ר"מ בישיבה
בגליון העבר הובא תירוצו של הרבי על קושיית הגאון מקינצק זצ"ל ברמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ח הט"ו) דשתי הלחם שהונפו עם הכבשים מעכבים זה את זה ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים, והיאך אפשר זה הא קיי"ל שתי הלחם אין אפייתן דוחה יו"ט ואפי' נפסל אין מביאין אחר? כדמוכח ביומא כ"א בהא דלא נמצא פסול בשתי הלחם וברש"י שם, (וראה בחלקת יואב החדש קונטרס הערות סי' כד שהביא קושיא זו)? וע"ז תירץ הרבי וזלה"ק: "בכל אופן - לתרץ הנ"ל בש"ס ורמב"ם: י"ל ע"פ הפס"ד דכל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו כו' (סוף חגיגה), ועד"ז - מתקינין לו כהן אחר (ריש יומא) - דמזה ילפינן לכל כיו"ב - שהרי הטעם אחד הוא ממש, וגם בנדו"ד. ולכן גם לא קשיא הא דלא אשתמיט לפרש הנ"ל. ומש"כ על המשנה (אבות פ"ה, מ"ה) הטעם דדוקא בעומר כו' - י"ל, לפענ"ד גם באופן אחר וע"ד - כה"ג ביוהכ"פ באותה המשנה" עכלה"ק, ואח"כ הוסיף עוד וזלה"ק: "עפ"ז (דמכינין שניים בעומר כו') - יומתק הל' (יומא ז, א): אומר ומביאין אחרת תחתי' ואם אין שם אלא היא כו' - דמשמע דע"ד הרגיל - ישנה ורק צ"ל אומר". עכלה"ק.
והנה עצם פירושו של הרבי - הן לגבי שתי הלחם והן לגבי עומר- דהא דמביא לחם אחר הוא משום שהכינו מקודם אחרים לאחריות באם יטמאו הראשונים, הנה כבר נמצא פירוש עד"ז לגבי עומר בחי' הריטב"א יומא כא, א, (בד"ה 'ולא נמצא') וז"ל: "ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. פי' לפי שאילו אירע בהם שום פסול של טומאה או לעשותם שלא כהלכה, לא היה לדבר תקנה, שהרי העומר אי אפשר לקצירתו ולקיטתו אלא במוצאי יום טוב ראשון שהוא ליל י"ו כדאיתא במנחות (ס"ה א'), ושתי הלחם צריכין לאפות מבעוד יום שאין אפייתן דוחה יום טוב כדאיתא התם (ק, ב) ובפסחים (מז, א), וכו', וא"ת ולמה אין תקנה ליפסול העומר, והא תניא לעיל (ז, א) שאם נטמאת אומר ומביאין אחרת תחתיה, י"ל כי פעמים שהיו קוצרין הרבה וטוחנין כדי שני שיעורים, אבל זה לא היה מצוי על הרוב מפני שהיו צריכין לנפותו בי"ג נפה, וטורח גדול היה בו כדאיתא במנחות (סו, א)" עכ"ל.
וכן תירץ הגר"מ אריק ז"ל באמרי יושר שם (ח"ב סי' קכז) קושיא הנ"ל לדעת הרמב"ם לגבי שתי הלחם, בתירוצו הראשון, דאיירי באופן שמערב יו"ט אפו ארבעה חלות לאחריות דילמא יפסלו האחרים, כדאשכחן במנחות עח, ב, בתודה ששחטה על שמונים חלות, דמבואר שם דאם אמר בפירוש שהשאר הם לאחריות דהוי כדבריו, א"כ גם הכא י"ל כן דאפו ד' חלות ב' לשתה"ל וב' לאחריות, ובכהאי גוונא כתב הרמב"ם דמביא לחם אחר שהכין לאחריות, וממשיך דמ"מ מובן טעם הנס שנעשה בשתי הלחם, אף שהי' אפשר להכין מעיו"ט ד' לחמים ויותר, מ"מ לא היו רגילין לאפות יותר משתי הלחם כיון דהוה טירחא להניף בי"ג נפה (וכדברי הריטב"א הנ"ל לענין עומר), ואעפ"כ לפעמים ניפו והכינו ד' לחמים, ובכה"ג מביא לחם אחר, וכן תירץ גם הגרמ"ד פלאצקי ז"ל בס' 'חמדת ישראל' (נג, ג) עיי"ש.
