אי' בקידושין (מב, ב מב"ק נט, ב): "השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, שילח ביד פיקח, פיקח חייב", וכ' הריטב"א ע"ז שמזה משמע שכששלח ביד פיקח, המשלח פטור לגמרי, ואפי' מדיני שמים, והטעם ע"ז, כיון שכבר נשתלם הניזק מנזקי'. וכ"כ בתוס' הרא"ש. שמזה נמצא שלשיטתם אם לא נשתלם הניזק מנזקי', כגון שאין לחברי' מה לשלם, או שהלך למדינת הים וכיו"ב, אכן חייב השולח לשלם מדיני שמים, וכ"כ הש"ך (חו"מ סי' לב ס"ק ג').

אמנם התוס' (ב"ק נו, א, ד"ה אלא) כ' שרק בשוכר עדים להעיד שקר וכיו"ב חייב לשלם בדיני שמים, אבל בלא"ה פטור מלשלם אף מדיני שמים, וכ"כ הרמ"א (חו"מ שם סעי' ב). וכ"ה שיטת הרמב"ם (הל' רוצח פ"ב ה"ב), לפי הבנת המל"מ. [ועיין קצוה"ח (שם). שו"ת חכם צבי (סי' קלח). פנ"י בב"ק (שם). חת"ס (שו"ת אבהע"ז ח"א סי' קנ). תומים (סי' לב). ובכ"מ].

והנה לבאר סברות המחלוקת י"ל בהקדם – דהנה זה ברור שיש להמשלח "שייכות" לעבירת השליח, ומקבל עונש מן השמים, כדאי' לקמן (מג, א) "האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש, הוא חייב ושולחיו פטור, שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא, שולחיו חייב . . אבע"א . . חייב בידי שמים [ומקשה:] מכלל דת"ק סבר אפי' מדיני שמים נמי פטור [בתמי'], אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו". ופרש"י וז"ל: לשמאי מיחייב בדינא רבה בעונש גדול, ולת"ק לא מיענש כולי האי כהורג עצמו, אלא כגורם, עכ"ל. הרי שלכו"ע גם אם אין שליח לדברי עבירה, יש להמשלח קשר להעבירה של השליח, וחייב עונש מן השמים; ומוכרח לומר שהמחלוקת הנ"ל האם המשלח חייב בדיני שמים הוא רק האם חייב גם לשלם מטעם זה (במקרה שלא נשתלם הניזק), או לא (עי' בקצוה"ח שם).

וי"ל שזה תלוי בכללות הפי' בזה שאין תשובה מכפרת על עבירות שבין אדם לחבירו, עד שישלים לו החסרון וירצה את חבירו, כמפורש ברמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ט, וראה לשון הרמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ה ה"ט: אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות, אינו מתכפר לו, ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו). – דיש לפרשו בב' אופנים:

א. בכל עבירה שבין אדם לחבירו ישנם ב' ענינים נפרדים: א) מה שזה עבירה לשנים, ב) מה שזה עבירה לאדם. וכדי שיתכפר לו צריך לעשות ב' ענינים: תשובה לשמים על החטא לשמים, וסילוק ההיזק ובקשת מחילה וכו', מטעם החסרון שגרם לאדם, אלא שהקב"ה אמר שהוא לא יכפר לו אפי' על חלק העבירה לשמים, אם לא יתקן חלקו להאדם, אבל סו"ס הרי הם ב' חלקים נפרדים, אלא שחלק האדם מעכב הכפרה מחלק השמים.

ב. אינם ב' דברים נפרדים, כ"א כל מהות העבירה לשמים מוגדר בזה שהחסיר משהו לחבירו, ובמילא מה שאין מתכפר לו עד שישלים החסרון ויבקש מחילה, אי"ז שישנו ענין שני המעכב ענין הא', כ"א שענין הא' מעיקרא לא נעשה, שהרי כל העבירה לשמים היא היא החסרון להשני, ואם זה לא נתתקן, לא עשה תשובה מלכתחילה.

