והנה מ"ש ש"בכלל אין בזה הגבלות, וכאו"א יכול לאומרו" ה"ז מיוסד על מכתב כ"ק אדמו"ר (מהוריי"ץ) נ"ע באג"ק שלו (ח"ג עמ' קמא ואילך, ספה"מ תש"ט עמ' 98 ואילך), בו מבאר שקדיש דרבנן אינו קדיש יתום וכו'.

אמנם כ"ק אדמו"ר מוסיף כאן שאם מישהו מעורר שאלה בזה - יש לברר שהאב שי' ואם תחי' לא יקפידו בזה.

שמזה נראה ברור שאין קדיש זה דומה ממש לשאר הקדישים שהש"ץ אומר באמצע התפלה, כמו החצי קדיש בין ישתבח וברכו, או החצי קדיש והקדיש תתקבל שלאחר חזרת הש"ץ, כי באם היו דומים ממש, מה מקום בכלל לברר שלא יקפידו האב והאם. וכי מצינו בשום מקום שיש אפילו שמץ של סברא לא להתפלל כש"ץ ולומר הקדישים באמצע התפלה עד שיבררו שהאב והאם אינם מקפידים, ואם אכן יש סברא כזו הול"ל לכ"ק אדמו"ר לכתוב כן (לא בנוגע אמירת קדיש דרבנן, כ"א) בנוגע כל הקדישים [ז.א. תפלה כש"ץ לפני התיבה].

ואין לומר שלא כתב כן בנוגע שאר הקדישים כי השואל שאל רק אודות קדיש דרבנן, וע"פ מ"ש במכתב ט' שבט תשט"ו (הנדפס בסוף הקובץ מכתבים שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק. ומשם לאג"ק ח"י עמ' דש) וז"ל: אין להקשות ממכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (נדפס בקונ' פ"ד) שכותב להזהר באמירת קדיש דרבנן שלאחרי ברייתא דר' ישמעאל, דלכאו' למה אינו מזהיר על הקדישים שלאחרי שיר של יום וכו' - די"ל בפשיטות שאמירת הקדיש הנ"ל בטלוהו באותו ביהכ"נ אשר אליהם נכתב המכתב, והכתוב שם, ולא ביטלו הקדישים הנ"ל, עכ"ל. ולכאו' י"ל עד"ז בנדו"ד.

- דאינו דומה, כי שם איירי אודות אזהרה - והרי מובן שאין מזהירין לעשות איזה דבר, כשאין חלישות בהדבר, אבל בנדו"ד ה"ה שאלה בהלכה שמישהו שאל אודות קדיש דרבנן, ואם אי"ז שייך רק לקדיש דרבנן, צ"ל המענה שבכלל אם מישהו מעורר שאלה אודות להתפלל הש"ץ מטעם אמירת הקדישים, הנה מהיות טוב אל תיקרי וכו', יש לברר שהאב שי' והאם תי' לא יקפידו בזה.

אלא ברור שדבר זה נאמר רק בנוגע אמירת קדיש דרבנן דוקא, כי סו"ס אין זה ממש כשאר הקדישים שבאמצע התפלה.

והראי' הפשוטה ע"ז היא מזה שכל מי שאומר קדיש בשביל מישהו, אומר קדיש זה, ולא רק הש"ץ - ודלא כהחצי קדיש שבין ישתבח לברכו, או הח"ק והקדיש תתקבל שלאחר חזרת הש"ץ שרק הש"ק אומרו, שמזה ראי' שיש איזה שייכות בין קדיש דרבנן במיוחד לענין עליית נשמה.

אשר לכן אם מישהו מעורר שאלה הנה מהיות טוב אל תיקרי וכו', לא יאמר הקדיש עד שיברר שהאב שי' ואם תחי' שלו לא יקפידו בזה, וכ"ש שאין לגעור עליו על שאינו רוצה לומר הקדיש.

