בתשובות וביאורים ע' 17 (אגרות קודש ח"א ע' רל"ט) מבאר הרבי שבהלכה מצינו ד' אופנים בפעולת המחשבה: א) למעלה מכולם שהמחשבה מצ"ע פועלת בלי דיבור ומעשה כלל כמו נדבות קדשים והפרשת תרומה דגם החפצא מתקדש וכו' ולא רק שחל חיוב על האדם. ב) הפעולה נעשית ע"י מחשבה אלא שמועלת רק אם הוא בשעת העשי' כמו המחשב מחשבה פוסלת בקדשים שפוסלת רק אם הוא בשעת עבודה. ג) שניהם ביחד פועלים הן המעשה והן המחשבה ובזה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שאינו יכול לפעול בשל חבירו (לדעת התוס' יבמות פג,ב, בד"ה אין) וי"ל הטעם בזה (ע"ד מ"ש הכס"מ הל' טומאת אוכלין רפי"ב) כי מחשבה שלו הרי אין לה כל קשור עם דבר השייך לחבירו ומביא דוגמא לזה מכלאי הכרם דסב"ל לר' יוסי ור"ש דאין הכלאים נאסר כיון שאינו שלו וכ"ש בסוג הא'. ד) הפעולה נעשית ע"י מעשה לבד אבל אין העשי' מועלת ופועלת אא"כ ישנה למחשבה והוא בעניני לשמה כו' וכיון דאין המחשבה עצמה פועלת ואינו אלא מציירת את העשי' הבא עמה יכול לפעול גם בשל חבירו, ומבאר די"ל דזהו טעם של אלו דסב"ל במלאכה בפרה אדומה וכו' דמספיק דעת העובד ולא בעינן דעת בעלים משום דסברי שהם בגדר דסוג הד' ולפי"ז מתורץ קושיית הר"ש (כלאים פ"ז מד"ה) על התוס' עיי"ש.

וביאור הדבר שהתוס' ביבמות (פג,ב) הקשו על המשנה דכלאים (פ"ז, מ"ד) דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו דר' יוסי ור"ש סב"ל דלא קידש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והקשו התוס' מאי שנא מנותן נבילה או תבשיל של חלב לתבשיל של חבירו שנאסר ולא אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו? ותירצו דשאני התם שהאיסור בא ע"י מעשה בלבד, משא"כ בכלאים בעינן דניחא ליה במחשבה כדמוכח מהדין דרק אם נתייאש הימנו ה"ז קידש, ובאיסורים התלויים במחשבה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והר"ש הקשה ע"ז דא"כ למה אמרינן בגיטין נג,ב, בהעושה מלאכה בפרת חטאת של חבירו דפטור מדיני אדם וחייב דיני שמים כו' אלמא שהמלאכה פוסלת הפרה, הרי גם שם בעינן דניחא ליה במלאכה, ובכה"ג לפי התוס' צ"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו? ולכן ביאר דשאני כלאים דר"י ור"ש דרשי דכתיב "כרמך" ולא של אחרים ור"מ דורש "כלאים" מכל מקום, וזהו מה שביאר הרבי לתרץ שיטת התוס' דסבירא להו דרק כלאים דהוה בסוג הג' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משא"כ מלאכה בפרת חטאת הוא בסוג הד' ושם מודים דאוסר אף שאינו שלו.

ב' אופנים בפעולות האדם

ולכאורה יש לבאר דזהו עפ"י מ"ש בקובץ הערות יבמות פרק מצוות חליצה (אות תשי"ד), דבנוגע לפעולות שהאדם פועל ישנם ב' סוגים: א) שהאדם הוא הוא הפועל כל הדבר ע"י דעתו רצונו וכוונתו, אלא דבעינן גם מעשה, כמו בקנינים קידושין גירושין וכו'. ב) עיקר הפועל הוא עצם המעשה מצ"ע כמו בשחיטה, דעצם מעשה השחיטה הוא הוא המתיר וזהו העיקר, אלא דבעינן שיעשה ע"י אדם דוקא, אבל כאן אין דעת האדם הפועל כו' אלא עצם המעשה, ועד"ז במעשה המילה, טבילה וכו'.