ע"ד החילוק בין "טובל ושרץ בידו" לגבי טובל עם חציצה, או כשהוא מחוסר זמן וכיו"ב, שבשניהם לא נטהר, אלא שהטובל ושרץ בידו מעיקרא לא עשה שום דבר להסתלק מן הטומאה, משא"כ כשטובל עם חציצה, או מחוסר זמן, הרי הוא עושה פעולת טהרה, אלא שישנו דבר שני צדדי המעכב את הטהרה מלפעול פעולתה, וכמבואר דבר זה בלקו"ש (חל"ט ע' 166).

ויש להביא דוגמא לב' האופנים מלקו"ש (חי"ב ע' 116 ואילך) בביאור מחלוקת הרא"ש והגאונים, וז"ל: דעת הגאונים (הובא ברמב"ם הל' מלוה ולוה פ"ד הי"ג) שגם אם המלוה כבר גבה את הריבית, אין מחילת הלוה מועלת לפטור את המלוה מלהחזירה ללוה. והטעם לזה: "כל ריבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, לפיכך אין המחילה מועלת בריבית". אבל דעת הרא"ש (ב"מ סא, א, וכ"ה דעת הרמב"ם (לפי פי' המ"מ והריטב"א) שם). וכן נפסקה ההלכה בטור ושו"ע (יו"ד סי' קס ס"ה, וכ"ה בשו"ע אדה"ז הל' ריבית ס"ה), שאין מחילה מועלת להתיר את לקיחת הריבית מעיקרא (כי כל ריבית שבעולם מחילה היא והתורה אסרה מחילה זו), אבל "אם (כבר) לקח ממנו ריבית וצריך להחזירה לו, מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל" (ל' הטושו"ע שם).

והנה טעמם של הגאונים שאין מחילה מועלת כלל בריבית גם לאחרי שנתנה הלוה מדעתי' להמלוה.

[אף שחידוש זה ש"התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו" הוא, לכאורה, רק בנידון מחילת הלוה והסכמתו לתת את הריבית, אבל לאחרי נתינת הריבית לא מצינו שהתורה אסרה המחילה].

מבאר הריטב"א (ב"מ שם), וז"ל: "תביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית לי' על חברי' שעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע . . דחיובא דרמא עלי' רחמנא הוא, וכענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחבירו ומהניא מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב, וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חבירו".

והיינו, שכוונת הגאונים בההוכחה ש"כל ריבית שבעולם מחילה כו'" היא:

מכיון ש"כל ריבית שבעולם מחילה היא" אלא ש"התורה לא מחלה ואסרה". הרי מזה מוכח שהאיסור דלקיחת ריבית וחיוב החזרתה אינו בגדר דין ממון שהוא חייב לחבירו (מאחר שהלה מחל את הריבית), אלא שהוא ענין ואיסור שהתורה הטילה על המלוה בגדר מצוה וחיוב לשמים (ובחיוב החזרתו ללוה הוא משועבד לגבוה) – ולכן "אין המחילה מועלת בריבית" גם אחרי שקבלה המלוה, כי אינו יוצא ידי חובתו לשמים עד שיחזיר את ה"איסור שבלע".

והנה עפ"ז צ"ל דסברתו של הרא"ש (והטור והשו"ע) דמהני מחילה בריבית (לאחרי שבא לידי המלוה):

ע"ה שחיוב החזרת הריבית הוא חיובא דרמא רחמנא עלי', ואינו מטעם שעבוד ממון (כמו שהוכיח הריטב"א שם), בכ"ז, חיוב זה שחייבתו התורה אין זה ד"לשמים הוא חייב", אלא דרמא רחמנא חיובא עלי' להחזיר את הממון שחיסר את חבירו שלא כדין, והיינו שנתחייב (מצד מצוה זו) בחיוב לחבירו, וע"ז מהני מחילה.

וכמבואר בדברי הריטב"א הנ"ל (לשיטת הגאונים) שענין החזרת הריבית מפאת חיובא דרמא רחמנא עלי' (ולא מטעם שעבוד ממון) ה"ה "כענין פריעת בע"ח מצוה", אלא שהריטב"א חילק (לדעת הגאונים) בין פריעת בע"ח להחזרת ריבית, דבפריעת בע"ח "איכא דין ממון לחבירו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב", ושיטת הרא"ש היא שגם ענינה של מצות החזרת ריבית הוא שחייבתו התורה להחזיר את הממון שחיסר את חבירו, ואינו בגדר "חיוב לשמים". עכ"ל בלקו"ש.