ולהעיר, שבפשטות הכוונה במ"ש "אותו המעורר שאלה", הוא שאותו פלוני מרגיש שלא בנוח לומר קדיש זה, כי אם כוונתו כפשוטו שאותו פלוני שואל - מחמת חסרון ידיעה האם ולמה צריך לומר קדיש זה, הי' צ"ל המענה - להראותו מכתב כ"ק אדמו"ר (מהוריי"ץ) נ"ע, ועי"ז ייפתר ספיקו, ואם הוא איש כזה שמכתב הנ"ל לא ישפיע עליו, אז אין הוא בגדר "מעורר שאלה", כ"א מי שכאילו חולק (ר"ל) על המכתב הנ"ל. ולכן פשוט שהכוונה למי שיודע ומקבל בפשטות מ"ש במכתב הנ"ל, ואעפ"כ אם הוא מרגיש שלא בנוח לומר קדיש זה [כי סו"ס יש לזה איזו שייכות במיוחד לעליית נשמת נפטר, כנ"ל], כותב הרבי שמטעם מהיות טוב וכו', יברר שאין האו"א מקפידים.

אבל מה שאין ברור הוא, האם כתב כ"ק אדמו"ר הנ"ל רק במקרה שיש מישהו אחר בהציבור, שאין לו אב ואם, ויכול הוא לומר הקדיש דרבנן, אז יש להניח להש"ץ שלא לאומרו, משא"כ אם כל הצבור יש להם או"א (או גם בנידון שאין בין הציבור מישהו אחר שרוצה לומר הקדיש, אף שאין לו או"א), יאמר הש"ץ הקדיש, גם אם הוא מעורר שאלה, או שטעם זה מספיק שלא יאמר הש"ץ קדיש זה אף שעי"ז לא יאמר הקדיש כלל (כי אולי אין אחריות אמירת קדיש זה חל על הש"ץ יותר מעל שאר המתפללים בהמנין).

ויש לעיין בתוכן ענין זה, הן במכתב כ"ק אדמו"ר (מהוריי"ץ) נ"ע הנ"ל. והן במכתב כ"ק אדמו"ר משנת תשט"ו, וגם בדיוק הלשונות במכתב כ"ק אדמו"ר הנ"ל שבאג"ק חי"ד, והנני מבקש מלומדי הגליון לעיין בזה, ולבוא לידי מסקנא.

והנה הערתי זו שלחתי להרי"ל שי' גראנער, ואביא להלן מש"כ לענות לי, ומה שהשבתי על דבריו, וז"ל הנ"ל:

היסוד שעליו הנך בונה כל השקו"ט בנוגע לאי אמירת קדיש דרבנן ע"י זה שיש לו או"א - מיוסד על אג"ק שנדפסה בחי"ד ע' שעה.

כד דייקת שפיר, קרוב לודאי שהקדיש דרבנן הנזכר שם מדובר ע"ד הקדיש דרבנן שאומרים אחרי סיום מסכתא, כיון ששורות אלו באות בהמשך להנכתב לפני זה - ע"ד גודל ענין סיום מסכתא וכו'.

וברור שלא נגע זל"ז כלל, ואין להנ"ל שום קשר ושייכות לאמירת הקדיש דרבנן שאחרי ברייתא דר"י, כי: א) מבואר באג"ק של הרבי הריי"צ שקדיש דרבנן זה הוא "עמוד" בין עולם לעולם, ולזה כותב - כפי שציינתי במכתבי הקודם, והובא בסוף סידור עם דא"ח מצוה וחובה להקים את דבר אמירת הקדיש דרבנן קודם התפלה כנהוג בכל ישראל [ולא נחית לחלק בין כזה שיש לו או"א וכו']. ב) הרבי באג"ק שלו דשנת תשט"ו שנדפסה בסו"ס תהלים קורא לכל קדישים אלו עד אחרי אשרי ובא לציון "חיובים הם".

וקדיש דרבנן זה שקודם התפלה כן דומה לשאר הקדישים שהש"ץ אומר באמצע התפלה, כי צד השווה לכולם שהם "עמודים" בין עולם לעולם, משא"כ הקדיש דרבנן שאחרי סיום מסכתא (דא"ג: אתמול השתתפתי בחגיגת סיום מסכתות כתובות וסוכה ע"י תלמידי ישיבת אהלי-תורה, ואחד התלמידים שי' - שיש לו ב"ה או"א - עשה הסיום, ואח"כ הורו לו הרבנים במקום שהוא יאמר הקדיש דרבנן כנהוג, אעפ"י שהיו שם כאלה שאין להם או"א).