דבאופן הא' נמצא שהאדם הפועל הוא הוא הבעלים על הדבר, משא"כ באופן הב' אין האדם הבעלים על הדבר כי עצם המעשה הוא הפועל הדין ולא כוונתו ודעתו וכו', ועפי"ז מובן דמצינו דבפעולות כאופן הא' שייך שהאדם יתנה תנאי דהרי את מקודשת ע"מ שתתני מאתיים זוז וכיו"ב, ורק אם יתקיים התנאי חל המעשה, דכיון שכל יסוד הדבר הוא דעת ורצון האדם כו' במילא ה"ה הבעלים ע"ז ויכול להתנות כו', וכן אפ"ל תנאי שהקידושין יחולו לאחר ל' יום דוקא, משא"כ באופן הב' דעצם המעשה הוא הפועל, לא שייך דין תנאי, כמו בשחיטה שיתנה דרק בתנאי זה חל השחיטה דזה אינו, כי אם הי' כאן מעשה שחיטה כדבעי חל ההיתר, כיון דכאן אין האדם הבעלים ע"ז, ועד"ז לא שייך לשחוט שההיתר יחול לאחר ל' יום כו', גם מצינו בגיטין ריש פרק המגרש לפי רבי אליעזר דשייך שיגרש אשתו חוץ מפלוני דלגבי אותו פלוני אי"כ גט כלל, ואפילו רבנן דפליגי עליו ה"ז משום דאי"ז כריתות אבל לולי זה הי' שייך לגרשה באופן כזה כיון שהוא הבעלים על הדבר, משא"כ בשחיטה וכו' ודאי לא שייך לומר חוץ מפלוני דלגבי פלוני ה"ז נבלה וכו' כפשוט.

כן יש נפק"מ לגבי חזרה וביטול, דבאופן הא' כיון שהאדם הוא הפועל שייך לומר דאתי דיבור ומבטל דיבור, משא"כ בדבר שאינו בעיקר מצד האדם לא שייך בו ביטול כלל דבודאי אי אפשר לבטל היתר השחיטה לאחר שנשחט כדין וכו', אפילו אם הי' דין דדיבור מבטל מעשה כיון שהאדם אינו הבעלים על זה. ועי' גם ריטב"א גיטין מב,ב שכתב עד"ז דמבאר טעם דאפשר לבטל הגט וז"ל: אבל קידש במעות אפילו בטילנהו למעות גופייהו לא בטלי, ואי הדר וקדשה בהם מקודשת, וא"ת מאי שנא? י"ל דגבי גט ושטר קידושין כיון דבעיא כתיבה מדעתיה דבעל, דבור ודבור הוא דמאן משוי ליה גיטא לגרושי ביה או שטרא לקידושי ביה דיבוריה דבעל דפקיד למכתביה, וכי הדר ומבטל ליה לגמרי אתי דיבור ומבטל דיבור וכו' מעשה שתלוי במחשבה ודיבור הוא, וכיון דהדר בטליה מאי דעבד שקליה ותו לא מגרשא אלא בכתיבה אחריתי, אבל מעות כי הוה ממונא לקדושי בהו לאו מחמתיה דבעל קא הוו, אלא על כרחיה נמי ממונא הוא הילכך נתינה קמייתא דאתיה מחמתיה הוא דיכיל לבטולי אבל מעות גופיהו לבטולינהו מדין ממון לא מצי לבטולי, עכ"ל. והן הן אותם הדברים הנ"ל של הקובץ הערות. ואכמ"ל.

ולכאורה לפי"ז יש מקום לבאר הנפק"מ בין סוג הג' לסוג הד' ע"ד הנ"ל דבמקום שהמחשבה מצ"ע פועלת ביחד עם המעשה הרי זה מגלה שהאדם הוא הוא הבעלים על החלות והחלות נפעל על ידו, ולכן בכה"ג אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שהוא אינו הבעלים על החפץ במילא אין לו כח בעלות לאסור החפץ, משא"כ במקום שעצם המעשה פועל חלות האיסור [והמחשבה רק מצייר המעשה] דבזה כיון דבפועל נעשה המעשה בשל חבירו חל האיסור וע"ד במילה כשאחר מל בן של חבירו ה"ה מהול כיון שהי' כאן מעשה מילה משא"כ כשמפריש תרומה בפירות חבירו שאין זה תרומה.

