ב"ב כט, א: "תנן "חזקת הבתים", והא בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי ... רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא. אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי ... אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו תרי סהדי לאסהודי ליה דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא טענתיה טענה".

ובתוד"ה 'אמר מר זוטרא' (בע"ב) מביא פי' הר"ח "דמר זוטרא קאי אפירכא דרב יימר דפריך נוגעין בעדותן הן, וקאמר מר זוטרא אי טעין ואמר המחזיק לייתו תרי סהדי דדרו ביה שלש שנים ביום ובלילה והבו לי אגרא ונפקו ואזלו להו, והנהו דדיירי ביה אחריני נינהו, טענתי' טענה ולא נוגעין בעדותן הן - דהא לא דיירי בה השתא דמצי למימר להו הבו לי אגר ביתא, אלא אינהו אמרו דיירנא ואינהו אמרו פרענו, והפה שאסר הוא הפה שהתיר - דאי בעי אמרו לא דיירנא ביה".

ולכאורה צ"ב שיטת הר"ח, דהא עדיין איכא למיחש שהא דמעידים הם בשביל המשכיר - הוא משום שהם חוששין דאולי יוודע אי-פעם להמערער שגרו בבית ואזי הרי יתחייבו לשלם, ומשו"ה א"א להם להיפטר מהמערער באופן בטוח אלא ע"י שיעידו שהבית שייך למשכיר, וא"כ שפיר הוי נוגעין בעדות. ואכן עי' במאירי שדחה פי' הר"ח בגלל שאלה זו.

[ועי' בטור (סי' קמ סי"א) שהק' על הר"ח: "ואינו נראה לי דכיון שבאים להעיד למחזיק להחזיקו בבית, ואי אפשר להחזיקו בו אלא אם כן יעידו שדרו בו, אם כן צריכים להעיד שדרו בו ואין כאן מיגו".

והב"ח שם דחה דברי הטור ד"מה שהשיג רבינו דאין כאן מיגו כיון שבאים להעיד וכו' - אין כאן השגה של כלום. דלא הוזכר בדברי הר"ח לשון "מיגו", אלא שאין נוגעים בעדות מחמת הנאתם - שאילו היו מכוונים להנאתם הוו אמרי "לא דרנו בו מעולם". אם כן לא באו אלא להעיד האמת, דאחזוקי בשיקרא לא מחזקינן להו כיון דלית להו הנאה בהגדת עדות זו...", וכן הוא בדרישה שם שהביא בשם מורו ורבו ר"ש ז"ל: "ולא אוכל להבין, סוף סוף אינם נוגעים בעדות מחמת הנאתן אלא שבאים להעיד, אם כן אחזוקי בשיקרא לא מחזקינן ובודאי קושטא קמסהדי", עיי"ש.

ואולי י"ל בדוחק שכוונתו לשאלה הנ"ל, והיינו שבאים הם להעיד להמחזיק שהוא הבעה"ב כדי שיהיו בטוחים שאף אם יוודע אי-פעם להמערער שגרו בו לא יוכל לתבוע אותם, ומשו"ה הוו נוגעין בעדותן. אלא דלפי"ז צ"ב אריכות לשון השאלה, דהא לפי הנ"ל גוף השאלה הוא דאין נפק"מ אם גרים שם עכשיו או לא - סו"ס הוי נוגעים בעדותם].

ואולי י"ל בביאור שיטת הר"ח הנ"ל, בהקדים דהנה על הא דהקשה רב יימר דאיך יכולין השוכרים להעיד שדרו שם תלת שנין ביום ובלילה והא "הני נוגעין בעדותן הן כו'" - הקשו בתוד"ה 'הני', "וא"ת אמאי הוי נוגעין בעדות הא איכא מיגו דה"מ אמר פרענא לך אגר כו' וי"ל דהאי לאו מיגו דיראים לומר פרענו לך כי שמא יזכה האחר". והיינו דהוקשה להו להתוס' דכיון דיש להם אפשרות להפטר מתביעת המערער בלי הגדת העדות, א"כ היו צ"ל נאמנין על עדותן ולא ליקרא "נוגע". וע"ז תירצו דאף מיגו אין כאן וכו'.

והנה מדברי התוס' מובן דאם אכן יש להם מיגו ליפטר מהמערער אף בלא הגדת העדות, נאמנים הם עי"ז על הגדת עדותן שהבית של המשכיר אף שלפועל ע"י עדותן מרויחים הם בזה שמעכשיו כבר אינם צריכים לשלם להמערער - כיון דהריוח הזה היו יכולים להשיג אפילו בלי עדותם.

ובאחרונים העלו [ראה או"ש הל' עדות פט"ו] דיש כמה ראשונים דפליגי על התוס', וס"ל דאף אם יש לו מיגו מ"מ כיון דע"י עדותו הוא נהנה - מקרי שפיר "נוגע בדבר", וא"א לקבל עדותו.

ואינו דומה להא דמבואר במס' קידושין (מג, ב) דהשלוחים של הלוה יכולין להעיד ש'שילמנו להמלוה' ולפטור בזה את הלוה אף שגם הם מרויחים ע"י עדותם דאינם צריכים לשלם להלוה, וכמבואר שם הטעם - דמשום שיש להם מיגו "דיכלי למימר אהדרינהו ללוה" וליפטר אף בלא הגדת עדותן, לכן גם "יכולין למימר פרעניה למלוה" ואינם פסולים מדין "נוגע". והיינו הרי לכאורה כשי' התוס' הנ"ל, דכיון דיש להם מיגו ליפטר מהלוה באו"א, משו"ה לא מקרי "נוגעים בעדות" אף שלפועל עכשיו ע"י עדותם אינם צריכים לשלם.

