ב'אגרות קודש' חלק י' אגרת ג'רס (ונדפס ג"כ בהוספות לתהלים אהל יוסף יצחק בסופו) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע "אודות הקדישים שלאחר תתקבל: כשאין חיובים בביהכ"נ" שלדעת הרבי צריכים לומר הקדישים. כ"ה ע"פ קבלה ומתאים גם ע"פ נגלה. עיי"ש.

ובסעיף ו מוסיף הרבי: "אין להקשות ממכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר [כצ"ל] [אג"ק שלו ח"ג אגרת תשלט] שכותב להזהר באמירת קדיש דרבנן שלאחרי ברייתא דר' ישמעאל, דלכאורה למה אינו מזהיר על הקדישים שלאחרי שיר של יום וכו' - די"ל בפשיטות שאמירת הקדיש הנ"ל בטלוהו באותו ביהכ"נ אשר אליהם נכתב המכתב, וככתוב שם, ולא בטלו הקדישים הנ"ל".

ויש להוסיף ביאור בזה:

מקורו הראשון של קדיש דרבנן, מציין אדמו"ר מוהריי"צ שם: "ע"פ מאמר הגמרא (סוטה מט, א) עלמא אמאי קאי אקדושא דסדרא ואיש"ר דאגדתא, דאיש"ר דאגדתא הוא קדיש דרבנן שאחרי מאמרי אגדתא". וראה 'יסודות התפילה' של הרב אליעזר לוי עמ' 175. אבל לפי משו"ע אדה"ז סי' נה ס"ד יוצא שה"קדיש שאומרים אחר הלימוד" - "אינו אלא מנהג... ולא מתקנת חכמים".

ובמגן אברהם סי' נד סק"ג דן בשאלה האם אחרי כל לימוד תושבע"פ אומרים קדיש. אדה"ז בשו"ע שם ס"ד פוסק: "ומנהג כל ישראל שאין מקדישין בקדיש לעולם אלא בסיום הפסוק או אגדה שהיא דרשת הפסוק, אבל לא בסיום התורה שבע"פ שאינה דרשת הפסוק. ולכן נוהגין לומר אחר פרקי אבות אגדת רבי חנניא בן עקשיא אומר כו'... וא"כ גם כשלומדין משניות י"ל איזה אגדה בסיומן כדי לומר קדיש לאחריה".

אלא שלפי זה מתעוררת השאלה, איך אומרים קדיש אחרי ברייתא דשלש עשרה מדות, והרי אינו דרשת פסוקים? ואכן המג"א סי' נא סק"ג הביא מהכנסת הגדולה ש"כתב יש נוהגין לומר קדיש קודם ברוך שאמר [כלומר: קדיש יתום לאחרי 'מזמור שיר חנוכת'], ויש נוהגין לאומרו קודם הודו [כלומר: קדיש דרבנן לאחרי הברייתא]". וראה נטעי גבריאל על הל' אבילות ח"ב פמ"ד ס"ה-ו ובפמ"ו ס"א והערה א מנהגים השונים בזה.

אדה"ז סי' נד שם אחרי שפוסק את הנ"ל מוסיף (בסוגריים) מה שיוצא מן הכלל: "אבל אחר איזהו די בסיום תפלת יהי רצון". ולא פירש אדה"ז למה אחר איזהו אומרים קדיש גם בלי "אגדה שהיא דרשת הפסוק".

ובחוברת דוגמה של המהדורה החדשה של השו"ע ציינו העורכים באות לח שבתוך הסוגריים ל"סדר היום" [והיה כדאי באם היו מוסיפים מ"מ בדיוק: סוף סדר העבודה], חיפשתי שם ואין הוא מדבר כלל על הקדיש דרבנן, אלא רק אומר שכאן אומרים יהי רצון. ובעוד שציון זה מטעה, הרי הציון שבהמשך "וראה פסקי הסידור" אינו אלא טעות, שהרי בפסקי בסידור של רא"ח נאה אות סה לא מדובר ע"ז כלל.

