בנוגע להמחלוקת בין רש"י ותוס' (ב"ב ה, א) ובין הבעה"מ והרמב"ן (בב"מ קח, ב) בקשר לדינא דבר מצרא בנדון כשהלוקח הוא עני, האם חייב הב"מ להניח השדה בידי הלוקח, ביארתי בגליון ו [תשפה] שי"ל שזה תלוי בהספק בכללות דדב"מ: כשהלוקח עושה קנין, והב"מ מסלקו, ולמפרע משתנה הקנין שעשה הלוקח ונעשה זה גופא קנינו של הב"מ, האם הוא בחי' "איגלאי מילתא למפרע", או "נעקר הדבר למפרע". דאם זה בחי' "איגלאי", אז נתגלה אח"כ שאין להלוקח שום שייכות למכירה זו, וה"ה כאדם מן השוק, לכן אין אומרים להב"מ להניח השדה בידי העני הלוקח, כי אין הוא לוקח כלל. משא"כ אם זה בחי' "נעקר", הרי סוכ"ס הי' הוא הלוקח (גם לאחר שאמרי' שלמפרע נעשה זה קנינו של הב"מ), ולכן מתאים לומר שיניחו השדה בידו, כי גם לאחר דדב"מ עדיין נשאר שהוא הי' הלוקח.

והוא ע"ד הביאור בהמחלוקת בין הר"ן והרשב"א בנדרים (פז, א) ובין הצ"צ והמשכנות יעקב (בחידושי הצ"צ רפ"ד דגיטין. ובשו"ת אהע"ז סי' רסח), בענין התרת נדרים שהחכם עוקר הנדר למפרע, וכן החילוק בין הקס"ד והמסקנא בתוס' בגיטין (לג, א ד"ה ואפקעינהו), בנדון ד"אפקעינהו רבנן לקידושין מיני'" למפרע. עיי"ש בארוכה.

והנה ע"פ ב' אופנים אלו בנדון דדב"מ יש לבאר כמה מחלוקות הראשונים.

דהנה כ' הרמב"ם (בפי"ב מהל' שכנים הי"ב) וז"ל: אפי' הי' שם בדבר ספק, אין הלוקח מסתלק אלא בראי' ברורה שהביא בעל המיצר. לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו וכו' צריך בעל המיצר להביא ראי' שהוא בעל המיצר ושקרקע זו בחזקתו, וכן כל כיו"ב, עכ"ל. וכן כתב להלן שם (בהט"ו) וז"ל: מכר לטומטום ואנדרוגינוס אין בעל המיצר יכול לסלקן מפני שהן ספק אשה, עכ"ל.

אמנם הרמ"ה (הובא בטור סי' קעה) ס"ל וז"ל: לא מיבעי אם שניהם טוענים טענת ברי, שעל הלוקח להביא ראי', אלא אפי' אם המצרן טוען שמא ולוקח ברי, על הלוקח להביא ראי', דארעא בחזקת מצרן קיימא, עכ"ל. וכן ס"ל להריא"ז (הובא בשלטי הגיבורים בב"מ שם) וז"ל: ונ"ב שאם טען לוקח שלצורך דברים אלו מכרן המוכר אינו נאמן עד שיביא ראי' לדבריו, לפי שהקרקע בחזקת בעל המיצר בלא ראי', עכ"ל.

היינו שהרמב"ם ס"ל שהלוקח הוא המוחזק, והרמ"ה והריא"ז ס"ל שהמצרן הוא המוחזק.

וי"ל שפליגי בהנ"ל: הרמב"ם ס"ל שגם מצד דינא דב"מ ה"ז רק בחי' "נעקר הדבר למפרע", ובמילא יש להלוקח שייכות ודאית לשדה זו, משא"כ להמצרן יש ספק בשייכותו, לכן נק' הלוקח המוחזק. והוא ע"ד הנת"ל בביאור מסקנת התוס' גיטין שם במ"ש "דאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה", שהיות וגם אם אח"כ תתבטל הקידושין למפרע, מ"מ היות וזה בחי' "נעקר", ה"ז נק' שהיא בחזקת א"א, עד"ז בנדו"ד, שהיות וגם אם נסלק הלוקח מטעם דדב"מ, ה"ז בבחי' "נעקר", לכן נקרא הוא (הלוקח) המוחזק, כי הוא בודאי לוקח (גם אם המצרן הוא ב"מ אמיתי), והמצרן הוא ספק. ומטעם זה על המצרן להביא ראי'.

