ב"ק קא, א: "איבעיא להו יש שבח סמנין על הצמר או אין שבח סמנין על הצמר", ובגמ' מפרש השאלה, "כגון דצמר דחד וסמנין דחד, וקאתי קוף וצבעי' לההוא צמר בהנך סמנין: יש שבח סמנין על הצמר כו', או דילמא אין שבח סמנין על גבי הצמר ואמר ליה לית לך גבאי כלום".

ובתוד"ה 'או דילמא' הקשה ד"הרי נהנה שצמרו מעולה, וישלם מה שנהנה כו'. ויש לחלק, דהנאה דהכא אין באה ע"י מעשהו ולא ע"י מעשה בהמתו, ובתחב לו חבירו אע"פ שאין זה ע"י מעשיו מ"מ נהנה גופו. א"נ, הנאה דהכא לא חשיבא הנאה, שאין אלא נוי בעלמא".

והיינו דבתוס' מסתפק בהדין הנ"ל, היכא דמישהו נתן לו הנאה ולא הגיע לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו, דלתי' הראשון בתוס' הוא פטור, ורק אם נהנה גופו אזי חייב כמו בתחב לו חבירו בבית הבליעה. אבל לתי' השני חייב בשביל ההנאה, והא דפטור על הנאת הסמנין אי נקטינן שאין שבח סמנין בצמר, הוא משום "דלא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא".

והנה בהסוגיא דמקיף וניקף (ב"ב ד, ב) מבואר ברמב"ן וברשב"א שיסוד המח' בין רב הונא וחייא בר רב אי משלם "כפי מה שגדר" או "דמי קנים בזול" הוא, דכללות החיוב דמשנתנו שייך לדין "יורד לשדה חבירו" והמח' בין רב הונא וחייא בר רב הוא - האם הוי כשדה עשוי' ליטע או שאינה עשוי' ליטע. דאם הוי כשדה העשוי' ליטע א"כ אינו יכול לומר טול עציך ואבניך, ומשלם כפי מה שגדר; אבל אם הוי כשדה שאינה עשוי' ליטע - אזי יכול לומר טול עציך ואבניך, ומשלם כפי דמי קנים בזול או אגר נטירא.

והנה לכאורה יש לשאול (כמו שהקשו במפרשים), דלהצד דהוי כשדה שאינה עשוי' ליטע וממילא יכול לומר "טול עציך ואבניך", א"כ למה ישלם לו כלל - יאמר לו טול עציך ואבניך (וההוא פשוט דלא יטול דהא בנה בשביל עצמו וא"כ ירוויח הניקף לגמרי).

והנה הרמב"ן במלחמות מבאר דהא דצריך לשלם כפי דמי קנים בזול או אגר נטירא הוא משום "שלכך היא עשוי'". והיינו דאף דאינה עשוי' לגדר אבנים, אבל עכ"פ עשוי' לגדר קנים, ומשו"ה צריך לשלם בשביל דמי קנים וכו', כשדה העשוי' ליטע.

ולכאורה הא דמוסיף הסבר הנ"ל לבאר למה משלם דמי קנים בזול הוא משום שאילה הנ"ל - דלמה לא יאמר לו טול עציך כו' ולא ישלם לו כלום, וע"ז מסביר הרמב"ן דעכ"פ מקרי "עשוי' ליטע" לגבי דמי קנים, וא"א לו לומר טול עציך ולא אשלם דמי קנים.

והנה לכאורה צ"ב למה צריך להסבר הנ"ל דיש לו דין יורד ברשות לגבי דמי קנים, הא לכאורה הוא נהנה (ובמלחמות שם בהמשך דבריו מביא הלשון "כיון שזה נהנה וזה חסר" עיי"ש), וא"כ ישלם מדין נהנה, וכמבואר בסוגיא דב"ק (כ, ב) דמביא דין דמקיף וניקף לגבי הדין דזה נהנה וזה לא חסר.

ואולי י"ל דשיטת הרמב"ן הוא כתי' הראשון בתוס' ב"ק הנ"ל - דאין נהנה חייב אלא כשנהנה ע"י מעשיו או מעשה בהמתו או נהנה גופו, ולא מקרי הנאה זה נהנה בגופו, ומשו"ה א"א לחייבו מדין נהנה וע"כ חייב מדין יורד. וא"א לחייב מדין יורד אלא אם א"א לו לומר טול עציך ומשו"ה צ"ל דלדמי קנים מקרי כעשוי' ליטע.

והנה עפי"ז לכאורה נמצא דאם עמד הניקף ואמר להמקיף קודם שגדר שאינו רוצה שיגדור בשבילו אינו חייב לו כלום, דאף דסו"ס הניקף נהנה, אבל מ"מ כיון שמיחה לפני שירד יכול לומר לו "טול עציך", דלהרמב"ן הרי יסוד החיוב לחייא בר רב לשלם דמי קנים אינו מצד הנאה גרידא, אלא משום דלגבי דמי קנים בזול מקרי עשוי' ליטע. וא"כ בשלמא כשלא מיחה אפ"ל דהוי לגבי זה כעשוי' ליטע, אבל במיחה הרי אף בעשוי' ליטע יכול לומר "טול עציך", וא"כ לכאורה צ"ל פטור לגמרי.

והנה שיטת הרא"ש בב"מ הוא, דאפילו ב"שדה העשוי' ליטע" יכול בעל השדה לומר לו "טול עציך ואבניך".