ועוד וגם זה עיקר - הרבי באג"ק הנ"ל דתשט"ו מסיים - מיוסד על הפסק עפ"י כתבי האריז"ל שגם קדישים אלו הם עמודים בין עולם לעולם: המורם מכל הנ"ל אשר לדעתי יש לומר כל הקדישים שמנהגנו לאומרם אפילו כשאין חיוב בביהכנ"ס [ואינו מזכיר כאן דברי הרמ"א שהביא בסעיף א' שם: מי שאין לו או"א וכו'].

דא"ג: בליל ש"ק אחרי אמירת מזמור כ"ג אומר הש"ץ חצי קדיש, ולא שמענו ולא ראינו שבאם הש"ץ הוא כזה שיש לו או"א שימנע מלומר קדיש זה ויחפש כזה שאין לו או"א, אעפ"י שקדיש זה פחות מכמו הקדישים שאחרי אשרי ובא לציון, שהם ג"כ עמודים בין עולם לעולם, משא"כ חצי קדיש זה.

להערתו שרואים שבאם יש חיוב בביהכנ"ס הוא זה שאומר הקדיש דרבנן קודם התפלה, פשוט מכיון שיש לו מספר מסויים של קדישים שצריך לאומרם בכל יום לטובת ולעליית הנשמה כמבואר בזוהר וכו'.

ע"כ דברי הרי"ל גראנער, ועל כהנ"ל השבתי לו כדלהלן:

אמנם כנראה קצרתי בדבריי, כי מה שכותב כבודו אין שייך למה שכתבתי. כי כל השקו"ט במכתבו הוא אודות חיוב אמירת קדיש זה בכלל - ואין זה השקו"ט שלי כלל, כי פשוט שקדיש דרבנן זה הוא עמוד בין עולם לעולם, וגם פשוט שמצוה וחובה להקים את דבר אמירת הקדיש דרבנן קודם התפילה, ומי מערער בדבר. רק כתבתי שממכתב הרבי זי"ע באג"ק חי"ד (ע' שעה) נראה שקדיש דרבנן, אף שכל או"א יכול לאומרו, מ"מ יש לו שייכות קצת לענין עליית נשמה במיוחד, אשר לכן אם מי שיש לו או"א מהסס מלאומרו יש להניחו שלא לאומרו, כמפורש בהמכתב. ומה זה נוגע לגודל ענין אמירת קדיש זה, ושענינו עמוד בין עולם לעולם. - הרי הנדון הוא מי יאמר קדיש זה (ורק השארתי בספק, באם אין מישהו אחר הרוצה לומר קדיש זה, האם מחויב הש"ץ דוקא לאומרו, אף שמהסס, או שזה חיוב כללי על המנין ולא עליו במיוחד).

ועכשיו על סדר מכתבו:

א) כותב שקרוב לודאי שהקדיש דרבנן הנזכר שם מדובר ע"ד קדיש דרבנן שאומרים אחרי סיום מסכתא, ולכן ברור שלא נגע זל"ז כלל, כי מבואר באג"ק אדמו"ר מהוריי"ץ שהקדיש לאחרי ברייתא דר"י ה"ה "עמוד" בין עולם לעולם וכו' ולא נחית לחלק דין כזה שיש לו או"א וכו'.

ולא הבנתי קושייתו, כנ"ל, שהרי אף שאמירת קדיש זה דבר חשוב הוא, מ"מ מי אומר שגם מי שיש לו או"א גם הוא מוכרח לאומרו.

ומה שכותב שהמכתב איירי בקדיש שלאחרי סיום מסכתא, אי"ז משנה, ואדרבה, הרי דברים ק"ו: אם קדיש דרבנן שלאחרי סיום מסכתא, שאינו שייך לתפלה כלל, אעפ"כ יש לו שייכות קצת לעילוי נשמה [שהרי הרבי נותן מקום למי שיש לו או"א שלא לאמרו בלי מחילת או"א], כ"ש בקדיש שלאחרי ברייתא דר"י, שהיא כחלק מן התפלה.

ודא"ג: כנראה שגם עורכי "שערי הלכה ומנהג" הבינו שמה שהרבי כותב שם אין מוגבל לסיום מסכתא דוקא, כי הם העתיקו הנ"ל (בח"א ע' קעט) בנוגע לקדיש דרבנן בכלל.

ב) ומ"ש שלא נחית שם לחלק בין יש לו או"א וכו' - למה שיזכיר זה, והרי גם מי שיש לו או"א יכול לאומרו, וכל הדיון שלנו הוא האם מי שמהסס בזה, האם עושה נגד הדין או שיש לזה מקום. וע"ז כתבתי שהרבי באג"ק חי"ד כותב במפורש שיש לזה מקום, אבל אין סיבה שאדמו"ר מהוריי"ץ במכתבו יזכיר זה.