משא"כ הרמ"ה והריא"ז ס"ל שהוא בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", לכן באם יש כאן דדב"מ מתבטלת כל שייכות הלוקח לגמרי למפרע, א"כ גם שייכות הלוקח הוא בספק. ולכן אין לומר שהוא המוחזק יותר מהמצרן. ולאידך, הרי המצרן בא כאן לפני הלוקח, ה"ה המוחזק.

עוד מחלוקת מצינו - בין הרמב"ם והראב"ד. דהנה כ' הרמב"ם (שם פי"ג הי"א) וז"ל: בע"ח של מוכר שטרף השדה מיד בעל המיצר, הרי בעל המיצר חוזר וטורף מן הלוקח שסלקו, והלוקח חוזר ונוטל מן המוכר, עכ"ל. ומשיג ע"ז הראב"ד וז"ל: לזה לא ידעתי טעמו, ואולי מפני שפשע שקנה מאיש שיש עליו שטר חוב. עכ"ל.

ונלאו נו"כ הרמב"ם למצוא טעם לשיטת הרמב"ם ובכס"מ כ' וז"ל: נ"ל לפרש דברי רבינו דביש למוכר ממה לפרוע קאמר דאין המצרן יכול לתבוע למוכר, משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את, אלא יתבע ללוקח והלוקח למוכר וכו'. עכ"ל.

וצלה"ב איך יכול המוכר לומר להמצרן לאו בע"ד דידי את, הרי הוא הוא המוכר של המצרן, ולמה לא יחזור אליו, וכמבואר לעיל שאפילו אם כבר עשה הלוקח הקנין, ה"ה רק כשלוחו של המצרן, וזה נעשה קנינו של המצרן, א"כ המצרן קונה השדה מהמוכר, ואיך אומר לו המוכר לאו בע"ד דידי את?

ועפהנ"ל י"ל בזה: הרמב"ם לשיטתו ס"ל שהוא בחי' "נעקר הדבר למפרע", ולכן אף שהקנין של הלוקח נעשה למפרע קנינו של המצרן, מ"מ לפני שנשתנתה למפרע הי' הלוקח הקונה, וגם עכשיו שנשתנה למפרע, ה"ז רק שמכאן ולהבא דנים את זה כאילו למפרע הי' של המצרן, אבל כשמביטים גם עכשיו אלמפרע כמו שהי' קודם שנעקר, היתה השדה באמת של הלוקח. היינו שסו"ס היתה כאן אמצעות הלוקח בין המוכר והמצרן. ולכן ס"ל להרמב"ם שהמוכר אומר להמצרן לאו בע"ד דידי את, כי המצרן קיבל השדה מן הלוקח ולא מן המוכר.

משא"כ הראב"ד ס"ל שהוא בחי' "איגלאי מילתא למפרע", וכשהמצרן מסלק את הלוקח, וקנינו של הלוקח משתנה למפרע להיות קנינו של המוכר, הרי זה שהמצרן קנה באופן ישר מהמוכר, כי עכשיו נתגלה שמעולם לא היתה של הלוקח, ולכן צריך המצרן לחזור להמוכר ולא להלוקח.

והנה מחלוקת אחרת מצינו בדינא דב"מ, והוא מ"ש הרמב"ם (שם פי"ג ה"ז) שאם הלוקח אכל פירות השדה, לפני בא בן המצר והביא מעות לסלקו, שלו הוא אוכל, ואינו חייב להחזירם להמצרן. אמנם בשלטי הגיבורים (ב"מ שם) מביא שצריך להחזיר הדמים להב"מ.

ולכאו' אי"מ שיטת הרמב"ם, שהרי קנינו של הלוקח הוא הוא קנינו של המצרן, ולאחר שהמצרן מסלק את הלוקח נעשה שלו למפרע, א"כ נתגלה שמעיקרא היתה של הב"מ ולא של הלוקח, ולא רק מעת שהביא המצרן מעות לסלקו, ולמה לא יחזיר לו הפירות?