הציון היחיד הנוגע לכאן הוא האחרון: שער הכולל פ"ג סכ"ז. הוא מבאר: "ובסדור פסק לומר קדיש דרבנן אחר ברייתא דר' ישמעאל משום שבמקובלים (פע"ח ומשנת חסידים)... פסקו לומר קדיש דרבנן משום שזהו ענין ד' חלקי התפלה המיוסדים מקדמונים". ומוסיף: "אבל א"א לומר שתקנו היהי רצון בשביל הקדיש דא"כ הי' לקבוע אגדת חז"ל על פסוק". ועצ"ע דהרי פשטות לשון אדה"ז בשו"ע משמע דה'היתר' להגיד קדיש דרבנן הוא משום ד"די בסיום תפלת יהי רצון", וצ"ב.

וע"פ כל הנ"ל מובן במה שבא אדמו"ר מוהריי"צ להעיר להם דוקא על אמירת הקדיש דרבנן, כיון שאצלם הונהג על ביטול אמירת הקדיש כיון שחשבו שכך ההלכה, וע"ז כותב להם אדמו"ר מוהריי"צ מיד בתחילת המכתב: "שלפי קבלת האריז"ל... הנה אמירת קדיש דרבנן הוא אחרי משנת איזהו וברייתא דרבי ישמעאל קודם הודו".

וקצ"ע מה שכותב בסוף האגרת: "מכל האמור בקצרה מובן גודל מעלת קדיש דרבנן שקודם התפלה. ואין אני יודע מאיזה טעם בטלוהו אצלם, דאצלם אין אומרים קדיש דרבנן קודם התפלה. ומצוה וחובה להקים את דבר אמירת הקדיש דרבנן קודם התפלה כנהוג בכל ישראל", שהרי לפי הנ"ל לכאו' יש מקור ברור בהלכה לאלו שאינם הולכים אחרי הוראת המקובלים.

ומנהג הונגריה בזה תמוה ביותר, שלפי מנהגם: "אין אומרים קדיש דרבנן... לא אחר 'איזהו מקומן', ולא אחר 'במה מדליקין' ו'אין כאלקינו'" (מתוך: "מנהגי בית הכנסת ושאר מנהגים של קהל עדת יראים בודאפעסט יצא לאור בשנת תרצ"ז...", הנדפס בסוף: חודש בחדשו, לוח תש"ס, עם מנהגי ביהכ"נ כמנהג ארץ הגר" עמ' עא), ולכאורה תינח הקדיש שלאחרי איזהו מקומן י"ל שכיון שאין בו "אגדה" א"א לאומרו אבל לאחרי במה מדליקין ואין כאלקינו (כלומר: לאחרי הברייתא דת"ח מרבים שלום בעולם) למה אין קדיש דרבנן, והרי כבר בגמרא מוזכר איש"ר דאגדתא, וראה גם רמב"ם סוף סדר אהבה, סדר תפלות נוסח הקדיש, ועוד. וצ"ע. שוב ראיתי בלוח הנ"ל עמ' כד בהערה ב ש"יש מקומות שבתקופות המאוחרות הנהיגו לומר קדיש דרבנן", וזה מתאים לפי הנ"ל.

באגרות קודש כ"ק אדמו"ר חכ"ה ע' עג: "פשוט שאין מקום (וכבוד כלל) להדפסת תמונה פ' [=תמונת אמו של רבינו, הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה] בבול. ותמיהני על היש אומרים שכבוד גדול הוא.. להכות (ע"י חותם הדואר) תמונת זה שרוצים לכבדו! ולא עוד אלא שדוקא ע"י הכאה זו ממלא הבול (והתמונה) תפקידם!".

ובהערת המו"ל העירו שעד"ז כתב רבינו (בחי"ח סימן ו'תשכח) לענין הדפסת תמונת אדמו"ר הזקן על בול לקראת שנת הק"נ להסתלקותו (אלא ששם נוסף עוד פרט, שהבולים מתגלגלים סוף סוף כו', ויש לעיין אמאי לא הוזכר פרט זה כאן).

והנה מצד "דעת העולם" לכאורה רואים במוחש שיש כבוד גדול בזה ששמים תמונת אנשים בבול. ופוק חזי שכל המלכים והאנשים החשובים דזמננו יש במדינותיהם ואף מחוץ להם בולים לזכרם ולכבודם. היינו שב"שכל אנושי" דהעולם בכלל הוי זה כבוד גדול, והכאת חותם הדואר על הבול לא נחשב כפחיתות הכבוד.