מתי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

אבל באמת מלשון הרבי שמחשבה אין לה קשור בשל חבירו לא משמע כן, ובאמת אפילו לפי מה שנתבאר דכלאי הכרם הוא בסוג הג' אין הפירוש דהוה כמו בקנינים וקידושין וכו' ששם רצון האדם בהחלות הוא הפועל כי אם יעשה מעשה קנין ברצון אלא שאינו רוצה לקנות לא חל הקנין, כיון שרצונו בהחלות הוא הפועל, משא"כ הכא בכלאים אפילו אם יפרש בהדיא דניחא ליה בהמציאות אלא שאינו רוצה בחלות האיסור דכלאים הרי ודאי אין זה מועיל וחל האיסור, ומוכח מזה שהאיסור חל בדרך ממילא ע"י התורה ולא שרצון האדם בהאיסור הוא הוא הפועל זה.

ועכצ"ל שהפירוש הוא דאמרה התורה דאם האדם ניחא ליה במציאות זה דערבוב גפנים וכו' חל בדרך ממילא האיסור דכלאים, וביאור החילוק בין סוג הג' להד' לפי התוס' הוא דבכלאים הניחא ליה בהמצב פועל, ז.א. דעי"ז דניחא ליה בהחפצא חל איסור כלאים, נמצא שהם ב' דברים נפרדים הפועלים, יניקה וערבוביא, וניחא ליה, ובזה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמה דלדידיה ניחא ליה ממצב זה לא שייך כלל לפעול בהחפצא כיון דאין זה שלו, דרק הבעלים יכולים לעשות כפי רצונם כיון שהוא שלהם אבל מחשבתו של אדם אחר אינו נחשב כלום לקבוע איזה מצב בהך חפץ, וזהו טעמם של ר' יוסי ור"ש בכלאים דלא נאסר.

משא"כ בסוג הד' כמו בפרת חטאת סב"ל להתוס' שם עצם המלאכה הוא הפועל הפסול בהפרה, אלא דמתי זה נקרא מלאכה רק אם ניחא ליה, ואם לא ניחא ליה לאו שם מלאכה עליו (כעין דמצינו בשבת דבעינן מלאכת מחשבת) נמצא דבזה אין מחשבתו פועל בהחפצא, אלא מחשבתו פועל בפעולה שלו דעי"ז דניחא ליה ה"ז נקרא מלאכה, וכיון שנעשית בה מלאכה המעשה פוסלתה. כן נראה בביאור כוונתו הק'.

ביאור לדעת ר"מ דגם בכלאים אוסר שאינו שלו

אלא דלפי"ז צריך ביאור בדעת ר"מ, דבכלאים אדם אוסר דבר שאינו שלו, (במשנה דכלאים שם ובריש ב"ב), דלכאורה כאן לא שייך לומר לומר שהניחא ליה פועל על המעשה שלו כנ"ל, דהרי אין כאן מעשה כלל והניחא ליה הוא על החפצא שרוצה מצב כזה, ולמה מועיל בשל חבירו? ולכן י"ל לפי התוס' דר"מ מפרש דהאיסור חל על היניקה וערבוביא בלבד, (ע"ד בבשר בחלב) והא דאמרה התורה דבעינן ניחא ליה, הפירוש הוא לא דהניחא ליה פועל האיסור אלא דאם לא ניחא ליה ה"ז מבטל ועוקר האיסור, ובכהאי גוונא דעצם האיסור חל ע"י המעשה בלבד שפיר אוסר בשל חבירו כמו בבשר בחלב.

ואי נימא כן יש לבאר מחלוקת התוס' והראשונים אם לא התרו בו, דלשון התוס' (ב"ב שם בד"ה אומר לו) הוא דאם לא התרו בו אינו חייב באחריותו, אבל משמע שהאיסור חל גם בלי התראה, משא"כ הרמב"ן והנמ"י ועוד שם כתבו דאם לא התרו בו לא קידש דאין האיסור חל כלל.