והקשה רע"א (מובא ברע"א הנד' מחדש), דלפי שיטת הרא"ש למה אין הניקף יכול לומר להמקיף "טול עציך ואבניך", ולמה צריך לשלם. והיינו, שבהרמב"ן מבואר דהא דאין יכול לומר "טול עציך ואבניך" הוא משום דהוי כ"שדה העשוי' ליטע", והיינו לשיטתו דרק ב"אינו עשוי'" יכול לומר "טול עציך ואבניך". אבל לשיטת הרא"ש דאף ב"עשוי' ליטע" יכול לומר "טול עציך כו'" למה צריך הניקף לשלם.

ותי' רע"א, דמדוייק בהרא"ש ד"כיון ששתק וראה שחבירו הי' גודר, מסתמא ניחא לי' שאם יקיפנו מארבע רוחות שיתן חלקו". והנה ברמב"ן מדוייק רק שלא מיחה, ולא שראה ולא מיחה. והיינו דלהרא"ש לשיטתו - דאף בשדה העשוי' ליטע יכול לומר לו "טול עציך ואבניך" - א"כ ע"כ איירי הכא ב"ראה ושתק", וממילא א"א לומר לו טול עציך כו'.

והנה רע"א נקט שיסוד החיוב להרא"ש הוא מדין "יורד" כמו להרמב"ן, וממילא קשה דלימא לי' טול עציך ואבניך - לשיטתו דאף בעשוי' ליטע יכול לומר לו טול עציך. ומשו"ה תירץ דמדוייק בהרא"ש דאיירי בראה ושתק כו' - ומשו"ה אף דס"ל להרא"ש בכלל דביורד יכול לומר טול עציך אף בעשוי' ליטע, מ"מ הכא כיון שראה ושתק כבר אינו יכול לומר טול עציך וכו', ושפיר אפשר לחייבו מדין יורד.

אבל לכאורה צ"ב בשיטת הרא"ש האם באמת ס"ל דיסוד החיוב דמקיף הוא מדין יורד כמו הרמב"ן, דהנה איתא שם בהרא"ש "אם מתחלה א"ל הניקף אם תקיף לא אתן לך כלום דלדידי סגי לי בנטירא בר זוזא, לא יהיב לי' אלא אגר נטירא".

והנה לכאורה צ"ב למה צריך לומר לו שיתן לו אגר נטירא, יאמר לו רק שלא יתן לו כלום. ולכאורה משמע מזה דאף דא"ל שאינו רוצה שיקיף לו, מ"מ עכ"פ צריך לשלם דמי ההנאה. והיינו לכאורה כתי' הב' בתוס' ב"ק הנ"ל דאף בנהנה בע"כ לא ע"י מעשיו או מעשה בהמתו וגם לא נהנה גופו, מ"מ חייב לשלם בשביל דמי ההנאה.

ועפי"ז נמצא דהרא"ש והרמב"ן פליגי בב' תירוצי תוס' הנ"ל בב"ק:

להרמב"ן א"א לחייבו בשביל ההנאה (כתירוץ הא'), ומשו"ה ע"כ חייב בדמי קנים בזול כו' משום דמקרי עשוי' ליטע לגבי זה, ואם באמת אמר לו שאינו רוצה שיקיף בשבילו לכאורה אינו חייב לשלם כלום.

אבל הרא"ש ס"ל דשפיר אפשר לחייבו בשביל הנאה אף שלא הגיע ההנאה ע"י מעשיו וכו' ולא נהנה גופו, ומשו"ה אף אם אמר מתחלה אם תקיף לא אתן לך כלום - מ"מ צריך עכ"פ לשלם דמי הנאה.

ועפ"ז י"ל, דלשיטת הרא"ש הא דצריך הניקף לשלם להמקיף ולא יאמר לו "טול עציך ואבניך" הוא משום דנהנה. ולא כביאור הרמב"ן דלהכי הוי עשוי' ליטע. וזהו בפשטות הביאור בדעת חייא בר רב.

והנה בשיטת רב הונא אליבא דר' יוסי דצריך לשלם "כפי מה שגדר", הנה בהרמב"ן מבואר דזהו משום דדינו כיורד לשדה עשוי' ליטע, אבל בהרא"ש אינו מבואר דהוא משום דין יורד, ואפשר לומר כמו שמבאר ברע"א דזהו מדין יורד ודינו כשדה עשוי' ליטע, והא דאינו יכול לומר טול עציך כו', הוא משום דראה ושתק וא"כ אין לו הזכות לומר טול עציך.

אבל לכאורה צ"ב, דהנה בשלמא כששותק כשאחד יורד לתוך שדהו מובן שזה מבטל הזכות לומר טול עציך, דדינו כאילו הסכים למעשיו כמבואר בכמה ראשונים דיסוד הדין דיורד הוי כאילו עשה השני בהסכמתו.

אבל הכא דהשני עושה בתוך שלו למה לו למחות, וממילא מהיכא תיתי דניתבטל זכותו לומר טול עציך [ואולי י"ל דעכ"פ כיון דלא מיחה מיד בטל זכותו לומר טול עציך וצ"ע].

אבל לכאורה גם אפשר לומר דזהו מדין "נהנה", והא דצריך לשלם כפי מה שגדר הוא "דכיון ששתק וראה שחבירו הי' גודר מסתמא ניח"ל שאם יקיפנו בארבע רוחות שיתן חלקו". והיינו דזה ששתק מחייבו מדין נהנה לשלם כפי מה שגדר "שמסתמא ניח"ל שיתן חלקו" בההנאה.

[אבל לפי פי' רע"א הנ"ל הל' "מסתמא ניח"ל כו' שיתן חלקו" צ"ב, דאין החיוב משום דמסתמא ניח"ל, אלא כיון שראה ולא מיחה אין לו האפשריות לומר טול עציך. ואולי י"ל דזה גופא הפשט דכיון דהי' במצב שמסתמא ניח"ל, משו"ה איבד זכותו למחות מעכשיו וחייב מדין יורד. וצ"ב].