בגליון תשפב הבאתי מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרות קודש ח"א ע' רל"ט בהערה ח, שמגדיר פעולת המחשבה בהלכה לד' סוגים: א) ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה גרידא. ב) הפעולה נעשית ע"י מחשבה רק כשבאה בעת העשי'. ג) הפעולה נעשית ע"י מחשבה וע"י מעשה ביחד. ד) הפעולה נעשית ע"י מעשה לבד, אבל אין העשי' מועלת ופועלת אא"כ ישנה למחשבה.

ומסביר שגם על ענין שבסוג הג' אמרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כי אין למחשבה שלו כל קשר עם דבר השייך לחבירו. משא"כ בענינים שבסוג הד' שאין המחשבה חלק מהפעולה, אפשר לפעול בשל חבירו.

וכדוגמא לסוג הג' מביא הדין דכלאים בכרם, כי כלאים אינו נאסר אא"כ ניחא לו [-מחשבה], ולכן תנן (כלאים פ"ז מ"ד-ה) "המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו וכו' ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו", כי כלאים הוא בסוג הג'.

ואח"כ מתרץ כ"ק אדמו"ר קושיית הר"ש (שם) מהדין דעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, שכן אוסר שאינו שלו, אף שגם שם צ"ל ניחא לי' (מחשבה) - כי כלאים הוה בסוג הג', ולכן אין מחשבתו אוסרת של חבירו, משא"כ עושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת ה"ז מסוג הד', ולכן אפשר לפעול בשל חבירו (כן נראה כוונתו הק').

וכתבתי שלפי"ז, הר"ש עצמו דתירץ הקושיא באופן אחר, נראה שס"ל שגם כלאים הוא בסוג הד', שאין המחשבה חלק מהפעולה.

והסברתי שזה תלוי, מאיזה לימוד למדים שצ"ל ניחא לי' בכלאים, ולפי הלימוד המובא בתוד"ה נתייאש (בב"ב ב, ב), נמצא שכלאים הוא מסוג הד'. ועפ"ז הסברתי גם מ"ש התוס' להלן שם (בד"ה וחייב). עיי"ש.

ושמעתי מקשים שאיך אפ"ל שהתוס' ס"ל שכלאים הוא מסוג הד', ואין המחשבה חלק מהפעולה, והרי כתבו בתוד"ה אין (יבמות פג, ב) וז"ל: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וא"ת ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר, ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי וכו', ואיסור כלאים נמי תלי במחשבה, כדאמר במס' כלאים גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפי' הוסיף מאתים מותר, לכשאחזור אלקטנו אסור, עכ"ל. - הרי כתבו התוס' בפירוש שהמחשבה הוה חלק מפעולת האיסור בכלאים, ולכן אמרי' בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואיך אפ"ל שהתוס' ס"ל שכלאים הוה מסוג הד'.

גם הבינו ממה שכתבתי שהתוס' ס"ל כהר"ש, וזה אאפ"ל, כי הר"ש שם מקשה ג"כ כהתוס' וז"ל: "אע"ג דשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו", ומביא תירוץ התוס' וז"ל: ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורין, דכלאים תלויין בניחותא דבעלים, עכ"ל. ואח"כ כותב ע"ז "ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בפרק הנזקין (נג, א), אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה וכו'", עכ"ל. הרי מפורש שלא ס"ל התוס' כהר"ש.

והנה כדי להסביר הנ"ל צריך לבאר פרטי הסוגיא.

בהמשנה הנ"ל נחלקו הת"ק [שהוא ר"מ, כמפורש ביבמות (שם), או שמובן הוא מטעם סתם משנה ר"מ, כמפורש בתוד"ה מחיצת (בב"ק ק, א) ובתוד"ה כדתניא (ב"ב ב, א)] ור"י ור"ש: הת"ק ס"ל שהמסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותו. ור"י ור"ש ס"ל שאינו חייב באחריותו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ובב"ק שם מבואר שהברייתא "מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור וכו' נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותו" קאי אליבא דר"מ החולק על ר"י ור"ש, כי לר"י ור"ש גם בדין דמחיצת הכרם שנפרצה אינו חייב באחריותו, כיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכמפורש בתוס' שם וז"ל: וא"כ ברייתא דמחיצת הכרם כר"י ור"ש לא אתיא אלא כת"ק דידהו דהיינו כר"מ, עכ"ל. ועד"ז בתוס' ב"ב שם.