ועי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' לז) שחכ"א ר"ל שסיבת הנס שלא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים הוא מפני שהתורה אמרה והבאתם את עומר א' ולא שנים וכן לחם תנופה וכן י"ב חלות, וא"כ הנה הבטיחה התורה שלא ימצא בהם פסול, שאם היה אפשר שימצא בה' פסול היו מצריכין מן התור' לעשות עוד מכל מין ומין שמא יפסלו ויביאו אחרים תחתיהם1 ויתכן שלזה כוון רש"י ז"ל בפירושיו (יומא כא ד"ה 'ולא') לפי שאין אחרים להביא תחתיהם עכתו"ד, דלפי דבריו נמצא שהקפידה התורה שלא לעשות יותר מכפי הצורך ולא כהנ"ל, הנה התשב"ץ שם הפריך דבריו לגמרי דבודאי אין לומר כן עיי"ש, (ועיי"ש עוד בסי' קלה בזה), גם דבריו סותרים להגמ' דיומא הנ"ל דמביאים אחרת תחתי', וכ"כ באמרי יושר שם.
אלא שחידושו של הרבי בענין זה הוא, שכן היו עושים תמיד, וילפינן זה מהכלים שהיו במקדש שהיו עושין שניים וכו' וכן מהא דמתקינין לו כהן אחר, דטעם אחד לכולם, ולכן אי"צ לפרש זה בהדיא.
הריטב"א ועוד סב"ל באופן אחר, וביאור בטעמו של הרבי
ואף שבריטב"א הנ"ל כתב שבכלל לא היו עושים כן בעומר וכו' משום הטירחא דבעינן ניפוי בי"ג נפות, וכ"כ רש"י ביומא שם (בד"ה ולא) "ואין מרבין לקצור אלא כפי השיעור של עשרון מנופה בשלש עשרה נפה", ועי' גם בתוס' הרא"ש ובתו"י שם: לא נמצא פסול בעומר, לפי שלא היו יכולין להביא אחר כדפרש"י, אע"ג דאמר לעיל גבי עומר ומביאין אחרת תחתיה מ"מ לא שכיח למצוא אחרת, וכ"כ בפי' ר"י הלבן שם, ובתויו"ט אבות פ"ה מ"ה.
מ"מ י"ל דביאורו של הרבי הוא לפי שיטת הרמב"ם די"ל דלא סבירא ליה כנ"ל, אלא שלעולם היו עושין כן, ואפשר לבאר זה ע"פ מה שהקשה בס' 'חוקת היום' (יומא שם) דבאמת צריך להבין למה סמכו על הנס שלא יארע פסול בעומר ושתי הלחם ולכן לא קצרו יותר משיעור מצומצם, והי' להם לקצור כ"כ שאפילו אם יארע פסול יהי' להם להביא עומר אחר, וכן גבי שתי הלחם הי' להם לאפות עוד שתים לאחריות דהלא אין סומכין על הנס? וכדאיתא בהדיא בירושלמי (יומא פ"א ה"ב) בהא שמפרישין כה"ג אחר שהקשה: "ולא מן הניסים שהיו נעשין בבית המקדש הן? [שלא אירע קרי לכה"ג וא"כ למה הוצרכו להפריש כה"ג אחר? ומתרץ] אמר רבי אבון על שם לא תנסו" היינו שלא סמכו על הנס וא"כ גם הכא הי' צריך להיות כן? ואף שביאר הריטב"א שהי' טירחא גדולה לנפות בי"ג נפות, מ"מ אכתי קשה לגבי עומר, דעכ"פ היו צריכים לקצור יותר כיון דקצירה עצמה אינה טירחא כ"כ, ובאם יארע פסול אז יטרחו וכו' ויקרבו האחרת? (ועי' גם בס' שער יוסף להחיד"א הוריות יב, ב, בד"ה א"ר יוסי בענין זה בארוכה וכן במהר"ץ חיות יומא ב, א ברש"י ד"ה ומתקינין.)