ואף שכ' המ"מ וז"ל: פי' אע"פ שהוא כשליח, זהו דוקא כשסלקו או בא לסלקו, אבל קודם לכן ה"ז כלוקח עד אותו זמן, ואין מחשבין לו פירות שאכל, זהו דעתו ז"ל. עכ"ל (וראה לח"מ שם) - מ"מ הא גופא צריך ביאור: למה הוא כלוקח כשאח"כ נתגלה למפרע שלא הי' הלוקח?

אבל עפהנ"ל ה"ז מובן: הרמב"ם לשיטתי' ס"ל שהוא בבחי' "נעקר הדבר למפרע", ולכן סו"ס, אף שנשתנה למפרע שהמצרן הוא הלוקח, מ"מ נשאר שלפני זה היתה השדה באמת של הלוקח, ורק שמעכשיו אמרי' שלמפרע לא היתה של הלוקח, ולכן כל מה שאכל לפנ"ז ה"ז שלו.

וע"ד הנת"ל בביאור שיטת הרשב"א בנוגע להדין (נדרים פז, א) שאם מישהו אסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בע"כ, וס"ל להרשב"א שאם שאל על נדרו אינם צריכים להחזיר לו, אף שהנדר מתבטל למפרע, ונת"ל שזהו לפי שהרשב"א ס"ל שמה שהנדר מתבטל למפרע ה"ז בבחי' "נעקר הדבר למפרע", שרק עכשיו עוקרים הנדר למפרע, אבל מצד למפרע הי' כאן נדר, ולכן כל התוצאות שנעשו לפני שנתבטל אינם משתנים, כי סו"ס הי' המצב ההוא אמת (גם כפי שמביטים עכשיו אחר שנתבטל) כמשנת"ל בארוכה, עד"ז בנדו"ד, שהיות וזה אמת שהשדה היתה של הלוקח, (גם לאחר שנשתנה למפרע), לכן כל התוצאות שנעשו לפנ"ז נשארים, ולכן אין הלוקח צריך להחזיר הפירות (כמו שאין הזוכה הנ"ל צריך להחזיר הפירות גם לאחר שנעקר הנדר למפרע, לשיטת הרשב"א).

[והא שגם לשיטת הרמב"ם צריך הלוקח להחזיר הפירות שאכל אחר שבא המצרן והביא מעות לסלקו - כי אז כבר התחיל מהלך הענינים של הסילוק בפועל, וה"ז כאילו כבר סילקו בפועל].

אבל הדעה השני' שהובאה בשה"ג ס"ל שהוא בחי' "איגלאי מילתא למפרע", ולכן פשוט שהלוקח צריך להחזיר כל הפירות שאכל, כי נתגלה אח"כ שמעולם לא היתה שלו.

ועד"ז יש לבאר עוד מחלוקת: בשו"ע חו"מ (סי' קעה סעי' יז) כ' וז"ל: מת הלוקח קודם שסילקו המצרן אינו יכול לסלק ליורשו [ומוסיף הרמ"א:] ויש חולקין, עכ"ל. ובסעי' שלאח"ז (סעי' יח) כ' וז"ל: נתן הלוקח הקרקע במתנה לאחר שלא באחריות אין המצרן יכול לסלקו וכו' [ומוסיף הרמ"א:] ויש חולקין. עכ"ל.

והסברת המחלוקת היא: השיטה הראשונה ס"ל שהוא בחי' "נעקר הדבר למפרע", ולכן כל התוצאות שנעשו לפני שנשתנה, נשארות הם גם לאחר שנשתנה, וכנ"ל בביאור שיטת הרשב"א בענין נדרים, ושיטת הרמב"ם בחזרת הפירות. ולכן אם יצא מרשות הלוקח לרשות אחרת לפני שנשתנה, אי"צ להחזיר גם לאחר שנשתנה.

והיש חולקין ס"ל שהוא בחי' "איגלאי מילתא למפרע", ולכן לאחר שנשתנה למפרע, ה"ז שמעולם לא הי' של הלוקח, וגם כל התוצאות חוזרות לקדמותן, ולכן יכול המצרן לסלק גם היורש ומקבל המתנה.