ר"מ בישיבה
א] גמ' ברכות ח, א: אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב ועזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו, תיקו.
ובתלמידי ר' יונה כתב: ואפי' בין פסוקא לפסוקא אסור דתיקו דאורייתא לחומרא. וכן פסק בטור דאסור לצאת בין פסוק לפסוק.
והנה בתלמידי ר' יונה כתב: דמנהגם הי' לתרגם כל פסוק ופסוק כדי להבין לדלת עם הארץ ומבעיא לן אם מותר לצאת בשעה שמתרגמין, וא"כ עכשיו שאין נוהגין לתרגם ואין מפסיקין בין פסוק לפסוק לא שייך דין זה בין פסוק לפסוק שהרי קוראים הפסוקים ביחד בלי הפסק והוי באמצע הקריאה דודאי אסור.
ובשו"ע או"ח סי' קמו סעי' א פסק: אסור לצאת להניח ס"ת כשהוא פתוח, אבל בין גברא לגברא שפיר דמי.
וכתב בביאור הגר"א שם דלכן השמיט השו"ע הדין דאסור לצאת בין פסוק לפסוק, כדפסק ר' יונה והטור, משום שאין נוהגין עכשיו לתרגם. וכדפסק שם בסי' קמה סעי' ג האידנא לא נהגו לתרגם משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו. וראה במגן גבורים כאן דבזמן הטור הי' עדיין המנהג לתרגם עיי"ש.
אבל המ"א שם סק"א הביא הטור: אפילו בין פסוק לפסוק [טור]. ונ"מ בשבועות שאומרים אקדמות, וראה במחצית השקל ופמ"ג שם דמנהגם הי' לומר אקדמות אחר שהכהן מברך וקורא פסוק ראשון בתורה וא"כ שייך גם לדידן האיסור לצאת בין פסוק לפסוק בשבועות.
ב] והנה בדברי חמודות (לבעל התוספות יו"ט) על הרא"ש ברכות סי' ז ס"ק ל"א הביא דברי התלמידי ר' יונה דתיקו דאורייתא לחומרא, והקשה: ותמי' לי טובא דהא קריאת התורה אינה מצוה מן הכתוב כלל אלא מתקנות של משה ועזרא היא וכדאיתא בפ' מרובה ובפ' הקורא עומד מלבד פ' זכור. והיינו דמהי הפירוש תיקו דאורייתא לחומרא, הרי דין קריאת התורה היא תקנת נביאים.
וע"ז כתב שם: ונראה לומר דתקנות נביאים יש להחמיר בספקן כמו בספק דאורייתא.
(ולהעיר דבביאור הגר"א שם הביא הר"י דתיקו דאורייתא לחומרא).
ג] וצריך ביאור, דמקושית הדברי חמודות משמע דהאיסור לצאת באמצע קריאת התורה היא דין בקריאת התורה שצריך לצאת מצות קריאה ולכן מקשה דהקריאה לא הוי מה"ת אלא מתקנת נביאים.
ולכאורה האיסור לצאת הוי איסור צדדי דיליף מקרא "ועזבי ה' יכלו" דאין הדגשת הגמ' דיש חיוב לשמוע אלא דיש איסור לצאת ודינו מפני כבוד התורה, וכמבואר באחרונים דגם מי שכבר יצא בקריאתו אסור לצאת ראה בפמ"ג שם סק"ב הובא במשנ"ב שם.
ועפי"ז אפי' אי נימא דקריאת התורה הוי מן התורה כגון פ' זכור מ"מ האיסור לצאת בשעת הקריאה, לא הוי מה"ת אלא אסמכתא מקרא "ועזבי ה' יכלו". והוי איסור דרבנן או מדברי קבלה ראה במגן גבורים שם.
ואיסור זה אינו תלוי בגדר החיוב דקריאת התורה.
וראה בחידושי הריטב"א כאן שכתבו דתיקו דאיסורא לחומרא דהיינו דזה איסור צדדי ולא מחמת חיוב הקריאה. (ולהעיר מתניא אגרת הקדוש סוף סכ"ג).