וכן מוכח בשיטת הרמב"ם שבהל' כלאים פ"ז הי"ז הביא הדין דמחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור ואם לא גדר ה"ז קידש, והרמב"ם לא הזכיר כלל דחייב באחריות ומשמע שההתראה נוגע רק אם קידש או לא קידש כהרמב"ן.

ויש לבאר זה עפ"י הנ"ל דהתוס' לשיטתם ביבמות, פירשו לפי ר"מ כנ"ל שהאיסור חל ע"י עצם המציאות וכו' ולא ניחא ליה מבטל זה, אבל לא בעינן ניחא ליה לפעול האיסור, ולכן כשלא התרו אותו וחושב שחבירו יגדור, הנה אף שאינו מציאות דניחא ליה, דהרי רוצה שחבירו יגדור, מ"מ חל האיסור כיון דלפועל אין כאן ביטול ועקירה עי"ז דלא ניחא ליה, דרק אם עוסק בפועל לגדור כלשון התוס' ה"ה מבטל האיסור משא"כ הכא, משא"כ הרמב"ן וכו' י"ל דסב"ל בביאור פלוגתת ר"מ ור' יוסי כהר"ש משום גזה"כ, היינו די"ל דבאמת גם ר"מ סב"ל שהוא בסוג הג' דהניחא ליה פועל, אלא דמ"מ יש לימוד מיוחד דכלאים שמ"מ יכול לאסור בשל חבירו, ונמצא דסבירא להו גם לפי ר"מ דרק עי"ז דניחא ליה בפועל חל האיסור, ולכן הכא כשלא התרו לו וחושב שחבירו יגדור הרי לא ניחא ליה בפועל ולכן לא קידש, ועפ"ז יש לתרץ ג"כ קושיית החת"ס שם בד"ה וחייב דלמה בכלאים ה"ז היזק ניכר דמי יודע אם ניחא ליה, דלהנ"ל ניחא כיון שרואים הערבוביא הרי יש כאן היזק ניכר, והלא ניחא ליה שהוא ביטול האיסור אין רואים.

במכתב קדש [מכ"ה תמוז תשט"ו] שנדפס בתור הוספה ל"התוועדות" ש"פ וירא כ' מרחשון תשי"ג, שתוכנו הערות לספר "נתיב ישר" כותב כ"ק אדמו"ר עמ"ש המחבר שם (ע' מט. עה"פ (יד, כג) "אם מחוט ועד שרוך נעל"): מחוט ועד שרוך נעל . . שניהם קלי-ערך ומה איפוא הרצון בסמלם ודוגמתם . . הי' מתאים לוא תפש . . זהב ואבנים טובות . . ונראה שחוט הזכיר לו כלפי מה שאמר לו מלך סדום: "והרכוש קח לך"; על זה השיבו אברהם: שלא יקח מרכושו אפילו חוט. ושרוך נעל - כלפי מה שאמר לו: "תן לי הנפש", על זה השיבו שאמנם יחזיר לו הנפשות, ולא יעכב מהן לעצמו אף "שרוך נעל" של אחד מהן, כענין "לא תשאר אף פרסה".

וע"ז מעיר כ"ק אדמו"ר: "גם שרוך נעל הוא רכוש ולא נפש - ובפשטות י"ל: מחוט - שהוא מתכשיטי ולבושי - הראש (שבת רפ"ו) ועד שרוך נעל - שייך לרגל." עכ"ל.

ובגמ' שבת שם (נז, א) במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה. וברש"י (ד"ה שבראשה): אכולהו קאי.

והנה לפי הביאור של כ"ק אדמו"ר ש"חוט" שייך להראש ו"שרוך נעל" שייך לרגל יומתק מ"ש בבראשית רבה (פמ"ג, כג): "אם מחוט וגו' א"ר אבא בר ממל, א"ל הקב"ה את אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית, היך מה דאת אמר [במדבר טו, לח] ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ומתרגמינן חוטא דתכלתא. ועד שרוך, חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה היך מה דאת אמר [דברים כה, ט] וחלצה נעלו מעל רגלו." עכ"ל. וכ"ה בתנחומא ועוד.