ולכן הביא פי' אחר בהא שהי' נס בעומר (כמ"ש בפי' לאבות שם להר"י יעבץ) שבכל גבול ישראל היו שוהין מלאכול החדש עד חצי יום דבט"ז בניסן, ומשם ואילך היו אוכלין בחזקת בי"ד זריזין הן, ואילו נמצא בו פסול הי' מכשלה עכ"ד, היינו דאף אם יקצרו בתחילה עוד, מ"מ אם יפסלו הראשונים הרי יצטרכו לטרוח לנפות אח"כ ביום שזהו טירחא גדולה שיש בזה שיהוי זמן רב ואז לא יוכלו להקריב לפני חצות והיו ישראל באין לידי מכשול, ולכן היו צריכים לנס זה עיי"ש.
ועי' גם בפרקי משה (אבות שם) דמשמע כן וז"ל: "הנס השביעי הוא שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וזה, כי העומר היה נקרב במקדש ביום ששה עשר לניסן קודם חצי היום, ולא היו אוכלים מן החדש עד חצי יום ששה עשר לניסן שהיו מקריבין את העומר, ומחצי היום ואילך היו אוכלים חדש, בסומכם על החזקה שכבר נקרב העומר, שבית דין זריזין להקריבו, ואם היה נמצא פסול זה שלא הקריבוהו קודם חצות, היו נכשלים ישראל, שהיו אוכלים חדש קודם הקרבת העומר, ואמר שכזה לא נמצא מעולם, כי לעולם היה נקרב קודם חצות, והיו אוכלים החדש בלתי מכשול כלל, והוא נס גדול באמת, שלא יארע מקרה בשום זמן בכוון השעות כאמור וכו'" עכ"ל, וכ"כ במרכבת המשנה לר"י אלאשקר אבות שם, הובא גם במדרש שמואל.
ועפ"ז מובן הא דנקט הרבי בדעת הרמב"ם, שבאמת הכינו לעולם מקודם אחרים לאחריות, דזהו מטעם הנ"ל שבירושלמי שלכן מתקינין כהן גדול אחר, משום ד"אין סומכין על הנס", ולכן גם הכא לעולם הוצרכו להכין מקודם שניים וכו' אם יפסלו הראשונים.
אלא דלפי"ז צריך ביאור למה הוצרכו לנס זה בעומר ושתי הלחם כיון שהי' להם אחרים מן המוכן? ולשון קדשו של הרבי על זה הוא: "ומש"כ על המשנה (אבות פ"ה מ"ה) הטעם דדוקא בעומר כו' - י"ל לפענ"ד גם באופן אחר וע"ד - כה"ג ביוהכ"פ באותה משנה" אבל לא פירש כוונתו בזה.
ולכאורה הי' אפשר לומר פירוש הנ"ל גם לפי דעת הרבי בהרמב"ם לגבי עומר, ובפרט שהרי הרמב"ם פסק (הל' תמידין פ"ז ה"ז) דעומר שנקצר ביום כשר, נמצא דאם נפסל הראשון יכולים לקצור אח"כ ביום ביום ולנפותו וכו' ולהקריבו, ומ"מ הי' צורך לנס בזה שלא נפסל מעולם מטעם הנ"ל דאז היו נכשלים ישראל לאכול חדש בחצות, וכ"כ בשיח יצחק יומא שם לדעת הרמב"ם עיי"ש.
אלא דממ"ש הרבי וזלה"ק: "עפ"ז (דמכינים שניים בעומר כו') - יומתק הל' (יומא ז, א) אומר ומביאין אחרת תחתי' ואם אין שם אלא היא כו' - דמשמע דע"ד הרגיל - ישנה ורק צ"ל אומר" משמע שכבר הי' מוכן העומר לגמרי וחזי להקרבה, ועוד דאי נימא הפירוש לפי הרמב"ם שהנס הי' מטעם הנ"ל כדי שלא יבואו לידי מכשול, אכתי קשה משתי הלחם, ששם הרי ודאי צריך לומר שהיו מוכן לגמרי מקודם, דאי אפשר לומר דיטחנו ויניפו ביו"ט, שהרי אפייתן דאח"כ אינו דוחה יו"ט, וא"כ בודאי היו הלחמים האחרים מוכנים להקרבה, וא"כ אכתי צ"ב דא"כ למה הוצרכו נס בזה כלל, הרי היו להם מן המוכן לחם אחר"?