והנה ע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר באג"ק הנ"ל שענין השייך לסוג הג' אא"פ לפעול בשל חבירו, ומזה שבכלאים אמרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ראי' שכלאים הוא מסוג הג', צלה"ב, א"כ איך ס"ל לר"מ במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו "הרי זה קידש וחייב אחריותו", וכן במחיצת הכרם שנפרצה "ה"ז קידש וחייב באחריותו".

ובפשטות הפי' שבזה גופא נחלקו שלר"מ הוה כלאים בסוג הד', ולכן אפשר לפעול בשל חבירו, ור"י ור"ש ס"ל שכלאים הוה בסוג הג', ולכן ס"ל שאין אוסר של חבירו. והיות והלכה היא כר"י ור"ש, לכן כתב כ"ק אדמו"ר בפשטות שכלאים הוה בסוג הג', ואשר לכן אא"פ לפעול בשל חבירו. - אבל אין זה שיטת ר"מ.

מזה מובן דכשמפרשים את הברייתא דמחיצת הכרם שנפרצה - שיטת ר"מ - זהו להשיטה שכלאים הוה בסוג הד'. ולכן בב"ב כשהתוס' מפרשים פי' ברייתא זהו לפי השיטה שכלאים הוה בסוג הד'. וזהו שכתבתי בגליון הנ"ל ששיטת התוס' היא שכלאים הוה בסוג הד', היינו התוס' דבי' עסקינן, בב"ב. משא"כ ביבמות שהתוס' מפרשים שיטת ר"י ור"ש, (שהרי קאי שם על הא דאמרו ר"י ור"ש שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו), כתבו שאיסור כלאים תלוי במחשבה, [ז.א. שהוה בסוג הג'], כי לשיטת ר"י ור"ש הוה בסוג הג'.

לאידך נראה שהר"ש ס"ל שגם לר"י ור"ש הוה כלאים בסוג הד', כי אל"כ, איך הקשה מדין כלאים לעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, הרי יש לתרץ, כמ"ש כ"ק אדמו"ר, ששאני כלאים שהוא בסוג הג' ועושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת הוא בסוג הד', ומדלא תירץ כן משמע שס"ל שגם לר"י ור"ש הוה כלאים בסוג הד', והוצרך לבאר ביאור אחר למה ס"ל לר"י ור"ש שאין אדם אוסר כלאים בשל חבירו. ולכן כתבתי בגליון הנ"ל שהר"ש ס"ל שהוה בסוג הד' - היינו גם לדעת ר"י ור"ש.

ובזה נחלקו הר"ש ותוס': לתוס' רק ר"מ ס"ל שכלאים הוה בסוג הג', והר"ש ס"ל שגם ר"י ור"ש ס"ל כן. אבל בשיטת ר"מ (בהברייתא דמחיצת הכרם) גם התוס' ס"ל כהר"ש שכלאים הוה בסוג הד'. ולכן כתב בב"ב שהוה מסוג הד'.

ולכן הביאו שם בב"ב הפסוק "לא תזרע כרמך כלאים" כמקור לזה שצ"ל ניחא לי' בכלאים, כי בפסוק זה מודגש הגברא, ולא החפצא. וזוהי הסיבה לשיטת ר"מ שכלאים הוה בסוג הד'. משא"כ אם המקור לזה הוא מהפסוק "המלאה הזרע אשר תזרע" (כמ"ש הנמוק"י) שבו מודגש החפצא, מסתבר שהוא בסוג הג', כמ"ש בארוכה בגליון הנ"ל, ולכן הביאו התוס' פסוק זה.