ג) מ"ש אח"כ שהרבי באג"ק שלו דשנת תשט"ו קורא לכל קדישים אלו עד אחרי אשרי ובא לציון "חיובים הם" - אי"ז נוגע לעניננו, כי רואים בפועל שאם יש חיוב בביהכ"נ הוא אומרו ולא הש"ץ, דבר שלא מצינו בחצי קדיש שלפני ברכו ובח"ק וקדיש תתקבל שלאחרי חזרת הש"ץ, שזה ראי' שה"חיוב" שהקדיש זה הוא רק שיאמר, אבל אי"ז חיוב על הש"ץ, ולכן מי שמעורר שאלה [קרי: מרגיש שלא בנוח], יכול לבקש ממישהו אחר לאומרו, וכ"ש אין לגעור בו.

ד) מ"ש אח"כ שקדיש דרבנן שקודם התפלה כן דומה לשאר הקדישים שהש"ץ אומר באמצע התפלה, כי צד השווה לכולם שהם "עמודים" בין עולם לעולם, משא"כ הקדיש דרבנן שאחרי סיום מסכתא - וכן כתבתי שאין דמיון בין קדיש זה לשאר הקדישים, וכנ"ל שפשוט שזהו עמוד בין עולם לעולם וכו'. כתבתי רק שאע"פ שקדיש זה דומה לשאר הקדישים, אעפ"כ יש בו ענין א' שאין בשאר הקדישים, מה שזה שייך יותר לענין עליית נשמה במיוחד, וכפי שמוכח ממכתב הרבי, וכנ"ל, ומטעם ענין זה, מי שמעורר שאלה ורוצה להמנע מלאומרו, יש להניחו עד שיברר שהאו"א שלו לא יקפידו.

והבאתי ראי' שיש בקדיש זה ענין מיוחד יותר מבשאר הקדישים, ממה שכל האבלים שבהמנין אומרים קדיש זה, דבר שלא מצינו בח"ק שלפני ברכו וח"ק וק"ש שלאחרי חזרת הש"ץ. ומה שכותב בסוף מכתבו, שהטעם שאומרים הם כיון שיש להם מספר של קדישים שצריכים לאומרם בכ"י לטובת ולעליית הנשמה, ה"ז אדרבה ראי' לדבריי, כי רק קדיש זה (וכיו"ב) אומרים האבלים לטובת ולעליית הנשמה, משא"כ שאר הקדישים, ש(אף אם חסר להם במספר הקדישים) אין אומרים אותם.

ה) מ"ש שהשתתף בחגיגת סיום מסכתא, והרבנים הורו להתלמיד שיש לו ב"ה או"א, לומר הקדיש דרבנן - לא הבנתי כוונתו, כי זה דבר ברור שגם מי שיש לו או"א יכול לאומרו, כנ"ל, וכל השקו"ט הוא האם מי שאינו רוצה לאומרו, יש לזה מקום או לא. ואה"נ אם אותו תלמיד הי' עונה שאינו רוצה, היו הרבנים על אתר צריכים לחפש מישהו אחר לאומרו (באם יודעים אודות מכתב הנ"ל).

ובכלל: הוא עצמו כותב שהמכתב הנ"ל נכתב אודות קדיש דרבנן של סיום מסכתא, ובזה הרבי כותב בפירוש שאם מישהו מעורר שאלה יברר שאו"א שלו לא יקפידו, א"כ איך מביא ראי' מאותו קדיש גופא (מזה שהרבנים הורו לו לומר הקדיש), כי ממ"נ: אם התלמיד הזה לא הי' איכפת לו לומר הקדיש, אי"ז שייך לנדו"ד כלל, כי פשוט שאפשר לו לומר הקדיש, כנ"ל. ואם באמת הי' איכפת לו, ואעפ"כ אמרו לו הרבנים שמוכרח לומר הקדיש, ה"ז רק ראי' שהרבנים לא ידעו מהמכתב הנ"ל, ותו לא (וכ"ז אפי' לשיטת כבודו שהמכתב איירי רק שקדיש שלאחרי סיום מסכתא).