וגבי מצות ציצית נאמר [שם לט] וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', ואיתא במשנת ר' אליעזר פי"ד (ע' 264): רבי יהודה בירבי אלעאי אומר למה הזהירה תורה על התכלת, מפני שהתכלת דומה לספיר ומטה אלקים סמפרינון היה, לומר לך שכל זמן שישראל מסתכלין בתכלת הזו יהו נזכרין כל אותן האותות והמופתים שעשה הקב"ה במטה הזה וכו', וחכמים אומרים למה הזהירה התורה על התכלת, מפני שהתכלת דומה לספיר והלוחות של ספיר, לומר לך שכל זמן שיראל מסתכלין בתכלת הזאת הן נזכרין במה שכתוב בלוחות ומקיימים אותן, וכן הוא אומר והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', עכ"ל. ועד"ז נאמר בזהר ח"ב (קנב, ב).

ולפי"ז יומתק דהוה מדה כנגד מדה, חוט ששייך לראש ניתן למצות ציצית שעיקרו וראיתם אותו, ושרוך נעל השייך לרגל ניתן מצות יבמה.

ב'מ"מ הגהות . . לסש"ב' ע' שמ"ה (שהיחוה"א - ח"ק - פ"ג) מעתיקים העורכים ממכתב כ"ק אדמו"ר שנדפס בלקו"ש חי"ז ע' 519 וזלה"ק: להעיר: בנוגע לח"א כותב אדמו"ר הזקן ומקדים "לבאר היטב איך הוא קרוב גו'". בנוגע לח"ב - "להבין מעט מזעיר מ"ש בזהר כו'". בנוגע לח"ג כותב בפנים (פ"ד) "ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור". וראה לקוטי לוי"צ לאגה"ת שם.

ובלקוטי לוי"צ (ע' כ"ט): לבאר היטב בהרחבת הביאור - ב' הלשונות, לבאר היטב, בהרחבת הביאור, י"ל לנגד הב' בחי' תשובה שנקט אח"כ תשוב ה' תתאה, תשוב ה' עילאה. ה' תתאה הוא מל'. ובה הוא באר היטב. באר מל' היטב יסוד ז"א הנק' טוב ... והיינו לחבר מל' ה' תתאה ביה"ו כמ"ש לקמן בפ"ח ... בהרחבת הביאור הוא לנגד תשוב ה' עילאה דבינה, כי בינה הוא בחי' רחובות. רחובות הנהר. הבאר השלישי שחפר יצחק שקראו רחובות.

ואולי עפי"ז יש לבאר שרבינו רומז במכתבו אשר בתור הקדמה לח"א מבאר אדמה"ז אשר מטרת החלק "לבאר היטב" - שז"א (אלקות - נשמה, וכו') ימשיך במלכות (שרגלי' יורדות וכו' - מקור דנה"ב, וכו') איך שקרוב מאד להאדם (היינו לנה"ב, אשר בבינוני "היא היא האדם עצמו" (פ' כ"ט) (עכ"פ "בחיצוניות ובגילוי" - ל' רבינו)) ע"י שהנה"א פועל בהנה"ב ב"דרך ארוכה" - התבוננות, "וקצרה" - אהמ"ס, "בעזה"י" - ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (כדלקמן פי"ג).

ולהעיר ג"כ דהלשון "באר היטב" קאי על התירגום לע' לשון, והיינו הבירור (לא רק דע' אומות אלא גם בנוגע) "הגוי אשר בקרבו" - שלימות בירור המדות דנה"ב (איך שכ"א כלולה מי') ע"י אהוי"ר וכו' - עפ"י לקו"ש חכ"ט ע' 465.

משא"כ בנוגע לח"ב הרי"ז "להבין" (רק) "מעט מזעיר" - שהרי מאחר שרביה"ז כותב ממש לפני"ז אשר "ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך וית'", הנה מובן אשר ביחס לזה הרי ההבנה ביחו"ע ויחו"ת היא רק בבחינת "מעט מזעיר".

