אי' בקידושין (מג, א): איתמר רב אמר שליח נעשה עד, דבי רב שילא אמרי אין שליח נעשה עד, מ"ט דר"ש . . רב אמר שליח נעשה עד אלומי קא מאלימנא למילתי', דבי ר"ש אמרי אין שליח נעשה עד, כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו, הוה לי' כגופי'", ע"כ.

וידוע מ"ש הגר"י ענגל בספרו לקח טוב (כלל א', ס"א) בהסברת המחלוקת, שנחלקו בהחקירה בגדר שליחות [האם השליח נעשה כגופו של המשלח, או שרק מעשיו מתייחסים להמשלח, או שגם המעשה אינו מתייחס אלא שגזרה תורה שאף שאדם אחר עשה המעשה, מ"מ אם הוא שלחו, ה"ז מועיל עבורו], וז"ל: דבהא פליגי, דר"ש סבר דהשליח נחשב כגוף המשלח, וא"כ הוא עצמו הבעלים, ואין יכול להעשות עד, ורב ס"ל דהשליח נחשב לאדם אחר, אלא שמעשהו מתייחסת להמשלח, או שמועלת עבור המשלח, וע"כ כיון שהוא עצמו אדם אחר, הוא שפיר יכול להעיד על המעשה, ואדרבה אלומי קא מאלימנא למילתא, ועדותו טובה יותר, כיון שמעיד על מה שעשה בעצמו, דאדם יודע וזוכר יותר בבירור מה שעשה בעצמו ממה שרואה לאדם אחר עושה, עכ"ל. והובא דבר זה בלקו"ש (ח"כ ע' 303 בשוה"ג להערה 17).

וצ"ע בזה, דלכאו' י"ל להיפך ממש, דאם גוף השליח נעשה כגוף המשלח, אז אמרי' שבפועל עשה המשלח המעשה, משא"כ העדות ניתנת ע"י השליח, כי בזה אין הוא שלוחו, וה"ז כאילו שאדם אחר (השליח) מעיד על מה שעשה אדם שני (המשלח) - שהרי אף שבפועל השליח עשה המעשה, אמרי' שאינו כן, כ"א המשלח עשה המעשה, ולכן שליח נעשה עד. משא"כ אם השליח נשאר השליח, א"כ (אף שמעשיו מועילים להמשלח מ"מ) השליח הוא שעשה המעשה, וכשמעיד אח"כ, הרי הוא (השליח) מעיד על מה שהוא עצמו עשה, וזה אינו מועיל, ולכן אין שליח נעשה עד.

ויתירה מזו - זהו כל תוכן הדברים בלקו"ש שם, דהנה שם מחלק בין "שליח" ל"עבד", שבשליח על אף כל המדריגות בזה, עד להמדריגה שהוא כגופו דהמשלח ממש, מ"מ שייך להפריד בין השליח והמשלח, משא"כ עבד אינו מציאות בפ"ע כלל, וכל מציאותו הוא רק האדון. וע"ז מעיר, וז"ל: כדמוכח גם מזה שיחס השליח להמשלח (גם לפי אופן הג' שהשליח עצמו הוא המשלח) - הוא רק בנוגע לענין השליחות, ולא בנוגע לשאר עניניו, ודלא כעבד, שכל "מה שקנה עבד קנה רבו", כדלקמן בפנים, עכ"ל. ומוסיף בהשוה"ג וז"ל: ולהעיר דגם לדעת ר' שילא ד"אין שליח נעשה עד (לפי ד)הוה לי' כגופי' (קידושין מג, א), לפי דס"ל (כאופן הג') "דהשליח נחשב כגוף המשלח, וא"כ הוא עצמו הבעלים ואין יכול להעשות עד" (לקח טוב שם ס"א), יכול הוא להעיד להמשלח בענינים שאינם שייכים לשליחותו. עכ"ל.

הרי שמדגיש בלקו"ש שם שהשליח נעשה כגופו רק בנוגע להשליחות, אבל בנוגע לכל שאר הענינים ה"ה מציאות לעצמו, וא"כ למה שלא יוכל להעיד על המעשה שעשה לפנ"ז, הרי מה שמעיד אין זה חלק משליחותו, ובזה הוא מציאות לעצמו, וה"ה מעיד על מה שעשה המשלח (משא"כ אם אינו כגופו ממש ה"ה מעיד על עצמו).

[ודא"ג - עפ"ז יובן מ"ש רש"י שם (ד"ה אלומי) וז"ל: אלומי אלימי' למילתא - דעדות, כשעשה הדבר ע"י השליח. עכ"ל. ולכאו' הול"ל "כשעשה הדבר ע"י העדים", כלשון תוס' ר"י הזקן, שהפי' בזה הוא שאם העדים עצמם עשו הדבר ה"ז עדות הכי טוב, וכלשון רי"ע דלעיל "דאדם יודע וזוכר יותר בבירור מה שעשה בעצמו ממה שרואה לאדם אחר עושה", אבל מה הפי' שהעדות טוב יותר כשנעשה הדבר ע"י השליח (ואכן בגמ' הוצאת 'עוז והדר' מביא גירסא ברש"י שצ"ל "כשעשה הדבר ע"י העד", אבל אי"ז הגי' הנפוצה).