אמנם מדברי חמודות משמע שסבר דהאיסור לצאת באמצע הקריאה הוי מחמת חיובו לשמוע קריאת התורה [והקרא רק כתב העונש למי שיצא באמצע הקריאה].
ולפי"ז מי שכבר יצא בקריאתו אין לו איסור לצאת באמצע הקריאה.
ד] והנה לכאורה יש להביא קצת סמוכין לשיטה זו דהאיסור לצאת הוי מחמת חיוב קריאת ושמיעת התורה מהרמב"ם פי"ב מהל' תפלה ה"ט, וז"ל: כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה אלא הכל שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא שנאמר ואזני כל העם אל ספר התורה ואסור לצאת מן הכנסת בשעה שהקורא קורא ומותר לצאת בין איש לאיש ומי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנתו מותר לו לעסוק בתלמוד תורה בשעה שהקורא קורא בתורה. עכ"ל.
והנה בכסף משנה שם כתב: כיון שהתחיל הקורא וכו', בסוטה לט, א הביא ב' לימודים: אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו ולא ענו עוד, רבי זירא אמר רב חסדא מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה, וכתב רבינו קרא דרבי זירא דאידך קרא לא מוכח כולי האי דאיכא לפרושי כשפתחוהו להראותו בציבור עמדו על רגליהם.
והיינו דתיבת "עמדו" יש לפרש מלשון עמידה על רגליהם, ולא מלשון שתיקה.
ובפמ"ג שם כתב דהנפק"מ בין ב' הלימודים היא, דמקרא "ובפתחו עמדו", משמע דאפילו לפני שהתחילו לקרות אסור לספר משעה שפתחו הס"ת; אבל מקרא "ואזני כל העם אל ספר התורה" היינו בשעת הקריאה עצמה.
ה] אמנם יש לומר דיש נפק"מ בגדר האיסור, דמקרא "עמדו" יש איסור לדבר וצריך לשתוק, אבל מקרא "ואזני כל העם" החיוב היא לשמוע למה שהוא קורא כלשון הרמב"ם.
ולכאורה יש לומר דאם הדגשת האיסור הוא הדיבור באמצע הקריאה א"כ זה דין בכבוד התורה, (או כדי שלא יבלבל אחרים ששומעים ראה בב"י שם).
אבל אם זה חיוב לשמוע למה שהוא קורא אפשר לבאר בב' אופנים או דגם זה הוי מדין כבוד התורה שלא רק שלא ידבר אלא צריך גם לשמוע לקריאתו, דנוסף על המצוה ותקנת קריאת התורה שצריך לשמוע הקריאה יש גם דין לשמוע מחמת כבוד התורה, ע"ד המבואר בלקו"ש חכ"ג עמוד 144 וז"ל: [עוד י"ל בזה צי דאס איז אן ענין שלילי - ס'איז א בזיון ווען אוחז ספר תורה ערום אדער - אן ענין חיובי, א מטפחת איז מוסיף אין כבוד הס"ת בכלל], וכן מפורש בזוהר ויקהל שכתב דאסור לדבר וצריך לשמוע ומביא קרא דואזני העם אל ספר התורה ומסיים שם "וגריעותא דיקרא דאורייתא אשתכח בס"ת" עיי"ש, (ואולי י"ל דנ"מ שגם מי שכבר יצא בקריאתה שצריך לשמוע משום כבוד התורה).
ובמכתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב (הובא בתשובות וביאורים בשו"ע עמוד 91) וז"ל: ברור הדבר אשר השומע קריאת התורה כהלכתה הנה מלבד זאת אשר מקיים מצות השם הנה עצם ענין הכבוד שמכבד את התורה על ידי זה התורה מעוררת רחמים עליו ועל כל אנשי ביתו ברוחניות ובגשמיות עכ"ל.
או דיש לומר דהחיוב לשמוע למה שהוא קורא אי"ז משום כבוד התורה דמשום כבוד הי' סגי שלא ידבר אלא דזה פרט בחיוב קריאת התורה.