ומדברי רבינו מוכח דס"ל שעל פי דעת תורה ההיפך הוא הנכון, שהכבוד הגדול בזה שעושים בול דואר לזכר פלוני לא נחשב לכבוד כלל, ואדרבה, הכאת חותמת הבי-דואר על הבול הוי פחיתות הכבוד.

ואולי יש לבאר טעם הדבר, משום שתמונת איש קדוש יש בה "קדושה". ולכן בענינים אלה אין הולכים אחר דעת רוב העולם מה נחשב ביזוי ומה נחשב כבוד אלא הולכים אחר גדרי כבוד ובזיון בתורה, ופשוט הוא שאסור לבזות אותיות התורה באופן כזה, אף שיהי' על ידם כבוד ופירסום גדול ביותר.

או אפשר לומר באופן אחר, שגדר "כבוד" ובזיון בכלל יש לו משמעות אחרת ע"פ תורה מאשר ע"פ דעת העולם, ולכן גם מה שנחשב כבוד בעולם הוי בזיון ע'פ תורה.

ובפשטות ההבדל הוא, שבדעת העולם, עצם זה שמזכירים שמו של מישהו ומפרסמים תמונתו באופן כזה שהכל מכירים אותו הוי כבוד גדול, וזה שמכים על התמונה וזורקים אותה לאחר ההשתמשות בה לא מיחשב בזיון. אבל כבוד אמיתי ע"פ תורה משמעו ההכרה במעלתו של אדם וחשיבותו והתייחסות אליו ביראת הכבוד, דלפי זה הרי ההכאה והזריקה הוי בזיון.

ויש להעיר בכל זה ממ"ש בשו"ת הרשב"ש סימן רפ"ה לענין ההיתר להכנס בנעלים לבית כנסת: "דבר ידוע הוא שבית הכנסת ראוי לפארו ולרוממו ולכבוד ולהרחיק ממנו כל בזיון. אמנם הכבוד הוא כל דבר אשר נחשב אצל בני אדם כבוד..והכבוד ובזיון האמיתי הוא כפי מחשבת בני אדם וכפי המקומות..והנה בארצות הנוצרים שאין אצלם בזיון כשנכנס אדם ואפילו לפני מלכם במנעל, אם נכנס כן לבית הכנסת שבעירם אינו בזיון".

ומדברים אלה יש ללמוד לכאורה, שענין הכבוד והעדר הכבוד תלוי (ע"פ הלכה) במנהג הארצות.

בגליונות קודמים הופיעו הערותיהם של הרב ברוך אוברלנדר והרב יוסף שמחה גינזבורג ותוכנם הוא:

במכתבו של הרבי לרב וולגמוט מאיטליה (אג"ק כרך טו עמ' קלד) אודות דרוש "אור החיים" הידוע (מבעל ה'תפארת ישראל') המשלב את סיפור הבריאה עם תיאוריית המאובנים וגיל העולם לפי טענת המדע (באותה תקופה) ואת דבריו הוא מחזק מדברי המקובלים. ועל כך מתבטא הרבי: "ומוכרחני לאמר שנפלא ממני וגם מכמה כיוצא בי, איפה נמצא זה בספרי קבלה הנדפסים".

והקשו הנ"ל הרי הרבי עצמו כתב כמה פעמים (אג"ק כרך יג עמ' קמה וראה גם מכתב הנדפס בלקו"ש כרך כ עמ' 542-543) שבדברי המקובלים יש דיעה הסוברת שלפני בריאת העולם הנוכחי היה "סדר זמנים" במובן הפשוט, עולמות גשמיים נוספים (אלא שאנו פוסקים כדברי האריז"ל שלא היה כך בגשמיות אלא ברוחניות), אבל מ"מ הרי לנו מקור לדברי התפארת ישראל ב"דברי המקובלים". וא"כ כיצד כותב הרבי "איפה נמצא זה בספרי קבלה הנדפסים".

אך לכאורה עדיפא הו"ל להקשות: הרי בעל אור החיים מביא את המקור לדבריו! "גלה לנו רבינו בחיי סוד נעלם בשם המקובלים בפרשת בהר, בפסוק ושבתה הארץ שבת לה'.." ומדברי הרבינו בחיי הללו הסיק ב"אור החיים" שהכוונה כפשוטם של דברים, וא"כ כיצד כותב הרבי שלא ראה זאת בספרי המקובלים בו בשעה שבדרוש זה עצמו מציין מקורו.