ו) אח"כ כותב שבאג"ק דתשט"ו מסיים הרבי אשר לדעתו יש לומר כל הקדישים שמנהגנו לומר אפי' כשאין בבהכ"נ - הרי כנ"ל אי"ז נוגע להשקו"ט דידן, שהוא: האם מוכרח הש"ץ לאומרו, או, באם יש לו או"א ומעורר שאלה, יכול לחפש מישהו אחר לאומרו. ומזה שכשיש חיוב בהמנין מלכתחילה הוא אומרו, ראי' שאי"ז חיוב על הש"ץ.

ז) אח"כ כ' שבליל ש"ק אחרי אמירת מזמור כ"ג אומר הש"ץ חצי קדיש, ולא שמענו ולא ראינו שבאם הש"ץ יש לו או"א שימנע מלומר קדיש זה ויחפש כזה שאין לו או"א וכו' - גם לא שמענו ולא ראינו שכל החיובים המשתתפים באותו מנין יאמרו קדיש זה, הרי ראי' שקדיש זה אינו שייך להענין דעליית נשמה במיוחד, משא"כ בקדיש דרבנן שכל החיובים המשתתפים באותו מנין אומרים אותו, שמזה ראי' שקדיש דרבנן שונה מקדיש זה.

ח) לבסוף כותב שהערתי שבאם יש חיוב בביהכ"נ הוא זה שאומר הקדיש דרבנן קודם התפלה, פשוט שזה לפי שיש לו מספר מסוים של קדישים שצריך לאומרם - הנה [דא"ג: לא כתבי דבר כזה, כ"א כתבתי שרואים שכל האבלים אומרים אותו, ודלא כהח"ק וק"ש שרק הש"ץ אומר אותו, הנה בנוגע לעצם הענין] כבר כתבתי לעיל, שזה גופא ראי' שיש שייכות במיוחד בין קדיש זה לעילוי נשמה, מזה שבחסר במספר הקדישים אומר קדיש זה, ואעפ"כ אין אומר הח"ק או הק"ש וכו'. ע"כ.

באגרת כ"ק אדמו"ר זי"ע באנגלית משנת תשי"ב, שנדפסה בתרגום ללה"ק בכתב-העת כפר חב"ד גליון 955, מבאר את ההבדל בין ב' הביטויים "אלקות הוא הכל" ו"הכל הוא אלקות", שבהקדמה לאמרי בינה ובלקוטי דיבורים ח"א ע' 133 וע' 147, ותוכן הביאור הוא, ש"אלקות הוא הכל" פירושו שמתחילים מלמעלה ומזה מגיעים אל המטה, דמכיון שההתחלה היא מאלקות הרי המסקנא היא שהעולם בטל לגמרי ואין שום מציאות בלעדו ית', ואילו "הכל הוא אלקות" משמעו שההתחלה היא מהנבראים התחתונים אשר מהם מגיעים אל הכרת האלקות, דבאופן זה הרי יש מציאות לעולם, אלא שבתוכו מגלים את גדלות הבורא, ומסיים שהעבודה הראשונה היא קלה יותר אך האחרונה היא מושלמת יותר ודוקא על ידה משלימים את כוונת הבריאה לעשות לו ית' דירה בתחתונים. עכת"ד.

[מ"ש במראי מקומות לקוטי דיבורים ח"א ע' 133 הכוונה היא לדף קלג, א, ושם הלשון "אז עולם הבריאה ... וואס דער חיות הנבראים אט דאס איז זייער מציאות, ווי דער משל הידוע פון ברואים שבים, דאס איז דאך אלץ אז די מציאות איז אלקות, אבער כלים דאצילות איז אז אלקות איז דער מציאות". ומ"ש ע' 147, לכאורה הכוונה לדף קמז, א, ושם נתבאר ההפרש בין העבודה דצדיקים ובעלי תשובה, אור ישר ואור חוזר, ד"אור ישר הייסט מלמעלה למטה, ממשיך זיין גילוי אלקות אין וועלט, און אור חוזר איז מלמטה למעלה, אז די וועלט זאל זיין א כלי צו אלקות"].

והעירני חכם אחד, דלכאורה הביאור שבמכתב זה אינו מתאים עם המבואר ברוב המקומות, דמצד המדריגה דהמשכה מלמטה למעלה, יש מקום למציאות העולם, וגם בתוך העולם נמשך אלקות, וזהו ענין דירה בתחתונים, ומצד העבודה דמלמטה למעלה אין לעולם מציאות אלא הוא בטל ממציאותו. ויש לעיין בזה עוד.