אמנם אם נאמר סברת מחלוקתם באופן הנ"ל, היפך ממ"ש רי"ע, ה"ז מובן: כוונתו שכשנעשה הדבר ע"י השליח - ז.א. כשליח, שאז אין הוא השליח, כ"א המשלח - אז הוה עדותו עדות, כי המעיד הוא השליח עצמו, לא כשליח כ"א כמציאות עצמו, והוא מעיד על מעשה המשלח (שנעשה ע"י השליח כשליח), ולכן ה"ז מועיל, ולא רק שמועיל, כ"א שזה טוב יותר, כי סו"ס בפועל ובגשמיות נעשה ע"י עצמו, ובמילא זוכרהו בבירור יותר].

ואף שעפ"ז אין ברור כ"כ לשון הגמ' "אין שליח נעשה עד כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה לי' כגופי'", שמזה משמע שהטעם שאין שליח נעשה עד ה"ז לפי שהשליח הוא כגופי' דהמשלח, אמנם עדיין צ"ע הסברת הדבר, כי בפשטות צ"ל שאם השליח הוא כמותו דהמשלח ממש, יוכל להעיד, וכנ"ל. [ושוב ראיתי שהרר"י עבער בספרו שערי יהודה אכן מפרש כן סברות המחלוקת, אבל הרי מובא לעיל שלא כן דעת כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש].

וי"ל הביאור בזה: כל גדר עדות הוא מה שראה העד את המעשה בעת שנעשה, ואח"כ מספר לאחרים, כלומר: עיקר העדות אינו מה שמגיד העדות, כ"א מה שהי' נוכח בעת שנעשה המעשה, וראה מה שנעשה, והגדת העדות הוא רק מה שהעד מספר לנו מה שראה, כי הבי"ד צריך לידע שאכן ראה המעשה, וזה אאפ"ל מבלי שהעד יגיד עדותו לבי"ד, אבל עיקר ענינו הוא היותו נוכח בעת מעשה. [וזהו אכן תוכן סברת המ"ד שעד נעשה דיין, כי אין ההגדה עיקר העדות, כ"א היותו שם, וכל חיוב ההגדה הוא רק שהבי"ד ידעו שאכן הי' שם. ואפי' למ"ד שאין עד נעשה דיין, ה"ז לפי שישנו דין צדדי בעדות שצ"ל הגדת עדות, אבל אי"ז סותר להנ"ל שגדרו של עדות הוא מה שהעד רואה המעשה שנעשית].

לפי"ז מובן שאין להפריד בין עשיית המעשה לגבי העדאת העד, ולומר שהמעשה נעשה ע"י המשלח, והעדות הוא ע"י השליח עצמו, דבשלמא אם גדר העד הוא מה שמספר אח"כ מה שהי' לפנ"ז, אז אפ"ל שהמספר הוא השליח, והעושה הוא המשלח, אבל היות ונת"ל שהעיקר בעדות הוא היותו נוכח בהמעשה, הרי נוכחותו בהמעשה היתה של המשלח, ולא השליח כשלעצמו.

ואף שי"ל שגם בעת עשיית המעשה גופא יש לחלקו לב' חלקים ולומר שאף שהעשי' עצמה נעשית ע"י המשלח, מ"מ בעת המעשה גופא עדיין יש חלק השליח כשלעצמו (שהרי סו"ס גם בעת המעשה ה"ה מציאות לעצמו ג"כ, שהרי אם יעשה איזה מעשה אחרת בעת מעשה זו לא נאמר שג"ז נעשית ע"י המשלח), וכאילו השליח רואה מה שהמשלח עושה.

הנה בפשטות אין לחלק בין העשי' עצמה לגבי ראיית המעשה (כשזה באדם אחד), דאם זה בב' בנ"א פשוט שהראי' ה"ה נפרדת מהמעשה, אבל לא מצד העשי' עצמה, כ"א לפי שאדם שני רואה הדבר, אבל מצד העשי' עצמה, הרי זה רק שהמעשה נמצאת במצב שהיא נראית לזולת, ולכן באם אין כאן אדם שני בפועל, הנה הראי' (שהיא עיקר העדות של אח"כ) דבר אחד עם המעשה, ואין לומר שהשליח ראה המעשה של המשלח.

ולכן מוכרח ללמוד סברות המחלוקת בין רב ור"ש כביאור הרי"ע, שאם השליח הוא כמותו ממש מהמשלח, אינו יכול להעיד, כי העד הוא עצמו שעשה המעשה, שהרי כנ"ל עיקר העדות הוא היותו נוכח בעת המעשה, שאינה נפרדת מהמעשה עצמו. משא"כ אם אינו כמותו ממש יש לחלק ביניהם, כי העשי' מועלת להמשלח, אבל נעשית ע"י השליח, וה"ז העדות הכי טובה, כי אדם זוכר מה שעשה בעצמו בבירור יותר.