(ולהעיר ג"כ אשר ח"ב כנגד "יורה דעה", ודוקא "את מי" - "מעט מזעיר" (שער הנון, תכלית הביטול, וכו') "יורה דעה" - "להבין").

בגליון תשפב הבאתי מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרות קודש ח"א ע' רל"ט בהערה ח, שמגדיר פעולת המחשבה בהלכה לד' סוגים: א) ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה גרידא. ב) הפעולה נעשית ע"י מחשבה רק כשבאה בעת העשי'. ג) הפעולה נעשית ע"י מחשבה וע"י מעשה ביחד. ד) הפעולה נעשית ע"י מעשה לבד, אבל אין העשי' מועלת ופועלת אא"כ ישנה למחשבה.

ומסביר שגם על ענין שבסוג הג' אמרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כי אין למחשבה שלו כל קשר עם דבר השייך לחבירו. משא"כ בענינים שבסוג הד' שאין המחשבה חלק מהפעולה, אפשר לפעול בשל חבירו.

וכדוגמא לסוג הג' מביא הדין דכלאים בכרם, כי כלאים אינו נאסר אא"כ ניחא לו [-מחשבה], ולכן תנן (כלאים פ"ז מ"ד-ה) "המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו וכו' ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו", כי כלאים הוא בסוג הג'.

ואח"כ מתרץ כ"ק אדמו"ר קושיית הר"ש (שם) מהדין דעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, שכן אוסר שאינו שלו, אף שגם שם צ"ל ניחא לי' (מחשבה) - כי כלאים הוה בסוג הג', ולכן אין מחשבתו אוסרת של חבירו, משא"כ עושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת ה"ז מסוג הד', ולכן אפשר לפעול בשל חבירו (כן נראה כוונתו הק').

וכתבתי שלפי"ז, הר"ש עצמו דתירץ הקושיא באופן אחר, נראה שס"ל שגם כלאים הוא בסוג הד', שאין המחשבה חלק מהפעולה.

והסברתי שזה תלוי, מאיזה לימוד למדים שצ"ל ניחא לי' בכלאים, ולפי הלימוד המובא בתוד"ה נתייאש (בב"ב ב, ב), נמצא שכלאים הוא מסוג הד'. ועפ"ז הסברתי גם מ"ש התוס' להלן שם (בד"ה וחייב). עיי"ש.

ושמעתי מקשים שאיך אפ"ל שהתוס' ס"ל שכלאים הוא מסוג הד', ואין המחשבה חלק מהפעולה, והרי כתבו בתוד"ה אין (יבמות פג, ב) וז"ל: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וא"ת ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר, ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי וכו', ואיסור כלאים נמי תלי במחשבה, כדאמר במס' כלאים גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפי' הוסיף מאתים מותר, לכשאחזור אלקטנו אסור, עכ"ל. - הרי כתבו התוס' בפירוש שהמחשבה הוה חלק מפעולת האיסור בכלאים, ולכן אמרי' בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואיך אפ"ל שהתוס' ס"ל שכלאים הוה מסוג הד'.

גם הבינו ממה שכתבתי שהתוס' ס"ל כהר"ש, וזה אאפ"ל, כי הר"ש שם מקשה ג"כ כהתוס' וז"ל: "אע"ג דשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו", ומביא תירוץ התוס' וז"ל: ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורין, דכלאים תלויין בניחותא דבעלים, עכ"ל. ואח"כ כותב ע"ז "ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בפרק הנזקין (נג, א), אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה וכו'", עכ"ל. הרי מפורש שלא ס"ל התוס' כהר"ש.

והנה כדי להסביר הנ"ל צריך לבאר פרטי הסוגיא.