ו] והנה בה"א שם כתב הרמב"ם: משה תיקן להם לישרא' שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת התורה.
ובהלכה ט' כתב הרמב"ם דגדר החיוב היא לשמוע לכל תיבה שקורא בתורה ולא סגי ששומע מקצת ותוכן מהקריאה אלא צריך לשתוק ולשמוע כל הקריאה וזה יליף מפסוק "ואזני כל העם אל ספר התורה".
ובהמשך לדין זה כתב הרמב"ם דאסור לצאת באמצע הקריאה, דמשמע שזה מאותו טעם שאסור לספר משום דצריך לכוין לשמוע הקריאה.
ולהעיר דבשו"ע וטור הביא קודם האיסור לצאת ואח"כ האיסור לדבר וברמב"ם שינה הסדר דקודם כתב האיסור לספר מקרא דואזני כל העם.. ואח"כ כתב ואסור לצאת ולא הביא הקרא דועזבי ה' יכלו,
והיינו משום דלהרמב"ם גדר האיסור לצאת היא מחמת שצריך לשמוע הקריאה.
והיינו דיש לחקור האם הדין שאסור לדבר ולצאת וצריך לשמוע לקריאתה הוי גם דין בכבוד התורה כמבואר בזוהר שם או שזה רק מדין מצות קריאת התורה כמו שסבר התויו"ט.
ונ"מ למי שכבר יצא בקריאתו אם מותר לספר בדבר הלכה בתנאי שלא יבלבל אחרים שידבר בלחש כמבואר בשו"ע שם, או דמותר לצאת כשכבר יצא קריאת התורה.
אמנם מפשטות ההלכה ברמב"ם משמע דגם מי שיצא בקריאתו ונמצא בביהכ"נ אסור לדבר בדבר הלכה ואסור לצאת דלא כתב בהלכה זו דיש חיוב על הגברא לבא לשמוע הקריאה דזה כבר נכלל בה"א שם, אלא דמשעה שנפתח אסור לספר...
והיינו דזה דין בכבוד התורה דמשעה שנפתח אסור לספר ולצאת, ורק בין גברא לגברא מותר לצאת.
וכן משמע מהא דכתב הרמב"ם הלשון "שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא" דמשמע דאין זה רק דין שמיעה אלא שימת לב, שזה מיוסד על דין כבוד התורה וכמבואר בזהר שם ע"ד מעמד הר סיני.
ז] והנה מה שהקשה התויו"ט על ר"י שכתב דתיקו דאורייתא לחומרא דמדוע הוי דאורייתא הרי דין קריאת התורה היא מדרבנן.
יש לומר דלפי הנ"ל דאיסורו הוי מדין כבוד התורה, א"כ הקרא ד"עזבי ה' יכלו" רק מגלה שזה היפך הכבוד לצאת וצריך לכבד התורה שלא ידבר ולא יצא.
אמנם עצם דין כבוד התורה שפיר הוי מדאורייתא ולא רק איסור דרבנן או מדברי קבלה.
כמבואר בקידושין לג, ב: איבעיא להו מהו לעמוד מפני ספר תורה ר' חלקי' ור' סימון ור' אלעזר אמרי קל וחומר מפני לומדי' עומדים מפני' לא כל שכן.
וברמב"ם פ"ו מהל' ת"ת ה"א: כל תלמיד חכם מצוה להדרו ואע"פ שאינו רבו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן זקן זה שקנה חכמה ומאימתי חייבין לעמוד מפניו... וכיון דלומדי' הוי מה"ת לכבדם א"כ קל וחומר לס"ת דצריך לכבדו מה"ת. (וראה ברמב"ם פ"י מהל' ס"ת ה"י).
ושפיר כתב הר"י דתיקו דאורייתא לחומרא דאיסור לצאת באמצע הקריאה הוי משום כבוד הספר תורה שזה מה"ת וצריך להחמיר מספק.
Download PDF