בתוד"ה מה לפיו (ב"מ ג, ב) לכאורה אינה מובן מדוע התוס' לאחר שמפרש שפיו מחייבו קרבן אפי' נגד עדים, מסיק שסוגיא שלנו סוברת כלישנא דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים. דלפום ריהטא נראה שהדברים מכוונים, שמ"ש בגמ' שר' חייא כר"מ ס"ל, זהו רק לפי לישנא דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים, משא"כ ללישנא דמתרץ דיבורי', אז "אתי ר' חייא אפילו כרבנן", וא"כ מקומו של דברי התוס' האלו שייך יותר לקמן כשהגמ' מתרצת "ר' חייא כר"מ ס"ל".

ועוד צ"ל דבתחילה כתבו התוס' (בפשטות לכאו') שפיו מחייבו קרבן אפי' נגד עדים, ומדוע בסוף התוס' מפרשים (שללישנא דמתרץ דיבורי') שפיו אינו מחייבו קרבן נגד עדים, הלא בכדי לומר שר' חייא סובר כרבנן מספיק לומר שעדים מחייבים אותו קרבן נגד פיו, וא"כ אין חומרא בפיו יותר מעדים ולכן א"א להקשות מה לפיו, ופשוט.

ומה שנ"ל בהצעת דברי התוס' בפשטות, שלתוס' הי' קשה (כמ"ש) מה החומר של פיו לגבי עדים, הלא אם עדים אין מכחישין אותו, הרי גם עדים מחייבין קרבן, אם אין מכחיש אותם, ולכן מוכרחים להגיד דין מחודש (שלא נמצא בכולא תלמודא [נ"ל]), שפיו מחייבו קרבן אפי' נגד עדים המכחישים אותו. ומהגמ' שלנו מוכרח לחדש דין זה, דאל"כ אין המקשן שואל כלום. אבל קשה מנ"ל להמקשן דין מחודש זה, שפיו מחייבו קרבן אפי' נגד עדים? ע"ז ממשיך התוס' "וזאת הסוגיא סוברת כלישנא וכו' דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים וכו'", נמצאת מסברא דאם אדם נאמן יותר ממאה עדים להכחישן שלא לחייבו קרבן, הנה אותו סברא מחייבת ג"כ שאדם נאמן לחייב את עצמו בקרבן גם אם עדים מכחישין אותו.

משא"כ אי נקטינן כאידך לישנא דמתרץ דיבורי', א"כ כמו שאין לאדם נאמנות לפטור עצמו מקרבן נגד עדים, כמו"כ מובן שאין לנו שום מקור בתלמוד להגיד לנו שיהי' נאמן ע"ע לחייבו קרבן נגד עדים, וא"א לנו לחדש דין זה, וא"כ מובן בפשטות שאין מקום להקשות "מה לפיו וכו'" מאחר שאין לנו מקור לחייבו נגד עדים, ומה דחייב בלי עדים זה אינו חומרא ולכן "ואתי ר' חייא אפי' כרבנן". ז.א. שכל דברי התוס' מסובבין לפרש מ"ש "מה לפיו וכו'", ופשוט. ולא נצרך אלא לדידי ולדכוותי.