לדעת הרבי למה הוצרכו לנס שלא נפסל העומר ושתי הלחם
ונראה לומר שכוונתו הק' לפרש הנס כהמגן אבות להרשב"ץ שם וז"ל: "ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים אלו שלשה הם קרבן צבור. ודרך נס, לכבודן של ישראל וקדושת קרבנותיהם, לא נמצא פסול יוצא ולא פסול לינה ולא פסול טומאה, ואעפ"י שכבר נעשית מצותן נעשה להם נס שלא נפסלו, שהיה גנאי הדבר שימצא פסול במה שהוא קרבן צבור" עכ"ל, וכפירוש זה פירש גם בהנס דלא אירע קרי לכה"ג ביוהכ"פ וז"ל: "ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, זה היה מפני כבודו של כהן גדול שלא יצטרכו למנות סגן תחתיו ותעשה העבודה בשני כהנים, ואם היה מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו, היה הדבר יותר מגונה ומכוער משאר טומאות. וכבר נמצא שנטמא כהן גדול ונכנס אחר תחתיו, כגון בשני בניה של קמחית, כמו שנזכר בילמדנו [תנחומא] בפרשת אחרי מות [פ"ז ד"ה ובנים] וכן בגמרא ביומא [מז, א] פרק הוציאו לו, וכן ביוסף בן אילס, בראשון מיומא בבלי [יב, ב] וירושלמי [פ"א ה"א לח ע"ד] ותוספתא [יומא פ"ג מט"ו], זה היה מפני טומאה אחרת, כגון מחמת שרץ או נתזה צנורא של עם הארץ עליו שהיא מטמאה כרוקו של זב, כמו שנזכר בפרק בנות כותים [נדה לג ב], בכהן גדול שסיפר עמו בצדוקי ונתזה צנורא מפיו על בגדיו של כהן גדול. אבל מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו, דבר זה לא אירע דרך נס, מפני כבודו של כהן גדול וכו'" עכ"ל.
דפירוש זה מתאים היטב לדעת הרבי, כי אף שהיו מכינים תמיד אחרים מקודם משום דאין סומכין על הנס וכירושלמי הנ"ל, - ולכן א"ש בפשיטות הא דקאמר דמביאין אחרת תחתי' - אבל לפועל אירע נס זה שלא נפסלו וכו' מפני כבודן של ישראל כנ"ל, וכן הי' גם לגבי כהן גדול משום כבודו.
אבל יש להעיר שיש גורסין ביומא שם (כנדפס שם בצדו) וכן הוא הגירסא במנחות עב, א, "אם יש שם אחרת אומר וכו'" דמלשון זה משמע דבכלל לא הי' אחרת, (וראה נאום יהודא יומא שם), אבל גירסת הריטב"א הנ"ל הוא "אומר ומביאין אחרת תחתיה", וכן היא גירסת התוספתא מנחות פ"ג ה"ז, וכן י"ל לפי הרמב"ם.
1) ועי' בגליוני הש"ס שם להגר"י ענגל שהביא דוגמא לדבריו מהך דסוף חגיגה שכן היו עושים בכלי המשכן שהיו שניים ושלישים.
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק
ב'אגרות קודש' כרך כו עמ' קסו-קע נדפס מכתב כ"ק אדמו"ר למר שז"ר ע"ה ותוכנו הוא: השימוש בתואר "ארץ ישראל" דווקא בניגוד ל"מדינת ישראל", תאריך המכתב הוא: מחרת ימי הגאולה יב-יג תמוז תשכ"ט (ולפני כן מכתב דומה מתאריך יט סיון למרת גאולה כהן, שם עמ' קמג-ה).
ויש לציין שבהתוועדות יג תמוז תשכ"ט דובר עד"ז - ראה 'שיחות קודש' תשכ"ט כרך ב' עמ' 290 (מועתק כאן רק ההתחלה - (כמובן) "גוים קוראים לה ארץ ישראל . . ארץ הקודש, עם מי צריך להתווכח עד"ז עם בנ"י הטוענים לפשר השם "ארץ" ורצונם להעניק לה השם "מדינה"; השי"ת אמנם קורא לה ארץ ישראל..." והאריך בזה.
Download PDF