בהמשנה הנ"ל נחלקו הת"ק [שהוא ר"מ, כמפורש ביבמות (שם), או שמובן הוא מטעם סתם משנה ר"מ, כמפורש בתוד"ה מחיצת (בב"ק ק, א) ובתוד"ה כדתניא (ב"ב ב, א)] ור"י ור"ש: הת"ק ס"ל שהמסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותו. ור"י ור"ש ס"ל שאינו חייב באחריותו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ובב"ק שם מבואר שהברייתא "מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור וכו' נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותו" קאי אליבא דר"מ החולק על ר"י ור"ש, כי לר"י ור"ש גם בדין דמחיצת הכרם שנפרצה אינו חייב באחריותו, כיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכמפורש בתוס' שם וז"ל: וא"כ ברייתא דמחיצת הכרם כר"י ור"ש לא אתיא אלא כת"ק דידהו דהיינו כר"מ, עכ"ל. ועד"ז בתוס' ב"ב שם.

והנה ע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר באג"ק הנ"ל שענין השייך לסוג הג' אא"פ לפעול בשל חבירו, ומזה שבכלאים אמרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ראי' שכלאים הוא מסוג הג', צלה"ב, א"כ איך ס"ל לר"מ במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו "הרי זה קידש וחייב אחריותו", וכן במחיצת הכרם שנפרצה "ה"ז קידש וחייב באחריותו".

ובפשטות הפי' שבזה גופא נחלקו שלר"מ הוה כלאים בסוג הד', ולכן אפשר לפעול בשל חבירו, ור"י ור"ש ס"ל שכלאים הוה בסוג הג', ולכן ס"ל שאין אוסר של חבירו. והיות והלכה היא כר"י ור"ש, לכן כתב כ"ק אדמו"ר בפשטות שכלאים הוה בסוג הג', ואשר לכן אא"פ לפעול בשל חבירו. - אבל אין זה שיטת ר"מ.

מזה מובן דכשמפרשים את הברייתא דמחיצת הכרם שנפרצה - שיטת ר"מ - זהו להשיטה שכלאים הוה בסוג הד'. ולכן בב"ב כשהתוס' מפרשים פי' ברייתא זהו לפי השיטה שכלאים הוה בסוג הד'. וזהו שכתבתי בגליון הנ"ל ששיטת התוס' היא שכלאים הוה בסוג הד', היינו התוס' דבי' עסקינן, בב"ב. משא"כ ביבמות שהתוס' מפרשים שיטת ר"י ור"ש, (שהרי קאי שם על הא דאמרו ר"י ור"ש שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו), כתבו שאיסור כלאים תלוי במחשבה, [ז.א. שהוה בסוג הג'], כי לשיטת ר"י ור"ש הוה בסוג הג'.

לאידך נראה שהר"ש ס"ל שגם לר"י ור"ש הוה כלאים בסוג הד', כי אל"כ, איך הקשה מדין כלאים לעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, הרי יש לתרץ, כמ"ש כ"ק אדמו"ר, ששאני כלאים שהוא בסוג הג' ועושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת הוא בסוג הד', ומדלא תירץ כן משמע שס"ל שגם לר"י ור"ש הוה כלאים בסוג הד', והוצרך לבאר ביאור אחר למה ס"ל לר"י ור"ש שאין אדם אוסר כלאים בשל חבירו. ולכן כתבתי בגליון הנ"ל שהר"ש ס"ל שהוה בסוג הד' - היינו גם לדעת ר"י ור"ש.

ובזה נחלקו הר"ש ותוס': לתוס' רק ר"מ ס"ל שכלאים הוה בסוג הג', והר"ש ס"ל שגם ר"י ור"ש ס"ל כן. אבל בשיטת ר"מ (בהברייתא דמחיצת הכרם) גם התוס' ס"ל כהר"ש שכלאים הוה בסוג הד'. ולכן כתב בב"ב שהוה מסוג הד'.

ולכן הביאו שם בב"ב הפסוק "לא תזרע כרמך כלאים" כמקור לזה שצ"ל ניחא לי' בכלאים, כי בפסוק זה מודגש הגברא, ולא החפצא. וזוהי הסיבה לשיטת ר"מ שכלאים הוה בסוג הד'. משא"כ אם המקור לזה הוא מהפסוק "המלאה הזרע אשר תזרע" (כמ"ש הנמוק"י) שבו מודגש החפצא, מסתבר שהוא בסוג הג', כמ"ש בארוכה בגליון הנ"ל, ולכן הביאו התוס' פסוק זה.