"מעצמו יבין" הדין של חבירו.

והגע בעצמך, אילו היה רש"י כותב "שהרי ספק טומאה ברה"ר הוא", על אף שדיבורו של בי"ד הוא "טהור אתה" שבזה מתכוונים להשואל דווקא, מ"מ הטעם להפסק (שע"י צריך להבין שכ"ה דינו של חבירו) הוא בסגנון של פסק הלכה, דהיינו שספק טומאה ברה"ר טהור. ומכיון שסו"ס דברים אלו של בי"ד ניתן להתפרש שהוא פס"ד גם על חבירו, הוי חוכא ואיטלולא כנ"ל.

ולפיכך כתב רש"י "שהרי ספק ביאה הוא", ורצונו לומר שבי"ד אומרים להשואל המציאות, שהיה ספק אם נכנס מישהו להשביל (ולא הדין), ומציאות זו היא הטעם לפס"ד טהור אתה. ולפי"ז הטעם שנותנים בי"ד איננו בסגנון של פס"ד, ו"מעצמו יבין" שפס"ד זה שייך ג"כ לחבירו.

ומדי דברי בו, יש להעיר על קושי בפירוש רבינו. דבשלמא אם נפרש רש"י כפשוטו, שספק ביאה הוא הטעם שנותן רש"י ואיננו חלק מדיבורו של בי"ד, מובן הלשון "ספק ביאה הוא" בלשון נסתר. משא"כ לפי פירוש רבינו שזהו המשך דיבורו של בי"ד, הו"ל לכתבו בלשון נוכח (כמו "טהור אתה) ולא בלשון נסתר - הוא?

ויש לבאר: מכיון שרצונו של בי"ד הוא להשיב על שאלת השואל "מה תהא על שנינו" באופן שמטעם הדבר "מעצמו יבין" פסק חבירו, עדיף לדבר בלשון נסתר ולא בלשון נוכח, כי עי"ז יבין שדברי הבי"ד אינם מתייחסים אליו בפרט אלא גם על חבירו.