בהמשך למה שכתבתי בגליון הקודם (גליון תתיט) על מה מכתב כ"ק אדמו"ר (נדפס בלקו"ש חל"ט עמ' 281) "בקשת רפואה לאנשים (נשים) מסוימים - יחידים - מקומה בברכת שמע קולינו", שלכאורה הרי בקשת רפואה מקומה בברכת רפאנו וכדאיתא בגמרא ע"ז ח, א ובברכות "הי' לו חולה בתוך ביתו מבקש עליו רחמים בברכת רפאינו", וכן נפסק להלכה בשו"ע סי' קיט, א.

והנה לאחרי עיון וכו' נראה שלשונו של כ"ק אדמו"ר מדויק בכל פרטיו, דהנה כתב רבינו יונה בברכות כד, ב, ד"ה אע"פ (הובא בט"ז ובב"ח ובב"י ועוד) דדין זה (לשאול לצרכיו בשומע תפילה) מתחלק לד' דינים: "א, שבברכת שומע תפילה יכול לשאול צרכיו בכל ענין שירצה ... והדין הב', שאם בא לומר בסוף כל ברכה מעין כל ברכה אומר, ואפי' שלא לצורכו ממש מותר כיון שאומר אותו בלשון רבים ומיהו בלשון יחיד אסור לאומרה ... והדין הג', ששואל צורכיו ממש כגון על חולה שיש בביתו שיתרפא, יכול לאומרה בלשון יחיד ואפי' באמצע הברכה..."

ועפ"ז י"ל דזהו מה שכותב כ"ק אדמו"ר בלה"ק "לאנשים מסוימים יחידים", והיינו דהחולה בו רוצה לבקש עליו רחמים הינו יחידי וגם הוא צ"ל מסוים, וי"ל (ובדוחק עכ"פ) שבזה מרמז כ"ק אדמו"ר שאינו מבני משפחתו וכיו"ב, וע"כ אי"ז צרכיו ממש, דאז הנה א"א לבקש עליו בברכת רפאינו - דהרי לרבינו יונה הנ"ל אפשר לבקש בברכת רפאנו רק עבור צרכיו ממש בלשון יחיד, משא"כ אם אי"ז צריך ממש צ"ל בלשון רבים דוקא, ובלשון יחיד ה"ז אסור. ודוקא בשומע תפילה יכול לשאול צרכיו בכל ענין שירצה, והיינו גם מי שאי"ז צרכיו ממש ואינו צ"ל בלשון רבים ודיו בלשון יחיד.

אולם עיין בהט"ז בשו"ע סי' קיט, א דכתב דבשומע תפילה צריך לבקש על צרכיו דוקא, והא דכתב רבינו יונה "בכל ענין שירצה" מבאר שם דהיינו בכל מקום שרוצה בין באמצע ובין בסוף, ודוקא לאחרי התפילה יכול להתפלל על מה שאינו צרכיו אפי' שאין לו צורך בהם.

ואולי י"ל בזה דיש ג' גדרים בצרכיו והם: א. צרכיו ממש דזה אפשר לבקש בברכת רפאינו, ואפי' בלשון יחיד. ב. צרכיו שמ"מ אינם צרכיו ממש (וע"ד שמבקש על חבר שחלה, וכיו"ב), הנה זה אפשר לבקש בלשון יחיד בברכת שומע תפילה דוקא, ולא בברכת רפאינו. ג. מה שאינו צרכיו כלל, דע"ז כתב הט"ז דא"א לבקש בברכת שמע קולינו, ודוקא לאחרי התפילה יוכל לבקש "אף צורכי ציבור אפי' שאין לו צורך בהם".

ועפ"ז י"ל דמענה כ"ק אדמו"ר התייחס לגדר הב', דע"כ מקומה של הבקשת רפואה היא דוקא בשומע תפילה, ולא בברכת רפאינו.

(ועיין בהמשך שם שכתב ביאור אחר והוא: דבשומע תפילה יוכל לומר כל מה שחפץ רק שלא יאריך, אבל אחרי י"ח יכול להאריך, וכן כתב הב"י ד"ה "כתב" בשם המרדכי ברכות רמז קג חילוק זה בין אחר התפילה לשאר ברכות, ומסכם "וזה עיקר").