עד"ז י"ל בנדו"ד: אופן א' הנ"ל, שהחסרון לחבירו הוא ענין נפרד בפ"ע, הוא ע"ד שיטת הגאונים שהגדר דחיוב לשמים, להחזיר הריבית, אינו מוגדר לזה שהחסיר לבנ"א, כ"א הוא דבר בפ"ע, עד"ז בנדון כל עבירה שבין אדם לחבירו שאין העבירה מוגדר להחסרון שגרם להאדם, אלא שהחסרון להאדם מעכב הכפרה, כדבר צדדי), ואופן הב' הוא כשיטת הרא"ש, שכל כולו של החיוב לשמים מוגדר בחסרונו להאדם. וכ"ה בנדון כל עבירה שבין אדם לחבירו, שאין ה"עבירה" מוגדר להחסרון שנגרם להאדם. (ופשוט, שאם לא השלים חסרונו אא"פ לו להתכפר לשמים).

ומן הנ"ל יסתעף האם כששלח את הבעירה ביד פיקח יתחייב המשלח בידי שמים לשלם להניזק, דהרי נת"ל שברור שחייב הוא עונש בידי שמים, הנה אם כל גדר חיוב לשמים (בעניני נזק וכיו"ב) מוגדר להחסרון שנגרם לחבירו, אז מסתבר שכדי לצאת ידי שמים יתחייב לשלם ג"כ, נוסף על התשובה לשמים שצריך לעשות (ואף שבאם השליח אכן משלם, מספיק שיעשה תשובה ואי"צ לשלם כלום, ה"ז לפי שלפועל אין כאן חסרון לחבירו, אבל בנדון שיש חסרון, אין תשובתו תשובה עד שישלים החסרון, כי הרי זהו כל גדר התשובה), אבל אם גדר חיוב לשמים הו"ע בפ"ע, אז בנדון שהחיוב תשלומים חל על השני, הוה חיובו לשמים ענין שמיימי לבד, ואין עליו שום חיוב כלל להשלים חסרון חבירו. (ואף שבנדון שהזיק ע"י חש"ו אכן חייב לשלם, ה"ז לפי שסו"ס אין מישהו אחר שעליו חל החיוב להשלים החסרון, ה"ז חל עליו מטעם דיני שמים, כענין נוסף על חיובו לשמים מצד עניני "שמים").

והנה י"ל כהנ"ל בסגנון אחר: כשאומרים שחייב בידי שמים יש לבאר בב' אופנים: א. בעצם החיוב הוא בידי אדם, אלא היות שחסר משהו בהחיוב, אין כאן סיבה מספקת לחייבו בפועל, ולכן הוסר ממנו החיוב בפועל, ונשאר שעכ"פ חייב בידי שמים. ב. בעצם פטור הוא מדיני אדם, אלא שאעפ"כ הוטל עליו חיוב (חדש) בידי שמים.

הנפק"מ הוא: לאופן הא' הוה גדר חיוב בידי שמים תוצאה מהחיוב בידי אדם, ולכן אף אם נתחייב השליח, ולכן אין על המשלח חיוב בפועל להשלים החסרון, מ"מ מה שמקבל עונש בידי שמים (אם לא עשה תשובה, כמובן), ה"ז כתוצאה מהחיוב להשלים החסרון, אלא שבנדון שבפועל אדם שני משלים החסרון, זה מסלק ממנו התחייבות הזה (אפי' בידי שמים), ונשאר אצלו רק החיוב לעשות תשובה, ומובן שאם בפועל לא ישלים השני את החסרון, מוטל עליו (בידי שמים) להשלים החסרון.

אבל אם בעצם הוא פטור, אלא שאעפ"כ הוטל עליו חיוב בידי שמים, הנה בנדון שאדם שני מתחייב להשלים החסרון, אין עליו שום חיוב כזה, וכל חיובו לשמים הוא רק מה שצריך לעשות תשובה. (ואעפ"כ בנדון שאין מישהו אחר שמתחייב להשלים החסרון), כגון ששלח הבעירה. ע"י חש"ו, חל עליו גם חיוב (בידי שמים) להשלים החסרון, כענין נוסף על חיובו לשמים מצד עניני "שמים").