- דיש הפרש גדול בין הגמ' בקידושין להציור אצלנו, דהנה בהציור דמס' קידושין הא דנפטרים השלוחים מלשלם ללוה באמרם "שילמנו למלוה" - אינו משום שמקבלים עדותם ששילמו להמלוה והלוה כבר אינו חייב למלוה, דהא אף אי נקטינן שאינם נאמנים להיות עדים על הדו"ד בין הלוה והמלוה - מ"מ הרי לגבי עצמם הא טוענים הם שאינם מחוייבים שום דבר להלוה, שהרי כבר שלמו להמלוה כדברם.

ונמצא שהא דמרויחים הם בטענתם ש'שילמנו להמלוה' - אינו בזה שאנו מקבלים עדותם, אלא בטענה שטענו ואף שלא היינו מקבלים עדותם. ולכן: אילו הי' זה אכן טענתם היחידה לטעון כדי ליפטר מהלוה - אזי פשוט שלא היינו מקבלים עדותם (לגבי הלוה) שהרי "נוגעים בעדותם" הם ליפטר מהלוה; אמנם כיון שיכולין לטעון גם "החזרנו ללוה", א"כ הרי שוב אינם נוגעים בעדותם - וממילא יכולים להאמין להם לגבי הדין תורה שיש בין הלוה והמלוה, ולהאמין אותם ג"כ לגבי עצמם משום טענתם ולא משום נאמנותם בתור עדים.

אבל בסוגיא דילן שבאם יתברר שהבית שייך להמערער יתחייבו לשלם לו דמי שכירות שהרי גרים שם עכשיו, הנה כשהם מעידים שהבית שייך למשכיר - האופן היחידי שיפטרו מהחיוב כלפי המערער הוא רק באם יהיו נאמנים בעדותם שהבית הוא אכן של המשכיר. והיינו דרק עי"ז שאנו מקבלים עדותם נפטרים הם מחיובם להמערער. ובאופן כזה שפיר ס"ל לכמה ראשונים דאף אם הי' לו אופן אחר ליפטר, מ"מ כיון דעכשיו ע"י עדותו (וקבלת עדותו) הוא מרויח מזה - מקרי שפיר "נוגע בדבר", ומשו"ה א"א לקבל עדותם.

והנה בתוס' מבואר דהמיגו שיכולים לטעון ד'שילמנו להמערער' לא חשיב מיגו, משום "דיראים לומר פרענו לך, כי שמא יזכה האחר" ויצטרכו עי"כ לשלם עוד הפעם להמשכיר. והנה אי נקטינן כתירוץ הנ"ל לקושיית התוס' שפיר אפ"ל דאיקרי "מיגו", אלא דמ"מ אינו מועיל להאמינם כיון דסו"ס הוי נוגעים בעדותם כנ"ל.

(וכן הרמב"ן דתי' את קושיית התוס' באו"א - דקושיית הגמ' הי' באמת לאחר שתקנו שבועת היסת דאז "לא מהימני לאסהודי בהאי מיגו כדאיתא בריש האיש מקדש" - ג"כ פליגי אתירוץ התוס' וס"ל דשפיר מקרי מיגו היכא דאי"צ לישבע שבועת היסת, וכפשוט).

ועפיכ"ז יש לבאר שיטת הר"ח דמפרש דברי מר זוטרא, כנ"ל, דיש הבדל בין אם השוכרים גרים שם עכשיו, או שטוענים שגרו שם אבל עכשיו אינם שם - דמשו"ה לא מקרי "נוגעים בעדותם" כיון דאינם גרים שם עכשיו.

והקשה עליו המאירי (כנ"ל) דהא אולי יראים שמא יוודע להמשכיר שגרו שם ואזי יצטרכו לשלם (ובפשטות אם גרו ג' שנים ביום ובלילה מסתמא יש עדות שהיו שם, ויש להם מה לחשוש).

וי"ל דס"ל להר"ח כהני ראשונים דאף אם יש לעדים מיגו מ"מ כל שע"י קבלת עדותם הם מרויחים מזה מקרי שפיר "נוגעים בעדותם", וס"ל דלהשוכרים באמת יש מיגו דפרענו להמערער - אלא דמ"מ אינו מועיל כיון דסו"ס ע"י עדותם שהבית שייך להמשכיר פטורים לשלם להמערער כנ"ל.

ועפי"ז י"ל דלהר"ח זהו שחידש מר זוטרא: דס"ל דהא דאינו מועיל המיגו "דה"מ אמרי פרענא לך אגר נטירא" וליפטר אף בלא הגדת העדות - זהו דוקא באם הם עכשיו בבית וממילא אפשר להמערער לתבוע אותם עכשיו, דלכן מקרי שפיר "בעלי דבר" ואינם נאמנים בעדותם שהבית שייך להמשכיר כנ"ל; אבל כשעכשיו כבר אינם בבית הרי א"א גם לקרותם "בעלי דבר" שהרי עכשיו עכ"פ המערער אינו תובעם, ולכן שפיר אפשר להם להעיד ולא מיקרי "נוגעים" משום דיראים שיוודע להמערער וכו' כיון שהרי יש להם מיגו ליפטר אף בלא הגדת עדותן - דהא דלא מהני המיגו הוא דוקא משום דעדיין מקרי "בעלי דבר" (כנ"ל), ולכן כיון שעכשיו כבר אינם גרים בבית הרי גם אינם "בעלי דבר", וממילא שפיר מהני המיגו שלא יהי' בה חשש משקר.