(כמו"כ ניתן להקשות: באגרת הראשונה שכתב הרבי בנידון מציין ל'תורה שלימה' בבראשית והמעיין שם יראה שהוא מביא את דברי ה"אור החיים" ומביא על כך את מקורו - וא"כ כיצד כותב הרבי שלא מצא מקורו).

אלא שהתשובה לכך פשוטה:

חידושו העיקרי של בעל ה"תפארת ישראל" אינו בסוגיית "סדר זמנים" שהכוונה כפשוטו, אלא עיקר דבריו הוא לפרש את סיפור הבריאה לא כפשוטו (!) וכן להוכיח שאנו כיום נמצאים בפעם הרביעית של הבריאה, וזאת משום שכך מצאו הגיאולוגים ארבעה שכבות. ולפי זה הוא מאריך להסביר שהפירוש בסדר בריאת העולם הוא לא שבמשך ששה ימים ברא הקב"ה את העולם [רח"ל] אלא שכל יום מסמל את אחד מהעולמות הללו, ואנו כיום נמצאים בבריאה הרביעית שענינה "מאור" היינו השכלה וחכמה, וזה המאפיין את העולם הרביעי שלנו וסביב זאת סובבים כל דבריו! ועל כך הוא כותב שמצא זאת בדברי המקובלים.

אלא שפשוט שבתחילת דבריו הוא נותן את ההקדמה לחשיבה זו בכך שמביא את דברי הרבינו בחיי על "סדר זמנים", אבל כל המעיין בפנים יראה שלא זהו חידושו שלו, הענין שלו הוא להסביר את סיפור הבריאה שלא כפשוטו ובעיקר להראות שאנו כיום נמצאים בעולם הרביעי [וכנ"ל שכך עולה, לדבריו, ממחקרי הגיאולוגיה והזיאולוגיה]. והנה עתה נצטט את המשך דבריו - שאליהם מתייחס הרבי. וזה לשונו:

"ובעלי הסודות רחושי מרחשון שפתתייהו, שלז' הקפות הללו, רומזים ז"י בראשית, שכל א' היה הכנה ליום שלאחריו, וכמו שנראה מסדר בריאתן אחר שנדקדק בהם היטב, כמו כן בז' ההקפות של העולם תהיה הקפה הכנה להקפה שלאחרי' ושתמיד הקפה המאוחרת תהי' מושלמת טפי.

[כלומר כאן בא בעל ה'תפארת ישראל' לומר שלפרש את סיפור המקרא שלא כפשוטו כלל זה הוא מצא בספרי המקובלים ש"מרחשן שפתתייהו"].

והוא ממשיך:

"וסוד ה' ליראיו, שנמסר להם שאנחנו כעת בהקפה הד', שהוא לפי סדר ששת ימי בראשית הנ"ל כנגד יום רביעי שבו העמיד הקב"ה המאורות ולכן גם בהיקף זה עלה אור התורה הוא השמש המאירה מקצה הארץ ועד קצהו.." ומסיים שענין זה "נמסר לנו מיד ליד בסוד".

וא"כ על דברים אלו, שכל המעיין היטב יראה שהם הם עיקר חידושו, כותב הרבי שלא מצא זאת בספרי המקובלים הנדפסים.

(ואגב עיין היטב ב'תורה שלימה' שם (עמ' פח) המביא דעות שונות באיזה שנה נמצאים כיום ואף אחד משיטות אלו לא מציינת את דברי ה"אור החיים").

וכשנדקדק ב"בין השורות" של בעל ה"אור החיים" נמצא שהוא עצמו מכסה טפחיים למקורו וכותב לשון מליצית מעורפלת "בעלי הסודות רחושי מרחשון שפתתייהו", "סוד ה' ליראיו". וד"ל!

(דרך אגב ומענין לענין: דרוש "אור החיים" הנ"ל בא לבאר במיוחד את הנושא של תחיית המתים ועל כך סובב והולך כל חיבורו כראה בחוש למעיין שם. והנה גם על כך נתן לנו הרבי 'תגובה' בדמות המאמר הידוע ב'קובץ ליובאוויטש' על ענין תחיית המתים). ודו"ק כי קצרתי.